את כתביו של שי עגנון בלתי אפשרי לקרוא ככל סיפורת או רומן, ואם כבר בוחרים בו האפשרות היחידה היא לגמוע אותו, כי על הרומנים שלו אפשר להתענג שבועות, להאט את הקצב להכיל כל שורה במלואה ולחזור שוב ולקרוא אחורה וקדימה, כי זו אף פעם לא יכולה להיות קריאה מרטונית, אז לכל מי שאצה הדרך שלא יבחר בעגנון . ובוודאי יהיו גם כאלו שלא יתחברו לסגנון הכתיבה שלו, השירית, הפואטית, שתובעת לעצמה או מכתיבה למעשה את הקצב המתון המתחשב והמהורהר.

"לשון רוויה ומתעדנת, בעלת מקצבים מדודים, ועטופת נחת רוח, מדרשית עם הדהודים חמימים של לשון יראים. כזו המלווה בפעימות וניגונים אידישאיים .. כך על פי תיאורו של עמוס עוז.

תמול שלשום הוא רומן ריאליסטי ובאותה מידה גם סימלי על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. גיבורו הוא יצחק קומר, הנוטש מולדת אחת גאליציה למען מולדת אחרת, נע בין יפו לירושלים, מחפש ולא מוצא עבודה אצל האיכרים במושבות, מתייאש מהחלום לעבוד את האדמה, ומתפרנס מעבודת צבעות. דרך הגיבור מתאר עגנון בדקות הבחנה פסיכולוגית עולם תמים מלא בתקווה ועמוס באכזבות, הוא מדגיש את הפער שבין יפו לירושלים שהן זירת ההתרחשויות, מכניס אותנו לתוך תהפוכות חייו של קומר ומוביל אותנו עד לתפנית הטראגית בגורלו. ( אצל עגנון אגב, הגיבורים הם אנשים קטנים העושים מעשים קטנים...והקטנות הזו שלו בדרכה מרמזת על גדולות... ).

אצטט עוד קטע מספרו של עמוס עוז שהיה שכנו של עגנון ("סיפור על אהבה וחושך"), שממנו ניתן יהיה לצבוע בגוון נוסף את הסופר המוערך הזה :

אף פעם לא שרר אור יום בבית עגנון. תמיד עמדו שם מעין דמדומים...ואולי דלק שם אור חשמל אלא היה זה חשמל ירושלמי צהוב וקצת קמצני, האדון עגנון היה חוסך בחשמל. מה סיבת האפלולית קשה לדעת היום, ואולי כבר אז קשה היה לדעת. אם כה ואם כה בכל פעם שהאדון עגנון היה קם ממקומו וניגש לשלוף כרך זה או אחר מאחת האצטבאות שלו שדמו לעדת מתפללים צפופים כהי לבוש, מרופטים קצת, הייתה דמותו מטילה סביבה לא צל אחד כי אם שניים שלושה צללים ויותר, כך נחרתה דמותו בזיכרון ילדותי- וכך אני זוכר אותו עד היום – איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים בלכתו לפניו או לימינו מאחוריו מעליו ומתחת לרגליו .

יצירת מופת ואין מה להוסיף .

