אני לא חושב שיש מנצח למלחמת העולם השנייה. כמובן, יש מנצח על הנייר: "למדינות האלה היה יותר חיילים, טכנולוגיה טובה יותר, ציוד משוכלל. עשו אסטרטגיה ותוכנית טובה וכך ניצחו". אלא שמלחמות עושים מתוך מחשבה על תועלת שתצא מהמלחמה, וכשמסתכלים על התוצאה האמיתית, מלבד אולי ארצות הברית אני לא חושב שיש משהו שאפשר להגיד שיצא "סבבה" מהמלחמה ("עוד ניצחון כזה ואבדנו" - ניצחון פירוס). הדבר מעלה שאלה לגביי המלחמות הבאות ועל יעלותן.

זה מעניין להסתכל על מצב האומות לפני המלחמה, כך מוצאים ש: רוסיה, ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, סין וכן עוד מספר רב של מדינות קטנות, לא היו מוכנות למלחמה בעליל. המדינות שכן היו מוכנות: יפן וגרמניה. עכשיו, ברור הוא שגרמניה לא הייתה חזקה יותר בגלל שהיא "גזע הארי" או משהו דמיוני אחר (גזע החד-הקרן), אלא שהמדינות האלה היו מוכנות יותר, הם התכוננו לכך, הם מצאו את הטכנולגיה החדשה והמובילה, הם שינו את האסטרטגיה, הם אימנו היטב את החיילים והמפקדים שלהם. הם הקדימו את שאר העולם בתחומים הללו, והרבה זמן עבר עד שהשלימו בעלות הברית את הפער ואף עקפו אותם.

מלחמת העולם השנייה התחילה כתוצאה מהתקיפה הגרמנית-סובייטית על פולין. ויש פה לקח מאוד מעניין: צרפת ובריטניה הבטיחו לפולין שאם תותקף ע"י גרמניה הם יקבלו עזרה. בדיעבד האם קיבלו אותה? התשובה היא לא. זאת אומרת הם קיבלו הבטחה לעזרה, סמכו על צרפת ובריטניה ולא קיבלו עזרה. הדבר נראה גם במלחמת העולם הראשונה - בלגיה לא קיבלה עזרה מצרפת או בריטניה, למרות שהיו חתומות לבוא לעזרתה. בקרב על המארן (החשובה לקביעת עתידה של צרפת לטוב ולרע) היה צריך לעשות מאמצים אדירים כדי שבריטניה תלחם לצד צרפת, ובנוסף שבריטניה לא נלחמה בעליל כמו שבאמת צריך להילחם. להבדיל, ישראל החליטה לעזוב את צד"ל ולחזור לארץ. ניקולו מיקאוולי (חיי לפני 500 שנה) כתב שאין לסמוך על צבאות זרים וצבאות שכירים אלא על הכוח של המדינה שלך בלבד. היום אנחנו רואים דוגמה חדשה, אוקראינה האמינה שהמערב יעזור לה - בדיעבד? כנראה ששום חייל מערבי לא יגיע לאוקראינה. זהו לקח היסטורי, לעולם תסמוך על הצבא שלך כמדינה, ובמלחמה עשה עצמך כאילו רק החיילים שלך קיימים כנגד האיום. אין לסמוך על מדינות אחרות בעלות אינטרסים שונים.

המלחמה הזו מזעזעת, כישראלים אנחנו מכירים את השואה ופחות את הסבל העולמי. כך יצא שהופתעתי לראות כמה סבלו בכל העולם. אם זה מרעב, ואם זה מפציעות, ואם זה מאונס נשים, קניבליזים. המלחמה היפנית-סינית מעלה שאלה לגביי הטבע האנושי.
הקרב הגרמני נאצי כנגד בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה מראה על שינוי תפיסת הלחימה שהגרמנים הביאו - כבר לא קלאוזביץ. המלחמה הזו מראה את ההבדל בין צבא איכותי לצבא גדול, וכמה משמעותי הוא הצבא האיכותי כנגד הצבא הכמותי (לידל-הארט כותב על זה בספר "מחשבות על המלחמה"- ספר מעולה)- האסטרטגיה היא יותר של הגישה העקיפה של לידל-הארט. הגרמנים שינו את התפיסה.

