“רוברט גריינייר נולד בשנת 1886 ביוטה או בקנדה, הוא לא יודע בדיוק, משום שהתייתם משני הוריו בגיל צעיר, והזיכרון הראשון שלו הוא נסיעה ברכבת הצפונית הגדולה לאיידהו בשנת 1893, שם הוא מאומץ על ידי קרובי משפחתו. הוא מתחתן בגיל 31 ורוכש לו חלקת קרקע באחת מחלקות היער העצומות שליד ערוץ הנחל, ומקווה לחיות שם את חייו עם גלאדיס אשתו ובתו הקטנה, אלא ששריפה גדולה משבשת את תוכניותיו.

"חלומות רכבת" היא נובלה אמריקאית איכותית, ישירה, תמציתית ופשוטה, המספרת את סיפורו של אדם אנונימי לחלוטין, בודד ושקט, שימיו חולפים בעבודות כפיים של בירוא יערות, בניית גשרים, מסילות רכבת, ואף כמוביל סחורות או אנשים על גבי עגלה רתומה לסוסים. הוא פוגש טיפוסים שונים ומשונים, שומע סיפורים שיכולים להתקיים רק במערב הפנימי של ארצות הברית, וכמעט שאפשר לשמוע את המבטא האמריקאי המקמץ ויורק את המילים הספורות כשהוא נאלץ להביע את דעתו. במובנים מסויימים הסיפור הזה הזכיר לי את הנובלה "חיים שלמים" של רוברט זטהאלר. אבל לא מדובר רק בסיפור אישי. דרך חייו האנונימים אנחנו גם חווים ונחשפים לחיים האמריקאיים של ראשית המאה העשרים. הוא נולד עשרים שנים לאחר תום מלחמת האזרחים, ושנה אחרי שנבנה בשיקגו גורד השחקים הראשון בעולם, ומת שנה לפני שהאדם הראשון דרך על הירח. הנובלה הזו שהיא מעין אפוס אמריקאי קטן ומרתק, היא גם "קינה נועזת למערב האמריקאי הנשכח", הסיפור של המעבר מאמריקה של סְפר, של שממות ומרחבים פראיים ולא מיושבים, לציוויליזציה מסודרת, ולמעצמה שנהייתה בין מלחמות העולם. הסיפור המסופר בגוף שלישי, בחסכנות, במינימליזם ספרותי ובפרוזה פשוטה ונקייה, מהדהד, כאילו דרך אגב, סיפורים ואתוסים אמריקאיים שרוברט עד להם, כמו גירוש משפחות סיניות ("חוק הדרת הסינים"), או קרון הרכבת שנשא את הבדרן הצעיר והמוזר אלוויס פרסלי בסוף שנות ה-50.

זה סיפור קצר, שיש בו רכות ויופי, צער וטרגדיה, סוריאליזם ואפילו קצת פנטזיה. "לאחר שמת מתישהו בנובמבר 1968 בשנתו, גופתו נחה בבקתה שלו בשאר ימי הסתיו, וכל החורף, והעדרו כלל לא הורגש. צמד מטיילים נתקל בגופתו באביב. למחרת חזרו השניים עם רופא, וזה הוציא תעודת מוות, ובעזרת את שמצאו שעון על קיר הבקתה, חפרו שלושתם בתורות קבר בחצר, ושם נח רוברט גריינייר״.”