ספרו זה של עגנון עוסק בעיקר בתקופת העליה השניה, בשנים 1904-14. הספר עוסק במיוחד באחד יצחק קומר, עלם צעיר מגליציה, החולם את חלום הציונות ומתוך חנות אביו בגליציה, עוסק בהתרמות עבור ישראל. כל כך הוא עסוק בחנות אביו בחלום הציוני, עד שרבים מן הקונים מעדיפים להדיר רגליהם מהחנות. האב רואה הכל ומתפלץ, אך זה בנו בכורו והוא אוהב אותו.
חלום הציונות כל כך לא מרפה מיצחק, עד שאביו מסכים לקחת הלוואה, השד יודע כיצד יחזירה, ומאפשר לבנו לעלות לישראל. כאן מתחילים קונפליקטים גדולים לצוץ והניגודים אינסופיים.
יצחק הצעיר חולם להגיע לארץ ירוקה, ארץ בה עובדים יהודים בחקלאות ומלבישים שלמה ירוקה את כל הארץ. החלום בהתנפצותו מגלה את האבק, הכפרים הקטנים, היהודים המעטים ובעיקר את העבודה הערבית דווקא. שם בגליציה כולם התפללו בקביעות וכאן אט אט נעשים הכל חופשיים. יצחק חושב שיעסוק בחקלאות מיד כשיגיע, אבל המציאות רוצה אחרת והוא נעשה צבע. שם מדברים עם אישה כשנושאים אותה לאישה וכאן היא חברה, נערה לבילויים.
גם בישראל עצמה הניגודים גדולים: ירושלים המאובקת, הדתית, הלוהטת בקיץ וקפואה בחורף, לעומתה יפו הנוחה בטמפרטורות שלה, בהיותה על גדת ים והקוסמופוליטיות שלה.
יצחק יודע שעליו לשלוח כסף לאביו, יודע שאין בבית שעזב כסף לאכול והפיות רבים, אבל כאן הוא מעדיף לשכור חדר, להחליף מלבושים קרועים בחדשים, לפנק עצמו בסופי שבוע, וכשאין עבודה אז אין.
אלא שאט אט מתקבעת ישראל בלבו של יצחק וגליציה הרחוקה נשכחת. כאן עליו להתמודד עם פרנסה, אבל גם עם נטיות הלב אחר סוניה, או שמא שפרה. בעוד לבו יוצא לראשונה אחר סוניה בשבתו ביפו, סוניה אינה משיבה אהבה כזו אל יצחק. זו יפו הקלילה. בשבתו בירושלים מתקבע דווקא לבה של שפרה, בתו של הרב פייש, אחר יצחק. וגם כלב נכנס פתאום לתמונה, המחבר בצורה מוזרה בין שפרה ליצחק. הכלב הזה ילך וישוב, תרתי משמע, יסתובב בין ערימות האשפה של ירושלים, יתור אחר אוכל וקרבת אדם, שאינה תמיד נוחה לכלבים, בטח לא בירושלים, שאינה תמיד נוחה גם לבני אדם. הכלב הזה, שגרם לר' פייש ליפול למשכב וליצחק להכנס לביתו ולהתאהב בבתו של הרב, יחזור בסיום הספר ויגרום למכת גורל נוספת.
המעברים האלה בין יפו לירושלים, בין סוניה לשפרה, בנוסף למכריו האחרים של יצחק, מייגע לא פעם. התאורים ארכניים, הלשון העגנונית היפה לעיתים ולעיתים גדושה עד זרא, לא תמיד מענגים. מאמצע הספר ואילך הכל נגרר וכאילו ללא כיוון. דרך הסיפור של יצחק עגנון לא מרפה למעשה מסיפורו שלו עצמו, סיפור העליה השניה וסיפורה של ציון, וכורך את כולם במהודק. יצחק מבכה את אי היותו חקלאי, כאילו דרך החקלאות יהודי נקשר לאדמתו. אלא שיצחק נקשר גם נקשר לישראל, יפו בתחילה וירושלים בסוף, סוניה בקצה אחד ושפרה כאשתו.
לא קלה היא לא קלה דרכנו והסיפור המייגע מגיע לסוף טרגי בטרם עת.

גמרתי את הספר הנפלא הזה לפני יומיים. קראתי את הסוף עשרים פעמים, עד שהשתכנעתי שקראתי כל מילה וכל תו בספר, ושמה לעשות, כל דבר טוב נגמר בסוף. בצער רב סגרתי את הספר באנחה המעורבבת בשמחה ועצב, וניסיתי להתאושש מספר כל כך.. נפלא.
קראתי את יצירת המופת הזאת במשך חודש ושבוע, במהלך שיעורים בלימודים, בהפסקות בין מגוון פעילויות שביצעתי בחודש האחרון. גם כשהיה לי משהו מבאס, ידעתי שאפשר לשמוח \לסמוך על הספר הזה שיחזיר לי את החיוך.

אני לא שואף להיות חוקר ספרות, ולכן גם הביקורת הזאת לא שואפת להיות כזאת. רק אומר את התחושות והרשמים שלי מהספר, אם הבנתי משהו לא נכון מהספר, אשמח אם מישהו יתקן אותי.

יחד עם זאת שהספר נפלא, אני מודה ומתוודה שהיו קטעים קצת פחות מעניינים. אי שם באמצע הספר, אם בגלל המתח שבו הייתי שרוי וחוסר הרוגע הדרוש לקריאת ש"י עגנון, ואם בגלל שפשוט כך בנוי הספר, פחות נהניתי ממנו. אין זה אומר שלא נהניתי ממנו בכלל, אבל פחות.

יש הרבה אנשים שאומרים שש"י עגנון הוא משעמם וקשה לקרוא אותו. אני יכול להבין אותם, אבל לחלוטין לא יכול להסכים. עגנון, מלבד היותו סופר, הוא אומן, צייר בכוח הדיבור. באמצעות הדימויים והתיאורים שלו, אפשר לחוש את המצב, לרצות להיות שם או לא. עגנון מסוגל להחיות אפילו את הדברים המונוטונים ביותר. כך מצאתי את עצמי במהלך הספר משתוקק להיות ביפו של שנות העשרים, או לפגוש ירושלמי ברחוב.

אפשר לפתח הרבה תיאוריות על הספר. לקחת את בלק כמשל לעם ישראל שמנסה להבין למה כולם שונאים אותו, לקחת את בלק כמשל לאדם שמחפש את האמת ומוכן לעשות את הרע מכל כדי להשיג אותה, וסתם להראות שלכל מעשה שעושים יש מחיר. באותה מידה אפשר לקחת את יצחק, אדם רגיל, טוב, תמים, שעובר דברים קשים בדרך ומלמד אותנו, בסך הכל, למרות שהוא כל הדרך שואף לשם, איך לשמוח בחלקו. אני חושב שהדבר שהכי מודגש בספר, זה הריאלסטיות העגנונית. מותו של יצחק ע"י הכלב מסמל זאת בצורה הצינית ביותר, אך גם פעולותיו של יצחק, שלכאורה פועל בצורה המנוגדת לדרך אבותיו, מחזירה אותו בדיוק למקום שאבי אבותיו היה.

