ביקורת ספרותית על תכריח אותי - ג'ק ריצ'ר #20 מאת לי צ'יילד
ספר מעולה

---

כפי שכבר סיפרתי לכם, רק נודע לי שריצ'ר חדש יצא לאור, ומנגנון דחיית הסיפוקים שלי נכנס לתרדמת. יצאתי לקניון, נכנסתי, יצאתי עם שלושה ספרים. ביניהם זה, כאילו סתם. חשבתי לטמון אותו בארון לחגיגת קריאה, כמין פרלין מיוחד, אבל לא עמדתי בזה. יום שישי עמוס וקצר טומן בחובו הבטחה, עבדת קשה, מגיע לך פיצוי. כל חיי מלאים בפיצויים קטנים כאלה, הסחת הדעת, הרגעת המצפון, והתעלמות מהחלק הרציונלי שבי. השילוש הקדוש בשבילי הוא מיטה עם שמיכת פוך, ספר מתח ושקט שאינו מופרע. אז נכון, שבשבת אני צריכה לגנוב את "השקט שלא מופרע", וכתוב לא תגנוב. אבל עבדתי קשה ומגיע לי פיצוי וכולי וכולי. וחוץ מזה, שם הספר "תכריח אותי", אז הוכרחתי.

למי שלא מכיר את ריצ'ר צריך לפצוח בהסברים. מוטב שאעשה זאת בקצרה, בלקוניות שמתאימה לריצ'ר, או לצ'יילד.

שוטר צבאי בדימוס, גבה קומה, נפש רכה, אגרופים קשים, טוב לאנדרדוג, רע לרעים, בת זוג לרגע מאיזה סוכנות ביטחון, נווד, מתקלח פעם ביומיים או פעמיים ביום, תלוי בתנאים, קונה בגדים חדשים במקום לכבס, אנאליטי, דדוקטיבי, חכם, בעל חוש הומור, האלימות שלו מכוונת היטב ומתוארת ככוריאוגרפיה מרהיבה.

אי אפשר להתאהב בדמותו על סמך ראשי הפרקים שלעיל, אבל כשקוראים, אי אפשר להישאר שווי נפש.

כמעט כמו תמיד, ריצ'ר יורד באיזו תחנת רכבת שכוחה, במקום שנקרא "מנוחה לאמא". השם מסקרן וגם הנוף החקלאי, שדות חיטה אינסופיים, עיירה באמצע השום-כלום, ואוסף של רד נקס שמנהלים חנויות מאובקות ומיושנות.

ריצ'ר פוגש בתחנת הרכבת סוכנת אף.בי.איי. לשעבר, שממתינה לידיד שלה, חוקר פרטי כמוה, שנעלם. עוד לפני שריצ'ר יודע שמשהו חשוד שם, מגלה לנו צ'יילד כמה דברים.

הספר הוא בין המשובחים של צ'יילד, וכפי שציינתי לא פעם, צ'יילד ביום גרוע, טוב בהרבה מרוב סופרי המתח ביום נפלא. כי למרות ההשתייכות השקופה אל הסוגה, הספרים של ריצ'ר הם רומנים שכתובים נפלא, עם גיבורים בשר ודם.

וצ'יילד יודע לכתוב והתיאורים שלו נפלאים.

"מכבש המתכת על ראש מבנה הבטון הענק השחר נראה רחב ידיים ורחוק ואיטי. האופק המזרחי היה שחור כלילה, והוא נשאר כזה, עד שלבסוף היה אפשר להבחין בעיניים מאומצות בשמץ של אפור, כמו פחם כהה, שהתבהר במשך דקות ארוכות והתפשט מצד לצד בקו דקיק, ואז מעלה, כמו אצבעות מהססות בשכבות החיצוניות של האטמוספרה, במרחק לא ייאמן, אולי בסטרטוספרה, כאילו האור נע שם מהר יותר, או הגיע לשם מוקדם יותר.

"קצה העולם נגלה לעין באיטיות, קווים דקים של אפור על אפור, עמום להפליא, כמעט בלתי מורגש, כמעט לא קיים, בחלקו דמיון ובחלקו ציפייה. ואז הושטו אצבעות זהב חיוורות דרך האפור, נעות, נצחיות, החלטיות. הן התפשטו, מציתות מולקולה אחר מולקולה בשכבה מרוחקת, לומן אחד הולך ומתחזק לאיטו, הופך למואר ושקוף, כמו קערת זכוכית, לא לבנה קרה, אלא בצבעים חמים."

והתיאורים הללו אינם מתנגשים עם התכליתיות הבהולה, הממהרת, זו שרצה לבדוק ולחקור ולהסתתר ולהכות ולשמור ולהגן ולירות ולברוח ולהסתער ולנתח ולבדוק ולהבין.

התעלומה אינטנסיבית ורבת תהפוכות, הטוויסטים מפתיעים והמתח גבוה עד הפענוח הופך הקרביים.

כשקראתי כי הספר הזה הינו העשרים ברשימה, מיהרתי לבדוק אם לא החמצתי אחד מהם, ולא. אלה ספרים שאני שומרת לקריאה שנייה ואפילו שלישית, כי העובדה שהתעלומה נפתרה אינה מקהה את עוקצם ואינה נוטלת את יופיים.

ועכשיו שתי הערות. אחת להוצאה לאור והשנייה ללי צ'יילד.

חשבתי למהול את ההערות הללו בכתיבת הביקורת, להחביא אותן בין השבחים, כדי לא להשאיר טעם רע, ומתוך הנחה כי חלק מקוראי סימניה משבחים ביקורות בלי לקרוא אותן מן ההתחלה עד הסוף...

הספר יצא בהוצאת כנרת, זמורה ביתן, לא בהוצאת קוראים הזכורה לרע. אם כך, למה פעמיים כתובה המילה רכבה במקום רכבת?

והערה ללי צ'יילד. ידידי, לא כל בני האדם מדברים בסטקטו כמו ריצ'ר, לקוני וחד ונטול מילים מיותרות. יש הרבה רבדי שפה ונדמה שהנחלת את שפתו של ריצ'ר גם לכל הגיבורים כולל סמוקי העורף, שמן הסתם מדברים בעילגות ארכנית.

ועוד נקודה חשובה. אולי הכי חשובה. אתה יודע שאי אפשר להילחם פיזית בלי להשיר איזו פיסת די.אנ.איי או להותיר טביעת אצבע בשטח. מכיוון שריצ'ר הוא גם איש צבא לשעבר, מן הסתם פרטיו מתויקים אי שם כמו כל איש מערכת. איך זה שהוא מתנדף מכל זירת פשע חרבה ואף אחד לא מזמן אותו לחקירה?

אז אנא ממך, אתה מושלם, אז למה שלא תהיה יותר מושלם ממושלם?

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על תכריח אותי - ג'ק ריצ'ר #20