• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גפרור

גפרור

מאת משה גל (גלסברג)

הביקורת של מזי

תמונה של מזי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
גפרור

גפרור

מאת משה גל (גלסברג)

הביקורת של מזי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מזי
הוצאה לאור:עמדה
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
MishaEla
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 9 שנים

“אחד הדברים הגרועים והמיותרים ביותר שאי פעם ראו אור. שם דבילי, "סופר" מעצבן שדוחף את הספר הרדוד שלו ב”

5/10
ביקורות על גפרור
הבאה
מירה רוזנפלד
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•1 דקות קריאה

האהבה שלי לשיריו של בוב דילן תמיד היתה קיימת. לפחות מאז שנחשפתי אליהם בתיכון. מאז חשבתי שהוא זמר מדהים. השבוע הופתעתי לשמוע שהוא קיבל נובל לספרות. אחר כך חשבתי על זה עוד מעט ושמחתי. הרי שיריו של דילן הם 80 אחוז מסר ומעט מנגינה. יש בהם תוכן טוב להזין עשרות רבי מכר אם רק היה בוחר לעשות זאת. ולמה אני כותבת את זה דווקא בהקשר של גפרור?
כי גם במקרה הזה הרמתי גבה כשהתחלתי לקרוא. זה אחד הסיפורים היפים, מרגשים מהפנטים שקראתי. אבל זה לא ספר. זה תסריט. זה סרט. המסר בו כל כך עשיר שממש רואים את הסצנות מול העיניים. לפעמים אפילו דמיינתי את הוראות הבמאי ברקע.
וכשאני חושבת על זה בהקשר של בוב דילן אז הכל מתחבר לי. הגפרור כמו השירים של דילן הם יצירה ראוייה לפרס, אולי לא נובל לספרות אבל כן. פרס.
אז אתן יכולות לחכות לסרט אם יהיה כזה, הערכה שלי שהוא יהיה אפילו טוב מהספר או שתוכלו לקרוא אותו כבר עכשיו תוך שאתן חוזרות ומשננות לעצמכן טוב בראש שזה לא ספר כמו שאר הספרים. זה בוב דילן שר להיט או שלאגר ענק בקולנוע. זו יצירת מופת אמיתית עטופה בכריכה צבעונית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של כרמלה
כרמלה
3קוראים|גיל ממוצע66|33%נשים

על המבקרת

תמונה של מזי

מזי

חברה מזה 10 שנים
17 ביקורות•1 נבחרות•188 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מחזות
תמונה של מזי
מזי
חברה באתר מזה 10 שנים
ביקורות17
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה188
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית9ספרות מתורגמת3מחזות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מזי

האורחים

האורחים

אופיר טושה גפלה

ילדה שאין לה חברים זקוקה לדמיון. נערה זקוקה לכרית עבה שתספוג את הדמעות ואישה לגוף משגע ומיטה קשה.

אנחנו צוברות זיכרונות ומתפתחות. מנתחות את הסביבה ומתעדות אותה. מקנאות בחיים של אחרות ומתפללות לזיכרונות שלהן שיחליפו את שלנו. אנו מתבגרות להבין שהעולם הוא מקום רע והטוב הוא רק חלק ממנו. השלמה. מתנחמות ממה שיש. שהזיכרונות שלי הם רק שלי. שזו אני, מזל הקטנה מדירה שש ברחוב גיהנום פינת יהיה טוב.

לקח לי שנים להבין את זה. כילדה הייתי רודפת אחרי ילדות אחרות, מתחננת אליהן למשחק אחד קטן. אתן יודעות... צבע עור שחום ושם שאין בו הרבה מזל לא עשו חיים קלים לילדה בשנות השמונים. כשהתבגרתי בכיתי על זה. ניסיתי להיאחז באותם חברים דמיוניים שהיו לי, קראתי ספרים. שוב בכיתי.
בסוף הבנתי. אבל רק כאישה.

את החלק האחרון מהטו-דו ליסט של "המדריך לבודדה" לא זכיתי לקבל. אין לי גוף משגע ולא מיטה קשה. אבל יש לי זיכרונות שהם רק שלי ולא של אף אחת אחרת. זה מה שעושה אותי למזל. מזל.

