כפי שכבר סיפרתי לכם, רק נודע לי שריצ'ר חדש יצא לאור, ומנגנון דחיית הסיפוקים שלי נכנס לתרדמת. יצאתי לקניון, נכנסתי, יצאתי עם שלושה ספרים. ביניהם זה, כאילו סתם. חשבתי לטמון אותו בארון לחגיגת קריאה, כמין פרלין מיוחד, אבל לא עמדתי בזה. יום שישי עמוס וקצר טומן בחובו הבטחה, עבדת קשה, מגיע לך פיצוי. כל חיי מלאים בפיצויים קטנים כאלה, הסחת הדעת, הרגעת המצפון, והתעלמות מהחלק הרציונלי שבי. השילוש הקדוש בשבילי הוא מיטה עם שמיכת פוך, ספר מתח ושקט שאינו מופרע. אז נכון, שבשבת אני צריכה לגנוב את "השקט שלא מופרע", וכתוב לא תגנוב. אבל עבדתי קשה ומגיע לי פיצוי וכולי וכולי. וחוץ מזה, שם הספר "תכריח אותי", אז הוכרחתי.

למי שלא מכיר את ריצ'ר צריך לפצוח בהסברים. מוטב שאעשה זאת בקצרה, בלקוניות שמתאימה לריצ'ר, או לצ'יילד.

שוטר צבאי בדימוס, גבה קומה, נפש רכה, אגרופים קשים, טוב לאנדרדוג, רע לרעים, בת זוג לרגע מאיזה סוכנות ביטחון, נווד, מתקלח פעם ביומיים או פעמיים ביום, תלוי בתנאים, קונה בגדים חדשים במקום לכבס, אנאליטי, דדוקטיבי, חכם, בעל חוש הומור, האלימות שלו מכוונת היטב ומתוארת ככוריאוגרפיה מרהיבה.

אי אפשר להתאהב בדמותו על סמך ראשי הפרקים שלעיל, אבל כשקוראים, אי אפשר להישאר שווי נפש.

כמעט כמו תמיד, ריצ'ר יורד באיזו תחנת רכבת שכוחה, במקום שנקרא "מנוחה לאמא". השם מסקרן וגם הנוף החקלאי, שדות חיטה אינסופיים, עיירה באמצע השום-כלום, ואוסף של רד נקס שמנהלים חנויות מאובקות ומיושנות.

ריצ'ר פוגש בתחנת הרכבת סוכנת אף.בי.איי. לשעבר, שממתינה לידיד שלה, חוקר פרטי כמוה, שנעלם. עוד לפני שריצ'ר יודע שמשהו חשוד שם, מגלה לנו צ'יילד כמה דברים.

הספר הוא בין המשובחים של צ'יילד, וכפי שציינתי לא פעם, צ'יילד ביום גרוע, טוב בהרבה מרוב סופרי המתח ביום נפלא. כי למרות ההשתייכות השקופה אל הסוגה, הספרים של ריצ'ר הם רומנים שכתובים נפלא, עם גיבורים בשר ודם.

וצ'יילד יודע לכתוב והתיאורים שלו נפלאים.

"מכבש המתכת על ראש מבנה הבטון הענק השחר נראה רחב ידיים ורחוק ואיטי. האופק המזרחי היה שחור כלילה, והוא נשאר כזה, עד שלבסוף היה אפשר להבחין בעיניים מאומצות בשמץ של אפור, כמו פחם כהה, שהתבהר במשך דקות ארוכות והתפשט מצד לצד בקו דקיק, ואז מעלה, כמו אצבעות מהססות בשכבות החיצוניות של האטמוספרה, במרחק לא ייאמן, אולי בסטרטוספרה, כאילו האור נע שם מהר יותר, או הגיע לשם מוקדם יותר.

"קצה העולם נגלה לעין באיטיות, קווים דקים של אפור על אפור, עמום להפליא, כמעט בלתי מורגש, כמעט לא קיים, בחלקו דמיון ובחלקו ציפייה. ואז הושטו אצבעות זהב חיוורות דרך האפור, נעות, נצחיות, החלטיות. הן התפשטו, מציתות מולקולה אחר מולקולה בשכבה מרוחקת, לומן אחד הולך ומתחזק לאיטו, הופך למואר ושקוף, כמו קערת זכוכית, לא לבנה קרה, אלא בצבעים חמים."

והתיאורים הללו אינם מתנגשים עם התכליתיות הבהולה, הממהרת, זו שרצה לבדוק ולחקור ולהסתתר ולהכות ולשמור ולהגן ולירות ולברוח ולהסתער ולנתח ולבדוק ולהבין.

התעלומה אינטנסיבית ורבת תהפוכות, הטוויסטים מפתיעים והמתח גבוה עד הפענוח הופך הקרביים.

