ביקורת ספרותית על תמול שלשום מאת ש"י עגנון
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 1 בפברואר, 2014
ע"י יוֹסֵף


אני חושש שלכתוב דבר מה בעל ערך על 'תמול שלשום', יצירתו הגדולה והמרשימה של עגנון על שנות העלייה השנייה זו משימה נכבדה מדי בשבילי. ומאחר וכך הדבר אכתוב רק את ההתרשמות האישית שלי מן היצירה האפית הגדולה הזו.

סיפור המסגרת בוודאי ידוע לכל אוהדי הספרות העברית הקלאסית, יצחק קומר, צעיר בן גליציה, איש תם וישר, עוזב את הגולה בגל העלייה השנייה ועולה לארץ ישראל, המקום אליו נכסף כבר שנים רבות לאחר שנחשף, כמו צעירים רבים בני התקופה, לאידיאלים הציוניים ולערך העבודה החקלאית המתחדשת.

הביוגרפיה האישית של יצחק קומר 'מתכתבת' עם יצירות אחרות של עגנון, בעיקר הכנסת כלה, כאשר הגיבור הוא נינו של ר' יוד'ל החסיד גיבור הסיפור ההוא. אך שלא כמו ר' יוד'ל החסיד ליצחק קומר "לא נעשה לו נס ולא מצא מטמון כדרך שמצא זקנו", כאומר, הדור הזה, דור העלייה השנייה, נמצא בתקופה חדשה ובהנהגה שונה, עד שאפילו התמים שבהם, כבר אינו חי בוודאות של הדורות הקודמים. עגנון, כדרכו, כותב נפלא, עיתים באירוניה עיתים בחמלה, אבל תמיד בכתיבה העגנונית המלאה והמתפייטת, רצופת התכתבות עם ספרות חז"ל והחסידות לדורותיה, והשופעת אבחנות דקות של רוח האדם ושל הלכי הנפש שלו. "בזמן שבני אדם מאמינים ואין אדם יכול להעלות על הדעת שאפשר לו בלא תפילה - התפילה תפילה. עכשיו שלקתה האמונה ויודע אדם שאפשר לו בלא תפילה אפילו הוא מתפלל - תפילתו אינה תפילה" (עמ' 163).

וכך מתפתחת לה העלילה העוקבת אחרי יצחק קומר מיום שגמר בדעתו לעלות ארצה עד הסוף שלא נפרט כמובן למי שעוד לא קרא. המעברים של יצחק בין יפו לירושלים, משקפים היטב את המתח בנפשו החצויה של יצחק בין העולם החלוצי המתחדש אך פורק העול, לבין היישוב הישן המאובן אך הנטוע בשורשים עתיקים ובלתי ניתנים לחלופה. אמנם תל אביב באותם ימים רק בשלבי ייסודה, אבל שני העולמות המנוגדים (והמשלימים?) כבר קיימים ובועטים, ובצילם של הניגודים הללו הקיום התמים והפשוט של יצחק קומר הולך ומסתבך לו.

תוך כדי העלילה, עגנון מפליג בתיאורים קסומים של אותם הימים ביפו ובירושלים, ומתעכב על תיאור הקמת תל אביב ועין גנים, סיפורים מהעלייה הראשונה, פתח תקוה, מחניים, חיי היישוב הישן ותיאור הויי הפועלים קשיי היום וחדורי האידאלים, ובשל כך ערכו גדול גם בשדה ההיסטורי ריאלי של התקופה הנוסטלגית הזו. גם תיאורן של דמויות מופת לא חסרות בספר: ברנר, ש. בן ציון (אביו של נחום גוטמן), בוריס שץ ועוד.
ברומן הגדול הזה עגנון מתנועע בוירטואזיות רבת-רושם בין היחיד לבין הציבור, בין הראלי לבין הסימבולי, בין הניתוח ההיסטורי לבין סיפורו של ההווה כפי שהוא.

הספר אמנם יצא ב-1946 אבל קטעים ממנו פורסמו לאורך השנים, ואכן מיד לאחר הופעתו הוכר כרומן מופתי הנותן מענה לצורך בכתיבת סיפורו של היישוב היהודי וחיי התרבות שלו על פלגיו ועל הנפשות הפועלות בו מראשיתו, וכפי שהעיר דן לאור בביוגרפיה הגדולה שלו על עגנון שעד לכתיבת תמול שלשום "קיימת הייתה תחושה שעדיין לא נכתב הדבר הגדול, הכולל, אותו 'אפוס' שייתן ביטוי מקיף וממצה לכל מה שנעשה בארץ".

