ביקורת ספרותית על כמה טוב לחיות - פרוזה # מאת רנה ורבין
ספר לא משהו

---

הספר הזה משך את תשומת לבי בעיקר בזכות שמו, "כמה טוב לחיות". האם באמת כל כך טוב לחיות? האם שם הספר משקף איזה תום נעורים והשקפה אופטימית שטופת חדווה ואושר, או שמא מדובר באמירה סרקסטית, תוך שימוש בלשון סגי נהור ואמירת דבר והיפוכו, בבחינת "כמה טוב לחיות? נו, באמת. כמה קשה ורע ומגעיל ומר ועצוב וקודר לחיות"...

הספר הזה איננו רומן. מדובר ביומן אישי שהסופרת כתבה במשך קרוב לעשרים שנה, מגיל עשר ועד אמצע שנות השלושים. זה לא סיפור, ואין בספר שום עלילה. הספר מכיל רק רשימות, הגיגי נפש, הרהורים ומחשבות. היומן לא מובא בפנינו בסדר כרונולוגי, וקפיצות הזמן הפריעו לי. רנה בת הארבע עשרה באה לאחר רנה בת השלושים, ואז מגיעה רנה החיילת, ושוב חוזרת ומגיחה לה רנה בילדותה. אבל המעברים התכופים במנהרת הזמן הזו היא החיסרון הפחות משמעותי של הספר.

ספר שבנוי בצורה של יומן אישי יכול להיות נפלא. למשל, אם הוא טומן בחובו תובנות לחיים, אם הוא מתאר ברגישות חיבוטי נפש או אם הוא כתוב בצורה הומוריסטית, שנונה ומושחזת. לצערי, לא מצאתי בספר הזה ולו אחד מהמאפיינים האלה. אז מה כן מצאתי כאן? המון להג, המוני מילים שמתארות שגרת חיים. לא מסתתר מאחוריהן ערך מוסף, ולעתים התיאורים הם פשוט משעממים. קטעי היומן של רנה בת העשרה סתמיים במיוחד, והם כוללים הרבה משפטים דוגמת "המדריך שלי הוא משגע, מטריף, חתיך ומדליק. קוראים לו ארנון והוא הסיבה שבגללה אני נשארת בצופים", או "היום איתי סיפר לי שיובל גמר עם גלית. שמתי לב שבזמן האחרון יובל וגלית לא מי יודע מה ביחד. טוב, אז אולי עוד יש לי סיכוי". אני מניח שהכוונה של הסופרת הייתה לשמור על אותנטיות, אבל כשמשפטים סתמיים מעין אלו מרכיבים את החלק הארי של קטעי היומן מהתקופה הצעירה בחייה, זה קצת מוגזם.

היומן הזה עורר בי תהיות על מידת ההיחשפות של הכותבת בפני הקוראים, ואם לא מוטב היה להכניס בה מעט סייגים. הכותבת נחשפת בפני הקורא היחשפות טוטלית, לדעתי, ונשאלת השאלה אם הדבר נכון וראוי. יומן, מעצם טבעו, נושא אופי אישי ואינטימי, אבל אני חושב שגם כאן צריך להיות גבול מסוים. היו בספר כמה משפטים שמאוד צרמו לי והביכו אותי, כמו "הסכמתי לשכב עם רון. הוא הביא קונדומים. הוא הצליח להכניס טיפ-טיפונת", ובמקום אחר "אז הוא עשה לי ביד ואני עשיתי לו". משפטים כאלה היו צורמים לי גם ברומן בדיוני, קל וחומר כשמדובר ביומן אמתי של המחברת. מצד שני, הסופרת ראויה למלוא ההערכה על האומץ להיחשף במידה כזו. אני מתאר לעצמי שזה מאוד לא פשוט.

גם ההתייחסות האקטואלית בספר צרמה לי, עם משפטים בוטים וקשים במיוחד, כמו "המדינה הדפוקה הזו לעולם לא תשתחרר מהבעיות שלה", ו- "השמאל נוצח בקול תרועה רועמת. יוסי התפטר מכהונתו כיושב ראש מרצ. איכס. מאוד קשה לי עם זה. איכס. איכס. איכס. המדינה הזו דוחה ומגעילה".

פה ושם מבליחים להם רגעים חביבים, כמו זה שבו רנה בת השבע עשרה כותבת צוואה שבה "כולם מתבקשים לבוא ללוויה שלי וגם לאזכרות, אפילו אם לא נעים", רשימות חינניות שרנה המפוכחת בת השלושים ומשהו כותבת בנושא הזוגיות, ואפילו מה שנראה לי כמו טיפת הומור שחור עצמי, כשהיא כותבת "אם הייתי כותבת ספר בעצמי, הייתי רוצה לכתוב אגדה. כזו שיש בה יסודות פנטסטיים, אבל לא פנטזיה ממש עם קוסמים וכל זה". רצתה אגדה ויצא לה יומן...

רנה ורבין, מחברת הספר, היא אחת העורכות הבכירות בארץ ובמשך שנים שימשה כעורכת ספרות המקור של הוצאת ידיעות. חוץ מזה היא מתרגמת מוערכת שחתומה, למשל, על התרגום של "אשמת הכוכבים". האם ניתן להוסיף לרזומה הספרותי המכובד שלה גם את היותה סופרת מוכשרת? אולי, אם היא תכתוב ספר נוסף, כי כשרון כתיבה בהחלט יש לה.

ובנוגע לשם הספר, האם באמת "כמה טוב לחיות"? אני מניח שרנה בת העשרה הייתה מהנהנת בהסכמה ואילו רנה בת השלושים ומשהו הייתה מנידה בראשה לשלילה. ואני עצמי הייתי מחייך חיוך מריר ואומר "כמה טוב? כמה נפלא!" ומוסיף שכשעולה בנחיריי ניחוח ריחני של פרחים, אני ישר מחפש איפה מתחבא פה ארון קבורה.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על כמה טוב לחיות - פרוזה #