ביקורת ספרותית על מלחמת העולם השנייה מאת אנטוני ביוור
ספר מעולה

---

"טוב" - אתם אולי אומרים לעצמכם - "עוד ספר על מלחמת העולם השנייה? עוד פעם סיפורי ברברוסה/קרב הבליטה/נורמנדי? עוד פעם ז'וקוב/רומל/מונטגומרי/פטון? כמה אפשר?! ועוד ספר של כ-1,000 עמודים שכמעט בלתי אפשרי לקרוא במיטה מפאת כובדו?!"

יש לי תשובה: כדאי לקרוא. זהו, לדעתי, ספר שונה. עד היום קראתי על מערכות ספציפיות, על אירועים מוגדרים שיש להם התחלה וסוף וסיכום וטובים ורעים ומנצחים ומפסידים. זהו ספר על מלחמת העולם השנייה - לא על הפלישה לנורמנדי או קרב סטלינגרד. אין כאן התחלה (ההיסטוריון קובע), אין סוף (המלחמה באירופה נמשכה הרבה אחרי שגרמניה הוכרעה צבאית, גם בגלל השלטון הנאצי שבחר למות על חרבו ביחד עם עוד חצי מיליון גרמנים וגם בגלל שבמהלך המלחמה הזו החלה למעשה המלחמה הבאה, זו שבין המעצמות), אין טובים ורעים (יש רעים שלא חשבתם עליהם, ותגלו אותם במהלך הקריאה) ואין מנצחים ומפסידים (כולם הפסידו: כל העמים, שהקריבו כ-70 מיליונים מבניהם ללא תוחלת ותוך יצירת חורבן שהשפיע עוד עשור לפחות).

ביוור הוא מספר-על. הוא יודע לתאר את האירועים ממעוף הציפור, ובו-בזמן לצלול לרמת החייל הבודד כדי להמחיש מה היה המצב בשטח. הספר כולו כתוב בסדר כרונולוגי, כך שאנו מתקדמים לאורך ציר הזמן. בצורה זו סיפור הפלישה של בנות-הברית לסיציליה מתחבר לקרב הבליטה (קורסק), כי מבחינת הקברניטים משני הצדדים מדובר במלחמה אחת המתנהלת במקביל במספר זירות - לא בסיפורים מבודדים. הארמיות הגרמניות שהושקעו במאמץ המיותר והעקר לכיבוש לנינגרד היו חסרות כדי להשלים את המאמץ החשוב על הכרעת מוסקווה, הלופטוואפה נמשך מקורסק כדי לעבור למערכה על איטליה, והספונה האמריקנית נמשכה מהמערכה על איטליה כדי לאפשר את הפלישה המתוכננת לנורמנדי. צעד-צעד, המלחמה העולמית מתפתחת. מערכות-מערכות. אבל המנהיגים הם אותם לאורך כל המלחמה, ואפשר לראות כיצד הם מנהלים את המלחמה הכוללת.

בכלל, הקירבה למנהיגים היא חידוש עבורי. לא עוד גיבורי-על שהובילו אומות - אלא בשר ודם, אנשים קטנוניים, נתונים לשיקולים פוליטיים פנים-מדינתיים, עם חולשות מפתיעות, כך שהמלחמה כאן נתפסת גם כמהלכים שאינם מובנים-מאליהם אלא אולי אם מבינים מה גרם למנהיגים לנקוט בהם. חולשת המנהיגים מפתיעה לפעמים, כמו רצף הרעיונות המטורפים של צ'רצ'יל לגבי ניהול המלחמה באגן הים התיכון, הטינה העמוקה שבין ההנהגות של בריטניה וארה"ב (שחשדו בבריטים שכל מטרתם רק שימור האימפריה הבריטית), ומלחמת הגנרלים הצרפתים ששיגעה את הפיקוד המשותף של בנות הברית.

כשקוראים את הספר, יש פתאום תחושה שמהלך הדברים בפועל לא היה בכלל מחויב המציאות: הדברים יכלו להתפתח אחרת. חשבתי שאנו חיים בעצם היסטוריה ב'רברס': לאחר שהדברים התרחשו בצורה מסוימת - אנו 'מבינים' למה הם קרו ואולי גם רואים את מהלך האירועים שקרה כבלתי נמנע. כשקוראים את הספר רואים פתאום צמתים שבהם מהלך הדברים יכול היה להיות בכיוונים אחרים. ההיסטוריה הספציפית שקרתה לא הייתה הכרחית.

בסיום הספר משתררת קדרות. יותר מהכול אין כאן אודיסיאה של מהלכים מפוארים, אין התעלות, אין רעיונות של חופש - רק סיפור אחד של חורבן, סבל נורא, רעב, מסכנות, ואובדן נורא של חיי אדם צעירים מצד כולם. כולם עסקו ברצח אזרחים (תקראו על פיקוד המפציצים הבריטי והאמריקני). כולם עסקו בהרס ישובים אזרחיים לשמו (ולא בטעות). כולם הקריבו אלפי חיילים צעירים על מזבח מלחמות יוקרה של גנרלים. כולם אנסו נשים. כולם בזזו. כולם הרגו שבויים. חלק אפילו אכלו אותם. לילה ארוך ירד על העולם.

כשרואים את המחזה שמעלה ביוור בכשרון אפשר אולי להיזכר בכך שבמשך שבעים שנה מדינות אירופה עוסקות בשיקום, ביצירת איחוד אירופי על-לאומי, בקידום ערכים אנושיים וחופש, בחינוך פלורליסטי ואנטי-מיליטריסטי. ועכשיו, משום מקום, צצות רוחות ישנות, של 'אנחנו והם'. של שנאת הזר. של קידום הסיפור הלאומי על חשבון הסיפור האירופי. של פרישה מהאיחוד האירופי. של סגירת גבולות. של הנפת דגלים. מי שקרא את הספר יכול אולי לראות בו תזכורת למה שגרמה הלאומיות לפני שבעים שנה ומדוע המצב כיום בעולם הוא כ"כ מדאיג.

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על מלחמת העולם השנייה