ואז קראתי אותך אופיר טושה גופלה. קראתי ואהבתי מאוד. קראתי גם ביקורות על הספר שלך. איך כתבו אנשים על העולם שהמצאת? דמיוני, הזוי, משוגע?
תלוי את מי שואלים.
הקונספט גאוני, לא פחות.
המחשבה שיום אחד תמצאי נעליים לצד הדלת שלך ואם תנעלי אותן הן ישנו את חייך בהחלפה בינך לבין מישהו אחר. פשוט מהמם. אולי נוראי. אולי לא. תלוי במזל.
גם המקרה הפרטי של הגיבור והעיסוק שלו בהבנת האירוע ומציאת פתרון לנושא מוכרים לי. התחברתי מאוד.
הספר כתוב באופן כזה שאת פשוט נשאבת לעולם שלו. הכתיבה נעימה כל כך לקריאה שקל להתמסר לה מבלי להניח את הספר מהיד. מצד שני הנה המלצה, הניחי אותו. קיראי פרק אחר פרק, לאט לאט. תני לתובנות לשקוע. את תגלי שמאחורי המסתורין יש גם עיסוק בחיים עצמם. הרבה בזיכרון ובמוות, בבחירות שעשית או לא עשית. מוזר, אני הרגשתי שהספר הזה הוא גם עלי.

ועכשיו בסוף בסוף של כתיבת הסקירה שלי, אני חושבת שאם היתי צריכה לקטלג את הספר הזה, הייתי מניחה אותו במדף ספרי התובנה ולא כמו שחשבתי שהוא בתחילה. רק מתח.

בקיצור ובלי להרוס לכן את החוויה, רק אוסיף שמבחינתי הספר הזה מקבל ניקוד כמעט מושלם. הוא מומלץ לכולן ובמיוחד למי שפעם היתה ילדה, נערה או אישה ויש לה מכך זיכרון.

***נכתב בלשון נקבה אבל בהחלט מתאים גם לגברים

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
בנדיט

בנדיט

איתמר אורלב

אבא היה אומר לאמא בצחוק שלו הכל בחיים היה פשוט בוודאי היינו משתגעים.
לנו בני האדם יש טבע לסבך דברים כך שלא נשתגע. אמא אומרת שאבא היה אלוף בדברים האלו, היה מסוגל להתחיל ריב של אלף שנה בגלל נשיקה שביקשה ממנו. נשיקה קטנה על הלחי, מה הסיפור הגדול? היתה מתחננת בכעס ובקול רם, מניפה את ידיה באויר באותה מחוות התרגשות כאילו הוא בעצמו עומד בפניה כמבקש הזדמנות שניה.
אחר כך, שנים אחרי שהוא כבר עזב, גילתה שאת כל הנשיקות שלה, נתן המנוול למישהי אחרת.
אני תמיד רציתי שאבא ישב בכלא, שיהיה סוכן חשאי או משהו מיוחד כזה. ילדה שגדלה בלי אבא צריכה להאמין שיש בכך איזו תוחלת, שזה לא סתם בגלל מישהי אחרת שהלחי שלה נעימה יותר לנישוקים. אבל אבא שלי לא היה זה ולא זה, סתם אדיוט שמסבך כל דבר, אולי באמת כדי שלא להשתגע.
בספרו בנדיט מספר לנו איתמר אורלב על טאדק, בן לאם יהודיה ואב פולני. זהו סיפור מסע שמתחיל אצל טאדק בארץ בשנות השמונים ומסתיים אצל כל קורא בפינות השכחה המדממות של פולין לאחר מלחמת העולם השניה. טיול שורשים עבור בני כל המוצאים באשר זהות יהודית מרחפת מעליהם.
זהו ספר ביכורים שהומלץ לי עליו בחום רב והציפייה היתה אצלי גדולה מאוד.
אז אתחיל ברשותכן דווקא מהסוף.
לא התחברתי כמו שממש רציתי שיקרה לי.
הכתיבה אמנם משובחת והתיאורים נראים מדוייקים לעיניים שאינן מכירות את נופי פולין. הסיפור מלא תוכן ורקום היטב, לעיתים מרגש ולפעמים מצחיק. אפילו תיאורי האלימות והקללות הרבות עברו ליידי, אבל משהו בדרך...
אולי זאת אני עם האבא הדפוק שלי והמסע הפרטי שלי שלא מאפשר לי להתחבר אל סיפורו של סטפן אביו של טאדק, סיפור המתאר מסע בריוני, אלים, גס בניחוח וודקה זולה. תיאור יפיפה של מי שהיטיב להסוות באלכוהול את האמת השפויה של חיו. מסע של מי שאיננו בקשר עם בנו כבר עשרים שנים וכעת נרקב בזיכרונות זמן שהוא יושב בבית אבות בפולין ורק בנו הכמהה לתשובות ומעט הדרכה של אב לבן מעלה בו שוב מחשבות וזכרונות שיש בהם להשיב לו מעט מהאמת שאיבד. סיפור שנאה אהבה שאי אפשר לתפוס כיצד מתחברים לשלם אמיתי.
אבא שלי לא היה כזה. הוא לא היה בנדיט של ממש ואפילו לא בכאילו. הוא לא עשה מעשים של גיבורים והסתיר אותם באלימות ושיכרות מפוקפקת.
אולי טוב שכך ואולי לא.
אבל האמת היא שאבא שלי היה סתם אחד שמסבך בשקר כל דבר טוב. אבא שלי היה אחד כזה שלא רוצה להשתגע. אז הוא פחד ושיקר. ואני רק חושבת עכשיו אחרי הספר הזה שהריי אם זהו טבע האדם ואילו השגעון בכלל איננו כפוף לחוקים של אותו הטבע, אזי סטפן ואבא שלי, הפסידו שניהם ונותרו בשפיותם לספר על זה.
ובקיצור, הכתיבה של אורלב מיטיבה להעביר את הסיפור במלוא העצמה, הקריאה רציפה ולכאורה יש כאן ספר מצויין. אך הפעם לצערי, הפעם זה לא נגע בי והחיבור לא התרחש כפי שציפיתי.
ואף על פי כן ולמרות האמור מעלה, אשמח לקרוא את ספריו הבאים של אורלב.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
מרכבות באיילון