מבצע ברברוסה הוא מבצע מדהים. המבצע הזה היה במשך מספר רב של חודשים יותר נסיעה למוסקבה (וכן לקיב ולנינגרד) מאשר לחימה. הרוסים הופתעו לחלוטין. אבל הגרמנים משכו את הקווים שלהם יותר מדי, החורף הגיע, התנופה נעצרה וההפתעה ביחד איתה, לאחר מכן לא יכלו הגרמנים להחזיר את ה"נסיעה" שוב. ההפתעה נעלמה והרוסים ארגנו עצמם מחדש. הסיפור של לנינגרד מזעזע, הסיפור של סטלינגרד מסקרן מאוד (ואני בהחלט מעוניין לקרוא את הספר של המחבר אנטוני ביוור "סטלינגרד) וכן גם קרב קשה מאוד.

שינוי התפיסה של ארצות הברית בעקבות התקיפה בפרל-הרבור הייתה נקודת מפנה. הלחימה בצפון אפריקה של הגנרל רומל (שועל המידבר), הלחימה בנורמנדי ובאיטליה, הלחימה באוקינוס השקט - בפליפינים ובדרום מזרח אסיה, קרבות הצוללות, פיתוח פצצת האטום כל אלה מראים מאיפה כל משחקי הלחימה מביאים התכנון למשחקים והמפות. מפתיע לראות את הלחימה של כל-כך בעלות ברית בקרב בנורמנדי, ובנוסף על חזית נוספת במזרח של ברית המועצות דבר שגרם לגרמניה הנאצית להילחם כמעט כנגד כל כוח אפשרי- ובכל זאת הצליחה להדוף את בעלות הברית. לא יאמן!

השואה לא הייתה מרכזית כל-כך בספר, יחסית למוות כל-כך חמור. והדבר שהפתיע אותי בסוף הספר הוא לגלות שסטלין רצה להמשיך במלחמה לאחר שברלין נכבשה. אני חושב לעצמי- כמה אתה רוצה שהעם שלך ימשיך לסבול? רק ההבנה שפצצת האטום הומצאה מנעה ממנו להמשיך בקרב כנגד המערב.

וישנו הלקח החשוב ביותר עבורנו העם היהודי. למה העם היהודי הושמד? לדעתי התשובה ברורה, ואני חושב שהדבר נכון לכל עם. התשובה היא שהעם היהודי היה פשוט חלש, זאת אומרת לא הייתה לו מדינה או כח צבאי. אפשר להגיד שהייתה אידיאולוגיה, והיטלר היה קיצוני שהשפיע על עם שלם וכל מיני תרוצים. העניין הוא שתמיד יהיו קיצוניים ותמיד יהיו איומים. היטלר ימח-שמו פשוט היה צריך שהיה לו אויב "מרושע" שכנגדו אפשר לצאת. הוא ניצל את השנאה היהודית שהייתה קיימת מאות שנים (אם לא יותר), ובעצמו שנא את היהודים. וכך מצאו עצמם היהודים מושמדים ללא הגנה. פשוט ככה, היה איזה קיצוני, החליט להרוג אותנו וכך היה! כי היינו חלשים. לקח - לעולם אל תהיה חלש.

זהו ספר יפה, כתוב בצורה טובה. ארוך אומנם, אבל למרות האורך שלו, גם אחרי הקריאה בספר זה לא מספיק כדי ללמוד באמת את משמעות המלחמה הזו על התרבות ועל החיים שלנו עד היום. זוהי מלחמה ששינתה את העולם בצורה רחבה מאוד וקיצונית מאוד, ולכן אין אפשרות אלא לעשות ספר ארוך שגם הוא לא מספיק. אני חושב שזה משתלם, וממליץ בחום.

מעניין הוא שזמן קצר אחרי שסיימתי את הספר התחילה לה המלחמה רוסיה-אוקראינה. כאילו אני צופה בפרק האחרון בסדרה ומראים לי בסוף שיש עוד עונה.

בשנת 1992 מת באילינוי קוריאני בן 72. הסיפור המדהים הוא שאדם זה שנולד בקוריאה גויס בכפיה בשנת 1938 על ידי היפנים והשתתף בקרבות מנצ'וריה, כעבור שנה נפל בשבי הצבא האדום אחרי קרב חלחין גול ונשלח למחנה עבודה. בשנת 1942 גויס לשורות הצבא האדום יחד עם אלפי אסירים אחרים. ב-1943 נפל בשבי הצבא הגרמני בקרב על חרקוב באוקראינה וכעבור זמן לא רב כבר לבש מדים גרמניים, וביוני 1944 נכנע לצנחנים אמריקאיים בנורמנדי, לאחר שהייה במחנה שבויים בבריטניה עבר לארצות הברית בלא שסיפר מאומה על קורתיו.
כך נפתח הספר עב הכרס והבלתי ייאמן הזה על מלחמת העולם השניה, בסיפור אחד קטן של אדם אחד חסר ישע לנוכח כוחות אדירים, חובקי עולם ומשני סדרי בראשית. (גם את סוף הספר חותם ביוור בסיפור אנושי, קטן ומכמיר לב).