אני ניסיתי, והצלחתי פחות או יותר, לקחת את הספר לחיים הפרטיים שלי. דמויות רבות מהספר קיימים בחייו של כל אחד, כך סוניה קלת הדעת, רבינוביץ' המעשי, השכנים הרעים, ועוד ועוד. מותו של יצחק הותיר אותי בשאלת השאלות של החיים אלו, ושבה גם הספר מאריך- מה המטרה בחיים, ואם המטרה להיות צדיק, אז למה צדיק ורע לו? נותרתי חסר תשובה, אך הבנתי שהמטרה בחיים זה לשמוח במה שיש, גם אם זה מתוך עניות וחולי, כמו שמתוארים שם בצורה קשה כל כך.

אולי הדגשתי פה יותר מדי את המסרים שהבנתי מהספר, אבל אני מוכרח לציין שבשלב מסויים פשוט ישבתי וקראתי בקול את השפה המליצית הנהדרת של הספר. פשוט נהניתי מכל מילה ומילה.גמאתי את המשפטים כמו מים קרים בלב מדבר.

הייתי יכול לכתוב פה עוד עשרות עמודים, אבל אין זה המקום ואין זה הזמן. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להנות מיצירת אומנות נפלאה זו.

אני חושש שלכתוב דבר מה בעל ערך על 'תמול שלשום', יצירתו הגדולה והמרשימה של עגנון על שנות העלייה השנייה זו משימה נכבדה מדי בשבילי. ומאחר וכך הדבר אכתוב רק את ההתרשמות האישית שלי מן היצירה האפית הגדולה הזו.

סיפור המסגרת בוודאי ידוע לכל אוהדי הספרות העברית הקלאסית, יצחק קומר, צעיר בן גליציה, איש תם וישר, עוזב את הגולה בגל העלייה השנייה ועולה לארץ ישראל, המקום אליו נכסף כבר שנים רבות לאחר שנחשף, כמו צעירים רבים בני התקופה, לאידיאלים הציוניים ולערך העבודה החקלאית המתחדשת.

הביוגרפיה האישית של יצחק קומר 'מתכתבת' עם יצירות אחרות של עגנון, בעיקר הכנסת כלה, כאשר הגיבור הוא נינו של ר' יוד'ל החסיד גיבור הסיפור ההוא. אך שלא כמו ר' יוד'ל החסיד ליצחק קומר "לא נעשה לו נס ולא מצא מטמון כדרך שמצא זקנו", כאומר, הדור הזה, דור העלייה השנייה, נמצא בתקופה חדשה ובהנהגה שונה, עד שאפילו התמים שבהם, כבר אינו חי בוודאות של הדורות הקודמים. עגנון, כדרכו, כותב נפלא, עיתים באירוניה עיתים בחמלה, אבל תמיד בכתיבה העגנונית המלאה והמתפייטת, רצופת התכתבות עם ספרות חז"ל והחסידות לדורותיה, והשופעת אבחנות דקות של רוח האדם ושל הלכי הנפש שלו. "בזמן שבני אדם מאמינים ואין אדם יכול להעלות על הדעת שאפשר לו בלא תפילה - התפילה תפילה. עכשיו שלקתה האמונה ויודע אדם שאפשר לו בלא תפילה אפילו הוא מתפלל - תפילתו אינה תפילה" (עמ' 163).

וכך מתפתחת לה העלילה העוקבת אחרי יצחק קומר מיום שגמר בדעתו לעלות ארצה עד הסוף שלא נפרט כמובן למי שעוד לא קרא. המעברים של יצחק בין יפו לירושלים, משקפים היטב את המתח בנפשו החצויה של יצחק בין העולם החלוצי המתחדש אך פורק העול, לבין היישוב הישן המאובן אך הנטוע בשורשים עתיקים ובלתי ניתנים לחלופה. אמנם תל אביב באותם ימים רק בשלבי ייסודה, אבל שני העולמות המנוגדים (והמשלימים?) כבר קיימים ובועטים, ובצילם של הניגודים הללו הקיום התמים והפשוט של יצחק קומר הולך ומסתבך לו.

תוך כדי העלילה, עגנון מפליג בתיאורים קסומים של אותם הימים ביפו ובירושלים, ומתעכב על תיאור הקמת תל אביב ועין גנים, סיפורים מהעלייה הראשונה, פתח תקוה, מחניים, חיי היישוב הישן ותיאור הויי הפועלים קשיי היום וחדורי האידאלים, ובשל כך ערכו גדול גם בשדה ההיסטורי ריאלי של התקופה הנוסטלגית הזו. גם תיאורן של דמויות מופת לא חסרות בספר: ברנר, ש. בן ציון (אביו של נחום גוטמן), בוריס שץ ועוד.
ברומן הגדול הזה עגנון מתנועע בוירטואזיות רבת-רושם בין היחיד לבין הציבור, בין הראלי לבין הסימבולי, בין הניתוח ההיסטורי לבין סיפורו של ההווה כפי שהוא.