מרכבות באיילון

לימור מויאל

'את יודעת' אילנה אמרה לי פעם אחת ברגע של אמת ברורה ואני משכתי לאחור את גלגל הווליום, כיביתי את המוזיקה והורדתי מעלי את האוזניות. הפעם היא התיישבה לצידי על הרצפה בלי כל הפוזות, בלי הציניות והנבזות ההיא שתמיד נדבקה אליה כשהיתה מדברת אלי או עלי. 'את יודעת, גם אצלנו בבית היו שומעים את השירים האלו, אבל רק כשהיה עצוב. כשמישהו רצה שנרגיש משהו, שנבכה'.
'את רוצה לבכות' שאלתי את אילנה, אינני יודעת למה והיא הניחה ראש על כתפי ובכתה.
אבל אצלי בבית בכלל לא היו שומעים שירים. להפך, ברגעים בודדים היו מעט צעקות במקום השקט המחניק שכל הזמן היה מחבר בין אבא לאמא כשהוא עוד היה כאן ואני הייתי בורחת למקום אחר, שמה כיסוי על האוזניים, מקשיבה באזניות מחוברות בחוט לווקמן שהוא הביא לי מתנה מהמילואים, עם אותה הקסטה שהייתה תקועה בו תמיד. ואילנה וכל השאר היו צוחקות עלי כהרגל, על הענתיקה הזאת שהיתה תקועה לי על קליפס במכנס, על האוזניות עם הספוג ועל אותם שירים שתמיד חזרו על עצמם בלופ. שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שהזכירו לי את אבא או את מה שיש במשפחות אחרות, ושיר אחד במיוחד, מילותיה של דליה רביקוביץ וקולו של שם טוב לוי שגרמו לי לרצות תמיד את מה שהיה צריך להיות, שיר שהפך עבורי לתמצית הרגש שיכול האדם להביע:
"מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך."
לימור מויאל כתבה גם היא זמר נוגה שכזה. היא קראה לו מרכבות באיילון וציירה בו במילותיה היפות את דן ותום, אנשים שלמים. בסיפורה שני אנשים המציגים ומסתירים בעצמם גאווה ושבר והרבה שלם. כל אחד מהם הוא עולם שלם שחסר בו משהו וביחד הם הופכים לשלם. ויש בשניהם געגוע וטוב לב וגם פחד והרבה הרבה אהבה וכמיהה אך זאת כמו כל דבר אחר בעולם איננה מושגת בקלות. וכך לימור כמו רביקוביץ לפניה כתבה מבחינתי את תמצית האנושיות במילים אחרות, עם משמעות שונה לגמרי, עם אהבה אחרת והעדפה אחרת. וכשקראתי אותה ואפילו שעשיתי זאת בשקט מוחלט, שמעתי באוזניי צלילים שלא היו שם ואת אילנה מניחה את ראשה על כתפי, נצמדת בשקיקה להקשיב, להציג לי חיבה מעט אחרת והיא בוכה ואני אינני מבינה לרצונה.
סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.
צר לי שהפעם אין לי סוף ואמצע והתחלה לסקירה הזאת. יש רק שני שירים, האחד מתנגן בראשי והשני שקראתי בספר - סיפור יפה על אדם מבוגר ואיש צעיר חדור ערכים ואהבת הארץ. על דן שמאמץ אל ביתו את תום, חייל עולה חדש ומתאהב בו, על תום שהיה בתחילת הסיפור והיה להפך משמו. סיפור פשוט לכאורה ועם זאת כשנכתב על הדף, כל כך חריג.
סיפור על אומץ ובושה וגאווה. סיפור שכל כך נהנתי להתכווץ בזמן קריאתו.
סיפור לנשים כמוני וגם לכם, לכל הגברים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
רעה