רבים פקפקו ביכולת להקיף את כל קורות מלחמת העולם השניה בספר אחד. ביוור מצליח לדחוס לספר מונומנטלי אחד, עב כרס אמנם עם כמעט 1000 עמודים, אבל עדיין ספר אחד, את ים המידע העצום והבלתי נתפס של מאורעות המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. נכון שכל פרק מחמישים פרקי הספר יכול בקלות להיות ספר עב כרס בפני עצמו, ואולי אפילו כמה ספרים. אבל ביוור ניחן ביכולת לצמצם את המידע לנגיש, קוהרנטי, רב פרטים ומידע, ויחד עם זאת יש לו את היכולת לתת פנים ושמות, תחושות ואמפתיה לחייל הפשוט, לאזרח, כמו גם לגנרל ולמדינאי.

כל פרק מבהיר כמה הכאוס היה הכוח הדומיננטי ביותר בכל מסכת הטירוף העולמית הזו. לפעמים פרנויה של גנרל, מסמך או חייל אקראי שנפל לידי האויב, או ערפל סמיך בלתי צפוי, חרץ גורלות של אלפים ועשרות אלפים. תוסיפו לזה תככים, אגו, חוסר הבנה או ראייה לא מספיק רחבה של הדרגים הבכירים, ולוגיסטיקה מסובכת בצורה יוצאת דופן. חוסר האונים עצום, והוא גדל אף יותר ככל שהאדם הנדון זוטר יותר.
הגודל והעוצמה של הקרבות ושל המבצעים המלחמתיים בלתי נתפסים. תמרונים אדירים של מליוני חיילים שכל מלחמות ישראל גם יחד אינם אלא תמרונים זעירים ביחס אליהם. זאת יחד עם אלפי קרבות בינוניים וקטנים כמעט בכל נקודה מרכזית באירופה, צפון אפריקה, מזרח אסיה והאוקיינוס השקט.
הסבל האנושי הוא בלתי ניתן לתיאור ולהבנה, אונס, פציעות קשות, רעב, קור, פחד, ואפילו קניבליזם. את הסבל האנושי הזה גורמים אנשים אחרים, לאו דווקא סדיסטיים, אנשים רגילים שתחת מכבש הלחצים האדירים, מוצאים את עצמם עושים מעשים שלא היו עולים בדעתם בימים כתקנם. והיו גם נקודות של אור, היו גם אנשים שגילו את האנושיות בתוך הזוועות.
את כל זה מיטיב לתאר ביוור, תוך מעבר חלק בין תיאורי הקרב הטכניים, קטעי יומנים של חיילים ואזרחים, אסטרטגיות של גנרלים, פוליטיקה ודיפלומטיה.

"אם אנחנו אמריקאים, אנחנו חושבים על המלחמה כמשהו שהתחיל בפרל הרבור ב-1941 והסתיים עם פצצת האטום ב-1945. אם אנחנו בריטים, אנחנו זוכרים את הבליץ של 1940 ואת שחרור ברגן בלזן. אם אנחנו צרפתים, אנחנו זוכרים את וישי ואת הרזיסטאנס. אם אנחנו הולנדים אנחנו חושבים על אנה פראנק. אפילו אם אנחנו גרמנים אנחנו יודעים רק חלק מהסיפור". (אן אפלבאום).

הספר הזה מצליח, ולו במעט, לתת לקורא את תמונה רחבה של המאורעות, פרופורציות, והכי חשוב את רצף האירועים השלם מה-1 בספטמבר 1939 בשעה 04:45 ועד ל-9 באוגוסט 1945 עת הוטלה פצצת האטום השניה על נגאסקי. המלחמה גבתה את חייהם של 60-70 מיליוני נפשות, איו אפשרות באמת לקלוט את המספרים האלו. הקריאה בספר מרימה את המסך ומפגישה את הקורא עם המחזה הנוראי ביותר, עם האסון מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה.