ואי אפשר בלי מילה אחת על בלק, הכלב הקשור בקשר גורלי עם יצחק קומר, שקטעים נרחבים מהיצירה נכתבים מנקודת מבטו הכלבית המלאה באירוניה העגנונית הידועה ""בלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל... כל התנהגותו של בלק מצוות כלבים מלומדה היתה", ואם חשבתם שקרביץ הוא הראשון לכתוב על כלב יהודי ומנקודת מבטו, אז טעיתם, זכות הראשונים רשומה על עגנון.

ואסיים בציטוט נוגע על אנשי העלייה השנייה שעל אף הקושי והייסורים שהיו מנת חלקם מכירים בגבורתם של קודמיהם בני העלייה הראשונה: "ואני אשאל אתכם, כלום אתם בלבד נוטלים חלק ביסורים? והלוא יש כאן בני אדם שבאו לפנינו, שאם אנו באים לספר הצרות שהיו מצויות לבוא עליהם אין אנו מספיקים. באו לארץ ציה, מקום קדחת קשה וגדודי ליסטים וחוקים קשים ומושלים רעים. בנו להם בתים, באו פקידי המלך והרסום. זרעו, באו שכניהם ושלחו בעירם בקמה. הבריחום, הלכו לצעוק לפני השלטון שהיהודים התנפלו עליהם. ואם נשתייר קצת מן התבואה לא ידעו אם יזרעו אותה לשנה הבאה או ישחדו בה את הפקידים שלא יעוותו עליהם את הדינים. ומה שהצילו מידי אדם ניטל מהם בידי שמים. והם לא נתייאשו ועמדו בכל הצרות וקיימו את היישוב בייסוריהם והפכו מדברות של ארץ ישראל לבתים ולכרמים ולשדות. וכיון שהזכיר את יסוריהם סיפר גבורתם, וכיון שסיפר הוסיפו חבריו וסיפרו והוסיפו. כך ישבו וסיפרו סיפורים של פגעים וסיפורים של גבורה, על אותם שבשפלה ועל אותם שבהרים, על אותם שבחולות ועל אותם שבבצה, על אותם שאוכלים מתבואת שדיהם ועל אותם שהארץ אוכלת אותם. קטנה היא ארצנו ומה רבו צרותיה. והואיל וסיפרו על המושבות סיפרו על מייסדיהן. ובשעה שהיו מספרים תמיהים היו על עצמם שלא הרגישו עד עכשיו בגבורתם של אלו".
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עמיחי (לפני שלושה שבועות)
ביקורת מצוינת, יוסף.
ותודה לחברים שהעלוה מהקרביים של ה"סימניה".

כשקראתי את "תמול שלשום" לפני כך וכך שנים, סימנתי לי פיסקאות רבות ע"מ לשוב ולקרוא בהן. אחת מהן הייתה זו שציינת כאן מעמ' 163 על תפילה ואמונה.
וכן גם אני חשבתי בלבי על הכלב העגנוני שקדם לכלב הקרביצי.

נהניתי לקרוא. תודה.
יוֹסֵף (לפני שלושה שבועות)
חן חן כרמליטה!
כרמליטה (לפני שלושה שבועות)
יוסף, אכן סקירה נפלאה. תודה.
יוֹסֵף (לפני שלושה שבועות)
למחמאה טובה מזו לא יכולתי לצפות אברהם. תודה!
אברהם (לפני ארבעה שבועות)
יוסף, ביקורת מרהיבה.
אחת הביקורות היותר משובחות ל"תמול שלשום" שקראתי גם בעיתונות ובאתרי ספרים.
יוֹסֵף (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה לכם חמדת ונורמן
נורמן מיילר (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
נהדר
חמדת (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
יוסף- כתבת כל כך יפה . הספר מחכה לי .
יוֹסֵף (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה שין שין בהחלט כדאי לקרוא. פנינה ספרותית ייחודית.
שין שין (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
יפה. מעורר רצון לקרוא.
יוֹסֵף (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה רץ :)
רץ (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת פיוטית על תקופה שהיא יסוד להוויה שלנו
יוֹסֵף (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה לכם. נתי, תמול שלשום, למי שמתחבר לעגנון, זו יצירה שחבל לפספס בגלל דמויות מהעבר... :)
נתי ק. (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת נפלאה, כשאתגבר על המורה לספרות מכיתה י"א, מקווה לקרוא אותו שוב
נעמי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת נהדרת, ארצה לקרוא.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