רעה

איי. וי אולוקיטה

אני יושבת כבר כמה שעות כדי לכתוב את הסקירה הזאת. זו פעם שלישית שאני מוחקת וכותבת מחדש. האמת היא שכל מי שמכירה אותי יודעת שדברים להגיד זה לא הצד החלש שלי, בעולם שלי תמיד היו מספיק לכל רגע, אפילו לפעם ההיא בכיתה אלף כשאיבדתי את הקול וסבתא ניחמה והסבירה בצחוק שלפחות לא איבדתי את הכל.
אבל הפעם הם כמעט כולם נעלמו. באמת. ואני מתאמצת למצוא, בחיי, כבר שבוע. הספר הזה מנקר לי על קליפת המוח ולא מרפה, מבקש ממני למצוא מילים עבורו, שילטפו או ינזפו בו. ואני, מה לעשות?
איבדתי אותן מול ספר דק וקטן כל כך.
כן הספר רעה מכיל לא יותר מ160 עמודים. הוא נקרא מהר ואחר כך את חושבת על זה וקוראת שוב עד שכל הסודות והמוקשים שיש בו מתגלים והדברים מסתדרים לך בראש. אז את מסתכלת בראי בבוקר או בלילה שאחרי ופתאום את מבינה שכלום בעצם לא הסתדר, אז את קוראת שוב.
בקריאה ראשונה את מגלה שיש בו דילוגים בין זמן לזמן והוא כתוב באופן ממש שונה. בקריאה נוספת את מבינה שהוא באמת אחר מכל מה שקראת עד כה, כך שאפילו אחרי שבוע שנתתי לעצמי למחשבה נותרתי ריקה ממילים וחסרת יכולת לנער אותו ממני.
ובכל זאת אני רוצה להוציא שמץ של סקירה, אז בלי לפגוע בתוכן הסיפור אנסה.
קבלו את זה - ג'ון אוהב לנצל נערות צעירות ולקיים איתן יחסי מין. באנגליה זה כנראה תופס כי הבחור מסתובב חופשי במשך כל הסיפור. את אלסה בת ה14 הוא פוגש בזמן התרחשותה של רעידת אדמה איומה. הוא מחלץ אותה מהריסות בית חולים לחולי נפש והופך לגיבור בעיני עצמו ובעיניה. במהלך החילוץ הוא פוגש גם זוג זקנים מעניינים שמתערה בחיו ובעיקר בחיי הנערה המחולצת. זמן מה לאחר מכן אביה של הנערה מופיע. וואלה, הבחור שרד את הרעידה הגדולה והוא מחפש אחריה.
סוף טוב הכל טוב?
איך סבתא היתה אומרת?
איבכי עלקי בקי.
בחלומות שלך כפרה.
מכאן הספר הופך למופע אימה עבור רכיכות שכמותי. בכל שורה, בכל דף יש גילוי חדש, התרחשות שהופכת את כל הסיפור וטורפת את הקלפים ואת הבטן. לא תשימי לב, לא תתרכזי - אבוד לך. אלסה המסכנה וג'ון האכזר או אלסה האכזרית וג'ון המסכן. האבא מפלצת או שהאבא קורבן. והכלבים בסיפור והמוות והרומנטיקה והאכזריות והחמלה וה....
אלוהים איך יוצאים מזה בלי להשתגע?
שאלה מצויינת אם זו בכלל שאלה...
עד המשפט האחרון בספר אתן רק תנחשו. עזבו. אתן לא תצליחו, פשוט תתמסרו לספר הזה, תנו לו לקחת אתכן לשעתיים וחצי בעולם אחר עם הכתיבה יוצאת הדופן של אולוקיטה.
ועוד מילה אחת לפני סיום, אם אין לך סבלנות להפעיל את הראש אל תתחילי לקרוא. לא זה לא ארוטי ולא רומן, גם לא מותחן. זה לא יכול לעבוד ברקע. זה משהו אחר. לא יודעת מה בדיוק, כשאמצא לספר הזה סיווג אשתף אתכן.
בקיצור, מומלץ לנשים כמוני שמחפשות רגע אחד בחיים שהמילים פשוט יעלמו להן ככה פתאום.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
לבד בתיאטרון המוות