הספר אמנם יצא ב-1946 אבל קטעים ממנו פורסמו לאורך השנים, ואכן מיד לאחר הופעתו הוכר כרומן מופתי הנותן מענה לצורך בכתיבת סיפורו של היישוב היהודי וחיי התרבות שלו על פלגיו ועל הנפשות הפועלות בו מראשיתו, וכפי שהעיר דן לאור בביוגרפיה הגדולה שלו על עגנון שעד לכתיבת תמול שלשום "קיימת הייתה תחושה שעדיין לא נכתב הדבר הגדול, הכולל, אותו 'אפוס' שייתן ביטוי מקיף וממצה לכל מה שנעשה בארץ".

ואי אפשר בלי מילה אחת על בלק, הכלב הקשור בקשר גורלי עם יצחק קומר, שקטעים נרחבים מהיצירה נכתבים מנקודת מבטו הכלבית המלאה באירוניה העגנונית הידועה ""בלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל... כל התנהגותו של בלק מצוות כלבים מלומדה היתה", ואם חשבתם שקרביץ הוא הראשון לכתוב על כלב יהודי ומנקודת מבטו, אז טעיתם, זכות הראשונים רשומה על עגנון.

ואסיים בציטוט נוגע על אנשי העלייה השנייה שעל אף הקושי והייסורים שהיו מנת חלקם מכירים בגבורתם של קודמיהם בני העלייה הראשונה: "ואני אשאל אתכם, כלום אתם בלבד נוטלים חלק ביסורים? והלוא יש כאן בני אדם שבאו לפנינו, שאם אנו באים לספר הצרות שהיו מצויות לבוא עליהם אין אנו מספיקים. באו לארץ ציה, מקום קדחת קשה וגדודי ליסטים וחוקים קשים ומושלים רעים. בנו להם בתים, באו פקידי המלך והרסום. זרעו, באו שכניהם ושלחו בעירם בקמה. הבריחום, הלכו לצעוק לפני השלטון שהיהודים התנפלו עליהם. ואם נשתייר קצת מן התבואה לא ידעו אם יזרעו אותה לשנה הבאה או ישחדו בה את הפקידים שלא יעוותו עליהם את הדינים. ומה שהצילו מידי אדם ניטל מהם בידי שמים. והם לא נתייאשו ועמדו בכל הצרות וקיימו את היישוב בייסוריהם והפכו מדברות של ארץ ישראל לבתים ולכרמים ולשדות. וכיון שהזכיר את יסוריהם סיפר גבורתם, וכיון שסיפר הוסיפו חבריו וסיפרו והוסיפו. כך ישבו וסיפרו סיפורים של פגעים וסיפורים של גבורה, על אותם שבשפלה ועל אותם שבהרים, על אותם שבחולות ועל אותם שבבצה, על אותם שאוכלים מתבואת שדיהם ועל אותם שהארץ אוכלת אותם. קטנה היא ארצנו ומה רבו צרותיה. והואיל וסיפרו על המושבות סיפרו על מייסדיהן. ובשעה שהיו מספרים תמיהים היו על עצמם שלא הרגישו עד עכשיו בגבורתם של אלו".

עם הסיפור "תמול שלשום" המתנתי. תמיד השארתי אותו בספריה כסמל לכך שהספרים הטובים באמת לא יגמרו לעולם.זהו הרומן הראשון של עגנון שאני קוראת (רומן באורך מלא.כמדומני,"סיפור פשוט" גם הוא נחשב לרומן) .
כבר למעלה משבוע עבר מאז שסיימתי את האוצר הזה והטעם עדיין בכל...וכמו שאני מכירה מסיפורים אחרים שלו, כנראה שהטעם לא יגמר לעולם. אני באמת חושבת שעגנון הוא אחד היוצרים, ובפרט, הסופרים שאתה חוזר באמת אליהם, לסיפור שלהם ולא לשלך עצמך. בד"כ שקוראים סיפור הזיכרון הוא השילוב שלנו בתוך הסיפור- ישבנו בתחנת האוטובוס וקראנו, אוירה של שבת וקראנו...כמעט לא זכור לי שהרהרתי איי פעם בזיכרון של ספר טוב מבעד להוויתי שלי. אבל עגנון המוצלח הזה, הוא מצליח לגעת בכל הנימים ובכל האטומים שלי...אני נזכרת באוירה שלו, באוירה שהוא יצר עבורי ולא ב'מוטציות' שאני לבד מפיקה. איזה אמן.