אנטוני ביוור מספר את סיפור מלחמת העולם השניה בספר לא פשוט לקריאה, המצריך מהקורא ריכוז על מנת לתפוס את מלוא רוחב היריעה של המלחמה, אשר ארכה שנים בתחום גיאוגרפי עצום.

ביוור אינו מסתפק בהצגת מהלכי המלחמה בלבד, אלא מציג גם ניתוח של התנהגות המנהיגים כאנשים בעלי פחד, גאווה, לעיתים מופרזת, ערמומיות ולעיתים אף תמימות. כמו כן, משובצים קטעי מכתבים שכתבו חיילים למשפחותיהם, הנותנים לקורא זוית שונה של תפישת האדם הפשוט את המלחמה.

כצפוי, התנהגות החיילים היפנים והגרמנים מאופיינת באכזריות בלתי נתפשת בהיקפה, אך גם התנהגות חיילי הצבא האדום לא היתה טובה יותר. מסתבר שקשה לחלק את הצדדים ל"רעים וטובים" מוחלטים.

אנטוני ביוור מציג גם דעה מעניינת על המשמעות של השגת פצצת האטום בידי ארה"ב, מעבר להכרעת המלחמה מול יפן.

לסיכום: ספר מעניין המנסה לרכז את כל אירועי מלחמת העולם , תוך הבאת צדדים וזויות פחות מוכרות.

"טוב" - אתם אולי אומרים לעצמכם - "עוד ספר על מלחמת העולם השנייה? עוד פעם סיפורי ברברוסה/קרב הבליטה/נורמנדי? עוד פעם ז'וקוב/רומל/מונטגומרי/פטון? כמה אפשר?! ועוד ספר של כ-1,000 עמודים שכמעט בלתי אפשרי לקרוא במיטה מפאת כובדו?!"

יש לי תשובה: כדאי לקרוא. זהו, לדעתי, ספר שונה. עד היום קראתי על מערכות ספציפיות, על אירועים מוגדרים שיש להם התחלה וסוף וסיכום וטובים ורעים ומנצחים ומפסידים. זהו ספר על מלחמת העולם השנייה - לא על הפלישה לנורמנדי או קרב סטלינגרד. אין כאן התחלה (ההיסטוריון קובע), אין סוף (המלחמה באירופה נמשכה הרבה אחרי שגרמניה הוכרעה צבאית, גם בגלל השלטון הנאצי שבחר למות על חרבו ביחד עם עוד חצי מיליון גרמנים וגם בגלל שבמהלך המלחמה הזו החלה למעשה המלחמה הבאה, זו שבין המעצמות), אין טובים ורעים (יש רעים שלא חשבתם עליהם, ותגלו אותם במהלך הקריאה) ואין מנצחים ומפסידים (כולם הפסידו: כל העמים, שהקריבו כ-70 מיליונים מבניהם ללא תוחלת ותוך יצירת חורבן שהשפיע עוד עשור לפחות).

ביוור הוא מספר-על. הוא יודע לתאר את האירועים ממעוף הציפור, ובו-בזמן לצלול לרמת החייל הבודד כדי להמחיש מה היה המצב בשטח. הספר כולו כתוב בסדר כרונולוגי, כך שאנו מתקדמים לאורך ציר הזמן. בצורה זו סיפור הפלישה של בנות-הברית לסיציליה מתחבר לקרב הבליטה (קורסק), כי מבחינת הקברניטים משני הצדדים מדובר במלחמה אחת המתנהלת במקביל במספר זירות - לא בסיפורים מבודדים. הארמיות הגרמניות שהושקעו במאמץ המיותר והעקר לכיבוש לנינגרד היו חסרות כדי להשלים את המאמץ החשוב על הכרעת מוסקווה, הלופטוואפה נמשך מקורסק כדי לעבור למערכה על איטליה, והספונה האמריקנית נמשכה מהמערכה על איטליה כדי לאפשר את הפלישה המתוכננת לנורמנדי. צעד-צעד, המלחמה העולמית מתפתחת. מערכות-מערכות. אבל המנהיגים הם אותם לאורך כל המלחמה, ואפשר לראות כיצד הם מנהלים את המלחמה הכוללת.

