ביקורת ספרותית על אפשרויות של שנינו מאת לורה בארנט

---

ביום בהיר ואקראי, אישה רוכבת לתומה על אופניה. היא עוצרת מפאת פנצ'ר, פוגשת גבר והם מתאהבים. עד כאן זה פשוט, שלא לאמר בנאלי. אלא שכאן נוסף מוטיב מבהיל ומרתק כאחד: מה אם לא?
לורה בארנט קיבלה החלטה אמיצה לפסוע במקביל בכמה נתיבי מה היה אילו שונים ולפרוס בפני הקוראים התמהים שלושה כיווני עלילה אלטרנטיביים, שלוש אפשרויות למהלך חייהם- המשותפים והנפרדים- של איווה וג'ים.
ברעיון כל כך ייחודי גלום פוטנציאל להיות כישלון חרוץ- אם הוא ייפול באחת מהמוני המלכודות שטמן לעצמו, או יצירת מופת- אם ייתגבר עליהם וירומם את מעמדו מעל כל עמיתיו הספרים הרגילים, שלא יכולים לראות מעבר לקו עלילה אפשרי אחד. בסקאלה הזאת, מוצא "אפשרויות של שנינו" את מקומו היכנשהו באמצע. לא, הוא לא יצירת מופת. אני צופה שהזמן שיעבור עד שנמצא אותו בבית הקברות לספרים (מדף ה50% הנחה) הוא מועט למדי. אבל מדובר בספר מוצלח סך הכול, כתיבה מהנה, עלילות צבעוניות ודמויות אמנם שטחיות מעט אבל... טוב הדמויות לא משהו, אבל בגדול הספר אחלה.
אז איפה הוא טעה? שמחה ששאלתם.
מכשול ראשון- הבחירה באפשרויות. בכל רגע נתון ישנו מספר אינסופי של מציאויות אלטרנטיביות ועל המחבר לבחור באפשרויות המתוארות לפי נטיית ליבו. את ליבי המתמטי משהו היה אפשר לרצות עם ספר בינארי: נפגשו או לא נפגשו. אני הייתי שמחה לסט מסודר של אפשרויות זרות ומשלימות, שהחיתוך בינהם הוא ריק והאיחוד שלהם שלם. לא מצאתי הגיון בבחירת האפשרויות, מה שדי הציק לי.
מכשול עצום שמיד נגלה לעיני כל קורא מנוסה יהיה מדד הבילבול. רבים הם הספרים שמקשים על מעקב אחרי הסתעפות העלילה גם כאשר יש אחת כזאת. דמיינו שלוש. בכל אחת יש לשני גיבורינו מסלול קריירה, מסלול גיאוגרפי, חברים, אנשים לבגוד בהם, האנשים שאיתם בגדו, ילדים, גירושים, נכדים, לא בהכרח בסדר הזה. חוץ מהעובדות הבסיסיות שהם אוהבים מעשנים ובוגדים, אין עובדות שמעגנות את שלושת העלילות ומקלות על הזיכרון. מכאן נובע שהדרך בה קראתי את הספר, בהפסקות כאשר היה לי זמן, הייתה שגויה מן היסוד. אני ממליצה לקרוא אותו בבת אחת על מנת למזער נזקים.
עוד מילה על עניין הבגידות: שלוש אפשרויות לחיים שונים, ובכולן אף אחת מהדמויות הראשיות לא מסוגלת לאהוב אדם אחד לאורך זמן. לקראת סוף הספר, אחת הדמויות מתארת את האהבה שלה כאהבה האמיתית, מכיוון שהייתה קצרת טווח וחסרת מחויבות ולא נשחקה בחיי השיגרה המשמימים של נישואים. בנושא זה הספר מתאר תפיסת עולם עצובה כל כך, ואני בהחלט מקווה שהסופרת לא מאמינה בכך בעצמה, אלא פשוט החליטה בכישרון רב לתאר אמונה שגויה מבחינתה. מי שמתייחס כך לאהבה, כאילו החלק הארי שבה הוא החלק הסוער, המחדש, המלהיב, לעולם לא ישבע אהבות ותמיד יחפש החלפות, בכל אחת מהמציאויות האלטרנטיביות שלו.
לקטגורית העניינים הקטנוניים שמחרפנים אותי- שימוש מופרך ותכוף מדי בסוגריים. אני לא אומרת שספר חייב להיות נקי לחלוטין מהערות בסוגריים, אבל בעצם אני כן אומרת זה. משהו חייב להימחק מהספר: או הסוגריים או לחלופין המשפט כולו.
לבסוף- מכשול המסר. כי מסר כלשהו חייב להיות כאן, אם כי בעיני המסר החזק ביותר מובלע במעמקי הספר ולא מתבלט כל כך. הספר לא מכריע בצורה מוחלטת בין גורל לבחירה, אם כי מפגין מעט נטיות דטרמניסטיות. המסר החשוב ביותר ביותר נמצא במשפט אחד שאומר ג'ים לאיווה, כשהיא מספרת לו על הקושי שלה לכתוב. קשה לה כי היא כל הזמן מדמיינת את הביקורות על כתיבתה, והחשש מכישלון משתק אותה. זה לא מה שחשוב, עונה לה ג'ים. מה שחשוב זה אם את אוהבת את זה.
כל כך חשוב לנו, חברי סימניה, כמבקרי ספרים חובבנים לזכור את המשפט הזה. הביקורות שלנו, על כל חדותן, רהיטותן, דקות אבחנתן, נכונותן, הן לא חשובות. אם לורה שלמה עם פרי מאמציה, אם היא שמחה בו ואוהבת אותו בלב שלם- אז הספר מושלם. אני חייבת להעריך את זה, ואני אכן מעריכה את זה. גם לגבי הספרים שאני שונאת, גם לגבי הספרים אותם זיכיתי בעוקצניות מביקורתיי. ובעודי מתחילה בהיסוס בניסיון היומרני שלי לפלס את דרכי אל הצד השני של ביקורות הספרים, התזכורת הזאת חשובה לי מאין כמוה. ועל כך אני חייבת להודות ללורה על הספר המקסים שלה, ולממשלת ישראל על ביטול חוק הספרים, שאיפשרו לי לקנות את הספר במבצע. מי יודע מה היה קורה אילו לא הייתי קוראת אותו.

» ביקורות נוספות של מרים
» ביקורות נוספות על אפשרויות של שנינו