תמול שלשום הוא סיפור על העלייה השניה לארץ ישראל. אע"פ שההעפלה ברובה לא התאפיינה בלאומיות, עגנון מציג דווקא ומן הסתם את הגעתם והשתלבותם של הציונים החדשים ב'פלשתינא' של אז (סביבות 1910...אני מניחה).
דרך הגיבור המעט הזוי שלו, יצחק קומר, ודרך כלב עם המון מחשבות- בלק..עגנון יוצר מעין מפה של רגשות ותחושות ובתוכה העליה והיהדות, החילון הישראלי, החברה הדתית, החברה החילונית של יפו,של פתח תקווה,של ראשון לציון. היטמעות המוצאות ביפו והנסיון לבידולן בירושלים (רק הנסיון:), המראות של המושבות הראשונות, של יפו עם החולות והפרדסים והשמש והים (לפעמים מרגיש לי כאילו הציורים של נחום גוטמן מתבססים על סיפורים של עגנון ולא על הנופים עצמם), פתח תקווה כמושב ענף וציורי של בתים עם גג אדום, מרחבי שדות ופרדסים (זה באמת קשה להאמין!!), נווה צדק הציורית, הקמת העיר 'תל אביב' מתוך המרחב השומם והריק, ובכלל, ירושלים מועטת השכונות, מוקפת הרים וחלומות וכולה קסם, כמו שעגנון תמיד נותן לחוש.
אין כמוהו!
באמת שזה רומן מדהים, נוגה עד מאוד ומאוורר את הנשמה.
אין לי ספק כי עלי לקרוא עליו פרשניות שונות ודעות מגוונות כדי באמת לרדת לעומק הגאונות (כי מעבר לכל היופי והקסם תמיד קיימת אצלו גם מלאכת מחשבת יוצאת דופן).

כמו כל סיפוריו כמעט של ש"י עגנון, גם זה מושפע עד מאוד מחייו הפרטיים,וזאת, למרות הכול, מאוד מעניין.
לכל מי שיש לו אהבה לאמן הגדול הזה ולאלו שמעוניינים לנסות ולגעת בקסם- ספר חובה!
מומלץ מאוד.

קראתי את הספר בעבר. ולא זכרתי כלום. רק שאהבתי.
ומאז קראתי אותו שוב לאחרונה.
והתמוגגתי.
אולי כי בשנים שעברו מאז, התבגרתי וזכיתי להכיר יותר את העיר ירושלים.
הספר מתאר בצורה מרגשת ויפה תקופה, העליה השניה,
משבצת בתוכה דמויות היסטוריות בטוב טעם.
יצחק הגיבור עובר שינויים והתמודדויות מתוקף היותו ממשפחה דתית בגולה
המגיע לארץ לבדו כדי להגשים את חלום עבודת האדמה בארץ ישראל.
והחלום אחד והמציאות אחרת.
הוא מתמודד עם החברות השונות וקשיי הפרנסה,
והקושי לשמור על צביונו הדתי בסביבה שאינה תמיד כזו.
כל כך נהינתי
באמת.

בחזרתו של ש"י עגנון ב-1924 לארץ (מגרמניה), הוא התחיל לכתוב רומן גדול על החיים בארץ במאה ה-20.
עגנון סיים את "תמול שלשום" ב1945, לכך לו כמעט עשרים שנה לסיים את הרומן הגדול הזה.
הגיבור הוא יצחק קומר והכלב בלק.
התקופה היא השלטון האוטומני בארץ ישראל, תחילת המאה ה-20 והעלייה השנייה (1914-1904).
הספר מחולק לארבע ספרים/חלקים (ספר ראשון - "ארץ חפץ", "ירושלים", "בין ענין לענין" ו"אחרית דבר).
בתחילת הספר ("ראשית דברים") מתואר המסע לארץ דרך אוסטריה והעיר טרייסטה שבאיתליה אל עבר יפו.
בפרק ראשון "ארץ חפץ" מגיע יצחק קומר ליעדו ומתיישב בארץ:

"עמד לו יצחק על אדמת ארץ ישראל שנתחמד לה כל ימיו לראותה.
למטה מרגליו סלעיה של ארץ ישראל ולמעלה מראשו יוקדת שמשה של הארץ
ישראל ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים כגדודדי רוח כענני הוד, והים
מרתיע ובא לעיר, ולא זה בולע את העיר ולא זו שותה את הים.

לפני שעה שתי שעות היה יצחק על הים ועכשיו הוא ביבשה. לפני שעה שתי שעות
היה שותה אוירה של חוצה לארץ ועכשיו הוא שותה אוירה של ארץ ישראל.
לא הספיק לצרוף מחשבותיו עד שעמדו עליו הספנים ותבעו ממנו ממון.
הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו וחזרו ותבעו עוד. לסוף בקשו בקשיש ".
(ע"מ 31, "ארץ חפץ").
התיאור של העלייה לארץ מאוד ראליסטי, יצחק לא נשכב על האדמה ומנשק אותה.
גם בהמשך לא מתואר משלח ידו, אלה איפה הוא יושן, מה הוא אוכל ואת מי הוא פוגש.