בכלל, הקירבה למנהיגים היא חידוש עבורי. לא עוד גיבורי-על שהובילו אומות - אלא בשר ודם, אנשים קטנוניים, נתונים לשיקולים פוליטיים פנים-מדינתיים, עם חולשות מפתיעות, כך שהמלחמה כאן נתפסת גם כמהלכים שאינם מובנים-מאליהם אלא אולי אם מבינים מה גרם למנהיגים לנקוט בהם. חולשת המנהיגים מפתיעה לפעמים, כמו רצף הרעיונות המטורפים של צ'רצ'יל לגבי ניהול המלחמה באגן הים התיכון, הטינה העמוקה שבין ההנהגות של בריטניה וארה"ב (שחשדו בבריטים שכל מטרתם רק שימור האימפריה הבריטית), ומלחמת הגנרלים הצרפתים ששיגעה את הפיקוד המשותף של בנות הברית.

כשקוראים את הספר, יש פתאום תחושה שמהלך הדברים בפועל לא היה בכלל מחויב המציאות: הדברים יכלו להתפתח אחרת. חשבתי שאנו חיים בעצם היסטוריה ב'רברס': לאחר שהדברים התרחשו בצורה מסוימת - אנו 'מבינים' למה הם קרו ואולי גם רואים את מהלך האירועים שקרה כבלתי נמנע. כשקוראים את הספר רואים פתאום צמתים שבהם מהלך הדברים יכול היה להיות בכיוונים אחרים. ההיסטוריה הספציפית שקרתה לא הייתה הכרחית.

בסיום הספר משתררת קדרות. יותר מהכול אין כאן אודיסיאה של מהלכים מפוארים, אין התעלות, אין רעיונות של חופש - רק סיפור אחד של חורבן, סבל נורא, רעב, מסכנות, ואובדן נורא של חיי אדם צעירים מצד כולם. כולם עסקו ברצח אזרחים (תקראו על פיקוד המפציצים הבריטי והאמריקני). כולם עסקו בהרס ישובים אזרחיים לשמו (ולא בטעות). כולם הקריבו אלפי חיילים צעירים על מזבח מלחמות יוקרה של גנרלים. כולם אנסו נשים. כולם בזזו. כולם הרגו שבויים. חלק אפילו אכלו אותם. לילה ארוך ירד על העולם.

כשרואים את המחזה שמעלה ביוור בכשרון אפשר אולי להיזכר בכך שבמשך שבעים שנה מדינות אירופה עוסקות בשיקום, ביצירת איחוד אירופי על-לאומי, בקידום ערכים אנושיים וחופש, בחינוך פלורליסטי ואנטי-מיליטריסטי. ועכשיו, משום מקום, צצות רוחות ישנות, של 'אנחנו והם'. של שנאת הזר. של קידום הסיפור הלאומי על חשבון הסיפור האירופי. של פרישה מהאיחוד האירופי. של סגירת גבולות. של הנפת דגלים. מי שקרא את הספר יכול אולי לראות בו תזכורת למה שגרמה הלאומיות לפני שבעים שנה ומדוע המצב כיום בעולם הוא כ"כ מדאיג.