לבד בתיאטרון המוות

טרי הייז

לכל אחד יש את התבשיל שלו. רובנו טוענים שהמאכל הזה שאנחנו מכירים כל כך טוב, מנת הדגל שלנו, עילית הקוויזין העולמית, היא ורק היא - הדבר האמיתי.
לי אף פעם לא הייתה מנה מועדפת, בטח לא מנה שאני הכנתי. בכניסה אל החיים שלי מעולם לא היה תלוי שלט "המסעדה של מזל", מקסימום מזנון וגם זה נכתב בגיר שנמחק כל עונת גשמים. מה לעשות, החיים שלי לכל אורכם היו בנויים מקמצוץ של אהבה שקיבלתי מאמא והרבה חריף שהאכילה אותי המציאות.
ועכשיו לכי תשכנעי אנשים לאכול במזנון הדרכים שלך...
אבל אני התגברתי. פיתחתי לעצמי מנות שמורכבות ממציאות שאינה שלי. רקחתי לי חיים חלופיים שהשאלתי מכל הספרים שקראתי. קמצוץ רומנטיקה ומעט שירה, תעתועים ודמיון בצרוף קורט היסטוריה ומעט היסטריה. את כל אלו תמיד תיבלתי בחרדה, כי היא לצערי היתה הטעם הדומיננטי ביותר בחיי.
בגיל תשע עשרה קרה לי משהו עם מישהו. התבשיל הזה שחשבתי לטעים כל כך התקלקל מטאפורית עד כדי קלקול קיבה ואשפוז ממושך. לצערי זה לא היה עוד פרק בספר, זו היתה מציאות מוחלטת. מאז הפסקתי עם ספרי המתח ורק לאחרונה שבתי אליהם.
את הספר לבד בתאטרון המוות של טרי הייז קראתי לא מזמן. הספר מתאר את קורותיו של המרגל המושלם. "הצליין". הוא כמובן משתייך לארגון סודי ביותר שידו בכל ואף אחד איננו מכיר דבר קיומו. סיפור העלילה מתחיל ברצח שפענוחו מביא את הצליין למסע רדיפה אחר אוייב שווה לו, טרוריסט מוסלמי בעל עניין כנגד הנוצרים. אט אט הסיפור מתרחב לאתרים נוספים שיש בהם עניין של טרור וחשיפה עד לגילוי המושלם. כל אלו בצרוף כתיבה נהדרת ועלילה דינאמית וסוחפת יוצרים קו בעל עניין משותף אותו ימצאו ויפענחו המרגל והקוראים שלו בדרך.
לצערי, על אף שהספר כתוב היטב דומה שהוא לא מוכן עד הסוף ויש בו מעט לקויות, בעיקר בסגירות של העובדות כפי שנכתבו בסיפור או בשלמות (מושלמים מידי) של הגיבורים בסיפור.
אבל... כל אלו אין בהם כדי לפגוע בספר ובסופו של דבר - הוא מצויין.
הוא יותר מותחן לייט בכתיבה מעניינת שבסופו של דבר הזכיר לי שמזמן רציתי להוסיף לתבשיל שלי גם מתח מרגש.
בקיצור, הספר הזה מתאים לנשים כמוני שמקוות לקרוא ספר מתח ושמחות שהן קיבלו סוג של חסמב"ה בסוף.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
הקבוע היחידי