הוא פוגש את סוניה, הם מתאהבים. מתוארים בפרקים הראשונים של הרומן החיים ביפו, נווה צדק של תחילת המאה ה-20.
בפרק ד' (מלאכה) עובד יצחק בצביעה ומתכנן לעבור לירושלים.

"טובים היו ימים אלו. אבל ימים שלאחריהם לא היו טובים. אשרי מי שנשק
נשיקתו הראשונה לנערה שעדיין לא נישקוה אחרים, ואוי לו למי שנשק
נערה שכבר נישקוה אחרים לפניו.
בלא כל סיבה מסויימת שינתה סוניה את דרכה עם יצחק.
יצחק חזר ממלאכתו כדרכו כל יום. העלה מים מן הבור ורחץ פניו וידיו,
לבש בגדים נקיים והתקין עצמו לקראת סוניה. המתין ולא באה.
וכדרך גבר שממתין לאלמה והיא שוהה ואינה באה. נדמה לו שמימיו לא היה צריך לה
כבשעה זו.
(...) סוניה דרה בסימטא קטנה שאין לה שם. לייחסה על נוה שלום אי אתה יכול
(...) ולייחסה על נוה צדק אי אתה יכול,
(...) סוניה לא קפצה לקראת יצחק ולא פשטה את זררועותיה לחבקו, כדרך
שהייתה עושה בזמן שטועה בחשבון.
דמומא ישבה סוניה על כסא מרגוע
(...)מיום שמכיר יצחק את סוניה לא ראה אותה מתקנת גרב,
עכשיו כל פוזמקאותיה נתלקטו ובאו אצלה לבקש תיקונים.
סוניה עשתה את מלאכתה, כאילו אינה רואה את יצחק".
(ע"מ 108-107, פרק 13 "בין סוניה ליצחק").

מתואר היחסים הנרקמים בין העולה החדש לבין סוניה היפה והמיוחסת ביישוב.

בספר השני "ירושלים", יצחק מתחיל מחדש. הוא מתקרב לדת.
ההתישבות בירושלים של תחילת המאה- נחלת שבעה, מאה שערים, העיר העתיקה.

"נסתכל יצחק והיה שמח, כאומן שנזדמן לו לעשות אצל נדיב לב ולא היה
צריך לעשות את מלאכתו רמיה. כיון שעמד לקנח את מכחוליו מזדמן לו
כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן
ספק חום ספק צהוב, מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא
נכנסו האנגלים לארץ. נטל יצחק מכחול אחד ממכחוליו, ולא היה אם
מבקש לאיים בו על הכלב או אם מבקש לקנח אותו בעורו. הוציא הכלב את
לשונו ותלה בו עיניו.
אי אפשר לומר שביקש ללקלק את המכחול, שהרי
הצבעים מלוחים ואין הכלב אוהב את המלח, אבל ביקש שלא יחזיר בעל
המכחול את מכחולו בלא כלום.
נפשטה זרועו של יצחק וידו התחילה מרתת.
פשט את מכחולו כלפי הכלב, ואף הכלב פשט עצמו לפני יצחק.
החליק יצחק את עורו של הכלב, כלבלר שמחליק את הנייר קודם כתיבה.
חזר וטבל את המכחול והרכין עצמו לפני הכלב וכתב עליו כמה אותיות.
אין אנו יודעים אם מלתחילה נתכוון לכתוב מה שכתב, או לסוף נדמה לו
שבמחשבה תחילה כתב.
ברם למה אנו מכניסים עצמנו לספק הזה, מוטב
שנראה את מעשיו.
ובכן לא עמד זה עד שהיה כתוב זה בכתיבה חמה
אותיות כלב. טפח לו על גבו ואמר לו, מכאן ואילך לא יטעו בך הבריות,
אלה יהיו יודעים שכלב אתה. ואף אתה לא תשכח שכלב אתה".
(ע"מ 210, פרק 14- "כלב חוצות").

יצחק קורמן עובד ברחבי העיר, בזמנו הפנוי נפגש עם הכלב בלק.
כלב (כנראה כנעני) שמסתובב ברחבי העיר ושנוא על כולה.
בדרך-כלל האינטרקציה בין יצחק קומר לבלק מתרחשת כאשר יצחק יושב לצייר, מפיג שגרה
מחייו הקשים בתקופת העלייה השנייה בשכונת מאה-שערים.
הוא לא רואה את התועבה הגלויה שרוחשים בעיר מפני הכלב ומנסה להתעלם מהכלב
המתועב ולהמשיך את מלכת הציור.

בספר השלישי- "בין ענין לענין" חוזר יצחק קומר ליפו. הוא חוזר לאהובתו סוניה.
מתוארת בניית העיר פתח-תקווה:
"אין לו אלא להיות פועל, אלא שכבר נתנסה וראה שאין תוחלת לפועל יהודי למצוא
מחיית נפשו, שנותני העבודה מבכרים את הפועל הערבי על הפועל היהודי,
שהפועל הערבי צייתן ורגיל בעבודה וזול, ואילו הפועל היהודי אינו מנוסה
ואינו מקבל מרות ואינו מוותר על דעותיו.
דוגמא לדבר פתח תקוה.
כשלושת אלפים פועלים עושים בפתח תקווה, שני אלפים ושמונה מאות מהם ערביים ומאתיים יהודים".
(ע"מ 310-309, פרק עשירי "המשך").