אין ספק, ההיסטוריון אנטוני ביוור כותב מעולה, אבל זה כבר לא חדש וראינו את כתיבתו הקולחת בספריו האחרים.
כתיבת ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה היא מלאכה קשה ומאמץ מתמשך. ראשית מכוון שיש חילוקי דעות רבים ושורשיים בנוגע למועד תחילתה של המלחמה. יש, והם רבים הרואים את תחילת המלחמה בספטמבר 39. בתחילת הפלישה הגרמנית לפולין והכרזת המלחמה על גרמניה של הבריטים והצרפתים .
אני אישית חושב שהמלחמה החלה הרבה לפני. ב36 כבשו היפנים את מנצ׳וריה מידי הסינים וב36 החלה גם מלחמת האזרחים בספרד, שהיתה מעיין חזרה כללית על המהלכים שבהם תקפו הגרמנים את ברית המועצות במבצע ברברוסה שהחל ב22 ביוני 1941. אבל עד אז המלחמה בדרום מזרח אסיה כבר התפשטה לכמעט כל רחבי סין, המלחמה בספרד נסתיימה ב1939 בניצחון של הגנרליסימו בעזרתם הפעילה של הגרמנים והאיטלקים, מה גם שגם תאבונה של איטליה גדל עד מאוד והיא כבשה את אתיופיה כאשר הקיסר העילה סילסי מתחמק ובורח לארץ ישראל , בה מצא מפלט עד שאתיופיה שוחררה בידי הבריטים.
מכיוון שביוור כותב את כל הפרולוג הזה בסיפרו, לא נותר לי אלא להצתרף לדעתו שקו פרשת המים היא 1936.
כאמור כתיבתו של ביוור היא ישירה ונוגעת בלב העיניין , ומכוון שפרשת המלחמה היא עסק גדול ועצום עד מאוד , קשה להכיל את הסיפור כולו בספר עב קרס (כמעט 1000 עמודים).
חשוב לציין שלמרות היותו של ביוור היסטוריון מודל , מצאתי פה ושם טעויות , ממש לא חמורות, אבל טיפולו בנושא השואה מלא באי דיוקים, במחסור חמור בעובדות , ומה שחמור עוד יותר בדילוג מעל פרטים חשובים והתעלמות מוחלטת מהארועים החשובים ביותר ביניהם מרד גיטו וורשה, מרדות מחנות ההשמדה סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ. ומיעוט עד כדי מיזעור פרטים בנוגע לשואה של הכדורים , ההשמדה על ידי האיינצגרופן ועוד. אני מודע לעובדה שהרחבה בנושאים האלה היו כרוכים בתוספת נכבדה לספר, אבל זה חסר מאוד ואולי זה צד אישי פרטי שלי.
כמובן שנימצאו עוד פרטים חשובים חסרים ואחד מהם לדעתי הוא מלחמת המודיעין בין גרמניה לבנות הברית, פיצוח מערכות ההצפנה של הגרמנים בידי אנשי ביצלי פארק והשגי הביון האנושי ( יומנט) ובמיוחד
רשתות הריגול של ברית המועצות בגרמניה.
מכל מקום, זהו ספר טוב אבל יש בו חוסרים גדולים שאותם ניתן להשלים על ידי קריאתם של ספרים משלימים.
טוביה

את הכרך האימתני הזה קראתי בשקיקה, בקצת פחות מחודש. בייור הצליח לגרום לספר בן 900 עמודים ויותר להיות קריא וקולח, וזאת על אף הרצף הבלתי נגמר של שמות דרגות הקצונה, שמות חילות היבשה, השריון והאוויר של עולם שלם במלחמה. רובדי הספר הם כמו בפירמידה: תיאורי קרבות מסועפים מהווים את הבסיס המוצק, ענייני דיפלומטיה ופוליטיקה הם השכבה שמעל והשפיץ הם האנקדוטות של החיילים בשדה הקרב הנקרעים בין געגועים עזים הביתה/רעב/קור/חום/מחלות/סיטואציות מחרידות לבין פטריוטיזם שהושרש בהם עוד מינקותם.
למעט מספר טעויות היסטוריות לא ברורות (ביוור טוען שעד סוף שנת 1942 ארבעה מיליון יהודים מצאו את מותם במחנות ההשמדה. נתון בעייתי אשר לא נסמך על אף מקור) ונקיטת עמדה נחרצת מידי במקרים מסוימים (הצדקה מוחלטת להטלת שתי פצצות האטום על יפן, שוב בלי הנמקה מתבקשת) זהו סיכום בהיר, קריא ומרתק לאחד מהאירועים ההיסטוריים העוצמתיים ביותר של האנושות.

ספר מצויין שמספר את כל מלחמת העולם ונכנס הרבה פעמים לפרטים הקטנים (לפעמים גם לפרטים הקטנים מדי) הספר מתעסק בכל הזירות ולפעמים אפשר להתבלבל במקום של הספר,הפרקים מחולקים בחלוקה לא ממש ברורה לחלקים של פולטיקה, מלחמה,ומצב כללי, הספר מתעסק פחות בנושא השואה, הספר גם מתרכז הרבה פעמים באנשים קטנים חלופות מכתבים וכדומה,

אני יד ממליץ על הספר

אנטוני ביוור מתאר בצורה מקיפה את האירועים של מלחמת העולם השנייה, מבצע ברברוסה, פרל הארבור, אל עלמיין, סטלינגרד, הארדנים, נורמנדי, השואה

הספר הנו כמו תוכנן עניינים מקיף למלחמה, הסופר מתקצר את רוב הקרבות שהיו בכל העולם בתקופת המלחמה ואם רוצים להעמיק אז צריך לפנות לספרים ספציפיים.

לכל אוהבי הז'אנר מומלץ לקנות את הספר ולא לשאול אותו בספריה כיוון שקשה לקרוא אותו ברצף בתקופה מוגבלת של ההשאלה.

במילה אחת - תהנו.