הקבוע היחידי

יואב בלום

מכירות את זה שלפעמים בא לכן להיות מישהי אחרת?
כילדה תמיד היתי מתפללת שיקרה משהו, רק לרגע אחד ואני אקבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה או שאמא של רותי תיכנס אל החדר ותודיע לשתינו, שהיא ואמא שלי החליטו שבשבוע הקרוב הן מתחלפות.
זה אף פעם לא קרה, תמיד נשארתי עם תחושת החמצה מסויימת. הרגשה שעיצבה והפכה אותי למה שאני היום, פרקטית, מפוקחת והגיונית יותר, אחת כזאת שממלאה לוטו רק במקרים ממש נדירים, כזאת שיודעת שהדואר במקרה הטוב לא יגיע בזמן. בקיצור, מציאותית.
את הספר של יואב בלום "הקבוע היחידי" קראתי בעקבות המלצה שאהבתי כאן. רצה הגורל ובאותו הזמן קיבלתי גם המלצה לקרוא את ספרו של אופיר טושה גופלה, "האורחים", וכך גם עשיתי. הפעם הכישרון שפיתחתי עם השנים, זה שמאפשר לי לקרוא מספר ספרים במקביל היה בעוכריי. במהלך קריאת הספרים קיבלתי לרגעים לא מעטים הרגשה מוחשית שאנשים אכן יכולים להתחלף בגורל ובגוף, שמזל אכן קיים(ת) ושסופנו בהחלט יהיה בתאוותנו הכמוסות ביותר, טובות ורעות. הייתי רדופת חרדות וכמיהות, הנה כבר האמנתי שהצבי האדום אכן סוף סוף יגיע בזמן.
אבל אני מקדימה את המאוחר, על ספרו של טושה גופלה אכתוב כאן באחד הימים, כך גם על הדומה והשונה בין שני הספרים האלו.
ועכשיו אל הקבוע היחידי, זה שנותר מגיל ארבע עשרה היחיד בעולם כולו ללא היכולת להחליף גוף עם אדם אחר. כן כן, קראתן נכון. בספר הזה יואב בלום מספר לנו עולם בו כל אחד יכול להחליף גוף עם אדם אחר בתנאי שהוא עונד את הצמיד הנכון. בעצם, לכולם חוץ מדן יש את הצמיד הנכון כך שהוא נותר היחידי שלא מסוגל לקפוץ אל גוף אחר. עד כאן פשוט.
אבל יואב בלום לוקח את הרעיון הזה ומערבב אותו עוד קצת. לדן יש חברה ותיקה שקפצה לבקר בגוף אחר. היא מזכירה והוא נזכר בעבר המשותף שלהם כשלפתע משהו בהווה שלהם מתקלקל...
זה לא ספר פשוט, הוא דורש סבלנות ויכולת לקבל רעיון חדש שיגדיר דרך מחשבה אחרת בעת הקריאה. וכן, הוא דורש גם ריכוז ומחשבה מרובים.
הכתיבה היפיפיה של בלום היא תענוג אחד גדול. בעצם, היא אושר.
הדבר היחיד שהפריע לי היתה הקריאה המשולבת עם ספרו של גופלה, לכן אשוב ואקרא אותו בנפרד כדי שלכל אחד מהענקים הללו יהיה הספייס והכבוד המגיע לו.
כך או כך, רציתי רק לומר שזה עוד ספר מומלץ מבית היוצר של בלום. זהו ספר לנשים ממש כמוני, כאלו שהיו רוצות פעם אחת בחייהן להתחלף עם מישהי אחרת או לחלופין שיתחלף כל העולם מסביבן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
בית הקפה של נורה אפרון