יצחק מצוי בין עבודות, לא רוצה להתחייב.
בחלק השלישי לרומן מתוארים אנשי ספרות חשובים- יוסף חיים ברנר. כיצד התנהלו אנשי הבוהמה של תחילת המאה ה-20
ואיזה תלמידים מאיזה עדה היו באים ללמוד עצלם.

בחלק האחרון- "סוף דבר":
"כבר בכניסתו למאה שערים הריח בלק ריחו של צבע. ואף על פי שצורתו של יצחק נשתנתה, כחתן בשבעת ימי המשתה, ואף בגדיו נתחלפו, הרגיש
בו בלק וביקש לילך אצלו. באה אותה בהלה ונתעכב. משדממו כל הקולות
נזכר בו. התחיל לבו של בלק מפרכס ושתי עיניו התחילו תוססות דם.
נתנדנדו ירכותיו ונזדעזעו אוזניו ופיו נתמלא קצף.
הביט ביצחק הבטה שלא לטובה ושאל את עצמו,
למה אינו בורח ממני, כדרך שהכל בורחים ממני?
(...) ניענע בלק ראשו כשהוא מהרהר בלבו, הולך הוא לו, ואני- אני נשאר כאן
בזוי ורמוס ומשוסה. נשתרבבה לשונו עד שעמדה להשמט וליפול.
ביקש להחזיר אותה למקומה ולא היה יכול להחזירה.
התחיל חלחול מתוק מחלחל בין שיניו.
נשתקעו כל מיחושיו וכמין כמיהה התחילה מפכה בו כמעיין עד למעלה משיניו.
נזקפו שיניו וכל גופו נזדקר.
לא הספיק יצחק לילך עד שקפץ עליו הכלב ותקע בו שיניו ונשכו.
"ניעניע בלק ראשו כשהוא מהרהר בלבו, הולך הוא לו, ואני- אני נשאר כאן
בזוי ורמוס ומשוסה.
לא הספיק יצחק לילך עד שקפץ עליו הכלב ותקע בו שיניו ונשכו. וכיון שנשכו נטל רגליו וברח".
(ע"מ 456-455, פרק 18- "פגיעה רעה").

בידיוק שחזר יצחק קומר עם אהובתו סוניה והתיישבו בעיר הקודש לאחר שהתחתנו, נושך בלק את יצחק באותו מקום במאה שערים בו היה יצחק רגיל לצייר.
יצחק היה מאושר, נשוי, עם זמן פנוי לשקוע ולצייר. הוא לא שם לב לכלב בלק.
יצחק חלה בכלבת מיד לאחר מכן ומת.

את הרומן "תמול שלשום" הזמנתי מהאינטרנט. יום למחורת הגיע עלי שליח עד הבית.
זה היה באוגוסט. לקח לי הרבה זמן לסיים את הספר הזה.
ביום לאחר סיום הקריאה הלכתי למוזיאון ש"י עגנון בשכונת ארנונה בירושלים.
עגנון עבר לגור שם בחזרתו לארץ מגרמניה. הבית פשוט, וילה קטנה ששופצה להסבה למוזיאון.
במקום חדרי השינה בו היו ילדיו ישנים ואשתו, יש שני חללים מרכזים:
חדרי השינה בקומה השנייה הוסבו לספריה של ספרי קודש.
עגנון נהג לכתוב בעמידה, הרגל שקיבל משהותו בבית-הכנסת.
בכניסה לבית יש גלריה של מכתבים מהוצאת שוקן, תמונות משפחתיות
איגוד של כלל כתביו, לצד פרוזה עברית חדשה.

לאורך תהליך הקריאה הבטתי על צמחי הצבר הגדולים הפזורים ברחבי ירושלים.
עשה לי חשק לקרוא את מיטב הספרות העברית לדורותיה- עמליה כהנא כרמון ויוסף חיים ברנר שעוד לא יצא לקרוא.

הרומן המפורסם של ש"י עגנון שפורסם ב-1946, לאחר 19 שנות כתיבה הוא אחד הרומנים הגדולים על המדינה.
שלל התיאורים על אוכל, עדות, אנשי-רוח ובוהמהה.
במרוצת השנים לא נשאר הרבה מהתיאורים ברומן, עשרות שנים שינו את פני הארץ.
אם זאת רוח מסעו של יצחק קומר ממחיש את הקושי הרב לחיות פה.

