ז'אק דרידה אהב לצטט את אמירתו של היידגר שלפיה על קורות חייו של הפילוסוף להסתכם במשפט "נולד, חשב, מת". אבל בחיבור המוגש כאן לקוראי העברית הוא בחר להציג את סיפור חייו האישי כמקרה מבחן קיצוני אך מובהק לסוגיית היחס בין הסובייקט לשפה.
נקודת המוצא לטיעון הסבוך והמורכב שהוא מבקש לפתח היא הצהרתו האפורטית סמוך לפתיחה: "יש לי רק שפה אחת, והיא אינה שלי". השפה הזאת היא הצרפתית, אבל ז'אק דרידה, אזרח צרפת כמעט כל חייו, אינו "פשוט" צרפתי. הוא יהודי במוצאו ובשייכותו האתנית (בן למשפחה ששורשיה בין השאר ספרדיים); הוא מוגרבי, כלומר צפון-אפריקאי, שנולד וגדל באלג'יריה; והוא צרפתי מכוח צו כרמייה משנת 1870 ומכוח תושבותו, השכלתו, דיבורו וכתיבתו בשפה הצרפתית.
יש מן הסתם אנשים שטוענים להיותם בעלי זהות טהורה, מקורית ואחידה, שמתיימרים לדעת בוודאות מה ומי שייך, ומי ומה זר – סובייקטים חד-לשוניים מכול וכול שתובעים בעלות מוחלטת על שפתם. דרידה, בכל פרקטיקת הדקונסטרוקציה שנקשרה בשמו, תמיד חלק על תפיסות כאלה ועמל לחשוף את סתירותיהן הפנימיות. מבחינתו החד-לשוניות תמיד תהיה "של האחר" – לו עצמו לא יוכלו להיות חלק ונחלה בה, ביחס אליה העצמי שלו תמיד יהיה אחר.
כפי שמדגיש רפאל זגורי-אורלי בדברי ההקדמה מאירי העיניים שלו, גם לנו, דוברי העברית והיהודים החיים במדינת ישראל, הטקסט הלא פשוט הזה מציב אתגר מחייב, אזהרה מפני "האסונות שניסיונות ההשבעה המאגית בשם שפת האם המיטו על בני האדם".