כשקראתי כי הספר הזה הינו העשרים ברשימה, מיהרתי לבדוק אם לא החמצתי אחד מהם, ולא. אלה ספרים שאני שומרת לקריאה שנייה ואפילו שלישית, כי העובדה שהתעלומה נפתרה אינה מקהה את עוקצם ואינה נוטלת את יופיים.

ועכשיו שתי הערות. אחת להוצאה לאור והשנייה ללי צ'יילד.

חשבתי למהול את ההערות הללו בכתיבת הביקורת, להחביא אותן בין השבחים, כדי לא להשאיר טעם רע, ומתוך הנחה כי חלק מקוראי סימניה משבחים ביקורות בלי לקרוא אותן מן ההתחלה עד הסוף...

הספר יצא בהוצאת כנרת, זמורה ביתן, לא בהוצאת קוראים הזכורה לרע. אם כך, למה פעמיים כתובה המילה רכבה במקום רכבת?

והערה ללי צ'יילד. ידידי, לא כל בני האדם מדברים בסטקטו כמו ריצ'ר, לקוני וחד ונטול מילים מיותרות. יש הרבה רבדי שפה ונדמה שהנחלת את שפתו של ריצ'ר גם לכל הגיבורים כולל סמוקי העורף, שמן הסתם מדברים בעילגות ארכנית.

ועוד נקודה חשובה. אולי הכי חשובה. אתה יודע שאי אפשר להילחם פיזית בלי להשיר איזו פיסת די.אנ.איי או להותיר טביעת אצבע בשטח. מכיוון שריצ'ר הוא גם איש צבא לשעבר, מן הסתם פרטיו מתויקים אי שם כמו כל איש מערכת. איך זה שהוא מתנדף מכל זירת פשע חרבה ואף אחד לא מזמן אותו לחקירה?

אז אנא ממך, אתה מושלם, אז למה שלא תהיה יותר מושלם ממושלם?

ספר מספר 20 בסדרת ג'ק ריצ'ר. מה זה אומר? זה אומר שמי שלוקח את הספר הזה ליד, כבר יודע מה הוא מצפה לקבל. כמו להיכנס לתוך נעלי הבית הישנות והנוחות. תהיה עיירה נידחת בארצות הברית. יהיו תושבים שעסוקים בפשע כלשהו, יהיה נווד שנקלע במקרה ומתערב בכל הכוח. ויהיה לו הרבה כוח - מסת שרירים של 100 ק"ג על פני מטר ותשעים, אימון בכלי נשק ובלעדיהם. תהיה בחורה. לא תמיד, אבל לעיתים קרובות. היא תהיה לוחמת וחזקה והנווד, הלא הוא ג'ק ריצ'ר האגדי, יציל אותה באבירות רבה.

הכל צפוי. ועם זאת, הרשות נתונה, כי הנה - יש הפתעות:

"הוא קרא כשהיה יכול, בעיקר דרך הספרייה הלאומית הנרחבת של ספרים אבודים או זרוקים. בעיקר ספרים מהוהים בכריכה רכה עם קצוות מקופלים, כאלה שנמצאו בחדרי המתנה או באוטובוסים, או במרפסות במוטלים באמצע שומקום, נקראו בהנאה ונעזבו שם עבור הקורא הבא. הוא העדיף ספרות בידיונית על ספרות היסטורית אמיתית. כמו הרבה אחרים הוא ידע כמה דברים בוודאות ממקור ראשון, וכשקרא עליהם בספרים הם היו שגויים. אז הוא העדיף סיפורים בדויים, כי כולם ידעו שהם בדויים מההתחלה. הוא לא הקפיד לגבי הז'אנר. או שמשהו קרה, או שלא".

הופה! יש התפתחות. קווי אופי שלא שמענו עליהם קודם. ריצ'ר הנווד, חסר הבית מאידאולוגיה, איש הפעולה והדיאולוגים, הוא איש ספר! או שהפך להיות. זהו התפתחות מפתיעה. יש לו עוד הפתעות במהלך העלילה, כמו מקלחת פעמיים ביום ולא פעם ביומיים, הולך מכות בפעם הראשונה אחרי עמוד 70, ומגיע לבית חולים. והוא אפילו משתמש בכמה טכנולוגיות מתקדמות.

העלילה? או שמשהו קרה, או שלא. כאן כמובן שקרה, אבל כאמור מי שקורא את הספר הזה כבר פחות מתעניין מה בדיוק קרה, ולכן אדלג על החלק הזה. זה ספר משובח של צ'יילד, אחד מהטובים בסדרה לטעמי ובהחלט מומלץ לחובבי הז'אנר. עם זאת, לא הפסקתי לכל אורכו, כמעט עד הסוף, לתהות אם לא קראתי אותו משכבר הימים. אולי זה מה שקורה בספר עשרים בסדרה.