בית הקפה של נורה אפרון

ורד שנבל

חיי רצופים באכזבות, חלקן הגדול מהורי, חלקן מעצמי בגין דברים שעשיתי. אך האכזבות הגדולות ביותר שלי היו מחיי האהבה שעד לפני שנה בערך לא השכלתי לשמר. תמיד יחסתי לבני זוגי משמעות חד פעמית, כאילו הם היו ניסיון עלוב שאין בו מראש סיכוי להצלחה. את האכזבות האלו ייחסתי כמובן לצד השני, זה מעולם לא התאים לעמוד בסטנדרטים של אחת כמוני. לשווא הייתי בוחרת את הנכשלים ביותר מבין מחזרי, מבקשת, כמעט מתחננת שהקשר לא יצלח. ברגעים מסויימים בהם היתה נופלת עלי תחושה סנטימנטאלית הייתי נזכרת שגם בי יש מעט אשמה, אז הייתי מתנחמת בגביע גלידה קר, במחזר חדש שהיה עומד בפתח או בספר טוב שהיה משכיח ממני כל כאב.
את בעלי שיזכה לחיים ארוכים אני חייבת לטעות שעשיתי, בחירה לא מוקפדת. תחילה ניסיתי שהקשר יכשל כפי שהיה טוב לי עד כה, אך הוא לא הניח לכך להתרחש. חזק מידי, טוב מידי, אחד שיודע מהי אהבה אמיתית. לשכשנכנע לבסוף לשגעונותי ויצא מן הדלת מבלי שוב נחה דעתי לרגע. אחר כך ניסיתי לחזור אל המוכר, אל הגלידה והספרים, אל מאהב חדש, לשווא, משהו אכל בתוכי ובער. יתכן שהתבגרתי. כמיהה, געגוע עז, רצון לוותר על חיי כדי שישוב אלי. למזלי הטוב שבבעלי לא נגמר עת יציאתו מביתי והוא שב אלי ימים אחר כך. כנראה שגם לגברים יש כמיהה שכזאת לאהבה, לביחד, על כך אני חושבת לא מעט ושמחה היום בחלקי.
בספר בית הקפה של נורה אפרון מיטיבה הסופרת ורד שנבל לתאר במילותיה את תחושות הבדידות והביחד של שלושה ישראלים אשר עוזבים את ישראל לטובת חיים בניו יורק. בספר שבאמת כתוב באופן מרגש וחודר מתוארים חייהם של השלושה בישראל ובעיקר את שברון הלב שבסופו של דבר מוביל לעזיבתם את הארץ. השלושה, לכל אחד סיפור אחר ,נפגשים בארץ זרה ובעקבות פגישתם מתרחשים בהם תהליכים ממיסים אשר מובילים להתקרבות יוצאת דופן, כזאת שכולנו מייחלים לה. לא מפגש חברים אלא הדבר האמיתי.
את בית הקפה של נורה אפרון קראתי לפני מספר ימים בלבד, דומה שאם היה פוגש אותי הספר בזמן אחר בחיי התייחסותי אליו היתה שונה, יתכן אף שלא היתי מבקרת אותו באהבה כל כך גדולה. יחד עם זאת, אינני מצטערת ואף להפך על כך שמילותיה של שנבל כמו גם העיתוי בו נפגשתי עימן התקיימו רק כעת.
בקיצור, ספר נפלא לנשים כמוני שכבר מצאו את מה שחסר להן אך לא ידעו כיצד להגדיר אותו עד כה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
סיפור אהבה בלתי נשכח

סיפור אהבה בלתי נשכח

ניקולס ספארקס

הדברים שאני חולמת עליהם מילדות היו די פשוטים, תמציתם באהבה. לא יותר מחתונה לבנה, הרבה ילדים וגבר טוב להזדקן לצידו. הפרטים לא חשובים. הם נצברים בדרך, על הדרך, עם הזמן. עובדות שהחיים קובעים לך. העיקר הוא הכיוון.
מתחילת חיי כפי שאני זוכרת אותם מחט המצפן של החיים שלי השתגעה. היה לי כיוון אליו ביקשתי ללכת ותהום בצד השני אליה פסעתי ברגליים בטוחות. מגיל צעיר אהבתי את השונה, את מה שכל האמהות היו מזהירות את בנותיהן ממנו. גם אמא שלי עשתה כך, אך להבדיל מהשאר היא התייאשה מהר. גם לה במובנים מסויימים אבדה הדרך אי אז. בור גדול שפער הגורל במיוחד עבורה עמד כל הזמן גם בדרכי.
במונחים של עולם בן זמננו הייתי ההיא מהבית ההוא, זו שאין לה כל דרך, לא ארץ ולא דרכו של עולם. זו שאף אמא לא תסכים לבן שלה להיות איתה, זו שכל הבנים יהיו איתה מהסיבות הכי נכונות בעולם. פעם אחת, כי כך זה נכון. נערה, אישה בלי עתיד, זו שבסופה תבלע אותי האדמה בצדה השני של הדרך שביקשתי לעצמי מילדות.
במובן הזה קינאתי כמעט לכל נערה אחרת בבית הספר ולכל אישה שפגשתי בחיי. להן תמיד היתה דרך והפרטים שנאספו בה הובילו אותן בכיוון הנכון. ממש כמו במקרה של לאנדון והסיפור הבלתי נשכח שלו ושל ג'יימי.
סיפור אהבה בלתי נשכח הוא ספרו של ניקולאס ספרקס. הספר מתאר את קורותיו של לאנדון קארטר, נער מתבגר בקרוליינה במחצית המאה הקודמת. בחיו של לאנדון כמו בחייהם של כל הנערים באותה עיירה, היו הנערות משתלבות לאהבות קטנות לכדי יצירת פרטים בדרך אל החיים שהם כולם תכננו לעצמם. כולן חוץ מג'יימי סאליבן.
לג'יימי היו החיים שלה. האמונה של בת הכומר היתה חזקה מכל דבר אחר, מבחינתה הפרטים היו ברורים והדרך מעט פחות חשובה. כך הפכה ג'יימי לנערה הזאת שבדרכה לא פגשה אף נער והם שכחו מקיומה. הפרטים היו שם אך הדרך איננה שלה, זו משמיים. עד אותו היום בו הצטלבה דרכו של לאנדון באוסף פרטיה שלה ודרך חדשה עצובה - מתוקה נסללה בחייהם של השניים.
סיפור אהבה בלתי נשכח הוא ספר הלוכד רצף זמן בחייהם של שניים בעיירה קטנה בתקופה אחרת, מי שיש לו דרך והיא אבדה לו מזמן והיא שהפרטים בידה ואין לה הדרך. במהות ובסגנון הכתיבה סולל ספרקס שביל מרגש לצעידה עבור גיבוריו ועבור הקוראים. ספר מעורר מחשבות, מלא עצב ומעט צחוק כמעט שבלתי אפשרי להפסיק מקריאתו. סיפורם של לאנדון וג'יימי החזיר אותי לא אחת לחשוב על חיי, ואף שאין מי מהשניים שחייו מזכיר במעט את חיי, עדיין נדמה לי שניקולאס ספרקס כתב את הספר הזה... עליי.
בקיצור, מומלץ לנשים כמוני שמבקשות להזכר בדרך ואולי אף חשוב ממנה, בכל הפרטים עצמם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי
תוחלת החיים של אהבה