צריך הרבה סבלנות כדי להנות מהספר הזה. הוא לא כתוב בקצב של ימינו ואת השביל המרכזי מלוות הרבה דרכים צדדיות. יש בהן איזכורים לסיפורים אחרים שלו, או הרחבה של רעיונות שעולים בספר. מכוון שעגנון הוא הסופר שווה להעמיק בדרכים הצדדיות האלה ולגלות את נקודות החיבור לדרך הראשית. הכלב הוא מוטיב שחוזר לאורך כל הסיפור. עגנון השתמש בביטוי "פני הדור כפני הכלב" ומעניין למצוא הקבלות בין מסלולו של הכלב העיקרי "בלק" ( השם מתחבר כמובן לקללה שפכה במקרא לברכה אבל כאן העיניינים הסתדרו קצת אחרת). לבין זה של יצחק קומר גיבורו העיקרי של הספר. אני מזדהה עם מי שכתב כאן באחת הביקורות שהחל מדבר "עגנונית" גם לי זה קרה אם כי רק במחשבות שלי תוך כדי קריאה. חוץ לערך הספרותי,(מיותר יהיה שאני אומר את זה ), עגנון הוא סופר חכם רגיש לנפש האדם ובעל עין מפוכחת ובקורתית, גם בתמונה ההיסטורית שנחשפת, ראשית ההתישבות הציונית בארץ ישראל, תחילתה של תל-אביב ואנשיה וההבדלים בינה לבין ירושליים, מושבות הבארון ויחסן המאכזב לחלוצים שבאו עם הרבה רצון וחזון לעבוד את אדמת א"י. אני ממליצה למצוא את הזמן הנכון ולצלול אל מעמקי הספר הזה. אני לא חושבת שמשהו יתאכזב.

זהו סיפורם של הלא מחוברים. בכל זמן ובכל מקום נמצאים כאלה, ובמקרה הזה התמקד המספר בתקופה מיוחדת בחיי האומה העברית - יישוב הארץ בתחילת המאה. בהרבה מקרים סופר הסיפור מנקודת המבט של המקובלים והמפורסמים. ומה שיפה בספר שכאן מתוארים החיים מהצד האחר. וכמו שני קוווים מקבילים, שנמצאים על אותו דף ולעולם לא נפגשים, כך חיים להם אותם "לא מחוברים" במקביל לישוב היהודי בארץ, על כל מגזריו ותפוצותיו. הם שם והם לא, קולם לא נשמע ועקבותיהם נמחו מדפי ההיסטוריה.

הספר מהווה כתב ביקורת נוקב נגד החברה העברית של תחילת ההתיישבות בארץ ישראל, במסווה של רומן. עגנון מתאר חברה מנוכרת ובדלנית, שבה על האדם למצוא את הקבוצה אליו הוא שייך, ואחר מנהיגיה הוא עוקב, או שגורלו מר. אין מאמץ לקלוט את הזרים שעולים אם תקוות וחלומות בשמיים. הישוב העברי נראה כמו מטחנת בשר אדישה, בה עליך לנווט מה את עצמך לצד של הידית (שמפעילה את המטחנה). את הצד הזה מכנה המחבר בציניות לא מוסתרת בשמות כמו עסקנוביץ ועסקנשטיין . (לדעתי הוא פיספס את הכינוי עסקנלסון, שהיה מתחבר יותר טוב לדמות מוכרת).

את הסיפור המחבר מעביר מנקודת המבט של דמות אחת בשם יצחק, וכמה דמויות משנה שכולן מסכנות כל אחת בדרכה שלה. בין אם זה יצחק , העולה החדש שבמקום להיות חקלאי עובד כצבאי, ובין אם זה הכלב הנרדף והמוכה בלק, שדמותו מעוררת תמיהות לגבי הנמשל שלו. הספר מביא אופף לא מבוטל של חסרי מזל נידחים ומבודדים, וגורלותיהם הכרוכים זה בזה רוקמים דרמה מסובכת . ואכן, יש דרמה, יש מפנים מעניינים, יש גם מתח רומנטי ואולי אפילו מיני. כמו בחיים האמיתיים, שאותם חווה המחבר באותו זמן ובאותו מקום בגוף ראשון.

לקריאת הספר נדרשת הרבה סבלנות, הבנה של ביטויים עברים ספורים מתחילת המאה, ואולי גם מוכנות נפשית. לא הייתי מסוגל לצלוח את הספר לפני עשור. וגם כעת, היו חלקים מהספר שהייתי חייב להכריח את עצמי לצלוח, מחמת התנומה המנומנמת שמשרה הכתוב. אלא שהחלטתי שאני צולח את הסיפור לכל אורכו, וזה מה שעשיתי, בין תנומה לתנומה.

בסך הכל, גם אם לא כל הספר שומר על רמת עניין מספקת, יש בסופו תחושת הישג.המסר חשוב, העלילה מעניינת לפרקים . והנה צלחתי עוד ספר של עגנון.

מעניין לחשוב שאבי, שעלה בשנות ה-40, סיפר סיפורים דומים. נראה שלא למדו הרבה במשך 40 שנה של התיישבות, ויש אומרים שגם לא במשך 70 שנה של לאומיות.