את "תכריח אותי" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2016), הספר העשרים בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, קראתי במקור באנגלית. הוא יצא בדיוק כשהייתי בחופשה עם אשתי בספרד והקריאה בו בחופי קוסטה-בראווה ובבתי הקפה הקטנים של ברצלונה היתה נהדרת. כמו שאר ספרי הסדרה אודות ג'ק ריצ'ר, היה גם הספר הזה חבילת מתח ואקשן כייפית. גם כשצ'יילד (ששמו האמיתי ג'ים גראנט) כותב בינוני הוא טוב מרוב סופרי המתח, וכשהוא כותב טוב וזה המקרה אז ההנאה בכלל מובטחת. זהו, כאמור, הספר העשרים בסדרה, ומי שקורא אותה לא יכול שלא להתמכר. את המהדורה העברית גמעתי בכמה שעות.

גיבורו של צ'יילד והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, ג'ק ריצ'ר, השתחרר מצבא ארצות הברית "בדרגת רב-סרן מיחידה 110 של המשטרה הצבאית" (עמוד 21). מאז שחרורו, ולאורך רוב ספרי הסדרה ניהל ריצ'ר חיי נווד נטולי התקשרויות ומחויבויות, והתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. עלילת הספר נפתחת כשריצ'ר נקלע לתחנת הרכבת בעיירה שכוחת האל "מנוחה לאמא" שבמערב התיכון של ארצות הברית. אין לו שום יעד, וכפי שנכתב בגב הספר, יש לו את כל הזמן שבעולם להגיע לשם. בתוך שדות החיטה הבלתי נגמרים ציפה ריצ'ר למצוא אנדרטה ישנה לאיזו אמא אבל במקום זה גילה שנקלע, כמו תמיד, לים של צרות. אז מה עוד חדש? החוקרת הפרטית היפה (איך לא?)) מישל צ'אנג, סוכנת הבולשת הפדרלית (האף-בי-איי) לשעבר פונה אליו בבקשה כי יסייע לה לאתר את עמיתה, ברנש בשם קיוור, שנעלם. כשהעיירה שמסביבם מלאה בתושבים דרוכים ועוינים השניים תלויים זה בזה אם ברצונם לשרוד. אף שהרמז היחיד שעומד לרשותם הוא פתק קטן המזהיר מפני מאתיים מתים, ריצ'ר וצ'אנג עתידים לגלות כי היריבים שמולם הם ניצבים הינם אכזריים, קרים ומוכנים לנקוט בכל פעולה בכדי לעצור אותם. מצד שני, כמו שאומר הכלל הישן שריצ'ר וחבריו נהגו "להגיד במשטרה הצבאית. לכולם יש תוכנית עד שהם חוטפים בעיטה בפרצוף" (עמוד 346).

ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. כחוקר במשטרה הצבאית רכש מוניטין של חוקר קשוח וישר, בעל מוח אנליטי חריף, אשר ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני. הוא שנון, ציני וקשוח כפלדה. לאורך הספר הוא מוכיח לצ'אנג ולקוראים "שהדוד סם אימן אותי. ועברתי בהצלחה כל קורס, למעט נהיגה" (עמוד 71). הוא צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה שלא מהסס ללחוץ על ההדק. בספר הזה הוא עושה זאת תוך שימוש במגוון כלי-נשק, בהם אקדח קולט-פייתון ששוקל קילו וחצי. "הוא כיוון מעל כתפה הימנית של צ'אנג וירה היישר למרכז פניו של האיש" (עמוד 269).

לטעמי זהו אחד הטובים בסדרה בעיקר בשל רמת המתח הגבוהה עליה שומר הסופר לאורך הספר והחיבור שבין ריצ'ר לצ'אנג (שכדמות מתעלה על זו של טרנר מספרים קודמים). צ'יילד משלב בהצלחה אלמנטים השייכים לתחום הביון והלוחמה בטרור לבין חקירה מן התחום הפלילי קרימינולוגי וזה פשוט עובד. אף שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף הבקי בשיטת ה"שלוף - דרוך - תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו. מזל שצ'יילד כותב מתח טוב באמת, אחרת זה היה בלתי נסבל. מומלץ בחום!!!

ידידנו ג'ק חוזר ובגדול. כתיבתו הזורמת והמותחת של לי צ'יילד אינה משאירה את הקורא אדיש. הטיפול של ג'ק בנושא מקורי של פשע הוא לעומק וביסודיות הידועה שלו
ספר מומלץ למעריצי ג'ק ריצ'ר