תוחלת החיים של אהבה

ינץ לוי

לפעמים אני חולמת בהקיץ.
אמא סיפרה לי פעם שחלומות בהקיץ הן זכות שיש לאנשים מסכנים בלבד.
"למה מסכנים?"
"כי אנשים כמונו לא יכולים לזכות בחיים טובים יותר מכפי שיתנו לנו החלומות בהקיץ" היא ענתה.
מאז חלפו שנים, דבר בחייה הדפוקים לא התרחש מעבר לאותן תקוות. אחר כך למדתי לקבל שאמא הרבתה להמציא דברים, בעיקר כשהיה לה צורך לתת בעצמה מעט תקווה. רצון להאמין שיהיה טוב, שהגוף והנפש יתרפאו, שהאהבה הישנה תיזכר שכאן היא גרה, שאבא ישוב ויכנס מבעד לדלת יום בהיר אחד.
אמא חלמה הרבה חלומות בהקיץ.
אצלי זה קורה בעיקר בזמן נהיגה כשאני עוצרת ברמזור. אור אדום הוא זמן מצוין להאט את החיים למינימום, לנשימה ומחשבות שווא בלבד. הלוואי והזמן היה עוצר כך בנקודה אחת אופטימית לאורך כל החיים אני לוחשת לעצמי ומיד מתנערת מהן, מאמא ומהמחשבה הנאיבית הזאת. אחר כך אני ממשיכה בנסיעה כאילו לא קרה דבר. מהדברים שהיו לי בראש בזמן הרמזור אני לא זוכרת כלום, אפילו לא שמץ מחשבה. כך או כך, אלו כנראה לעולם לא יבשילו למשהו אמיתי שיש בו תוחלת, לא של חיים ובוודאי שאין בו אהבה.
תוחלת החיים של אהבה הוא ספרו המצוין של ינץ לוי.
זהו סיפור על משפחה.
בעצם, זהו סיפורו של חלק אחד מתוך השלם כמו גם סיפורו של השלם המוותר או מכנס את סך חלקיו. חלום בהקיץ או מציאות כנה, ואין בו הנחות.
זהו סיפור על זמן שהיה צריך לעצור, על תקוות וציפיות שהזמן לא הצליח להבשיל, על עוד רגע שיהיה טוב יותר ועל החמצות. זהו סיפור אנושי ממעלה ראשונה.
תחילתו של הסיפור בפטירתו של לביא, אחד מששת האחים במשפחתו של מיכאל.
לביא "המוצלח" מבין האחים מגלה שנים קודם לכן כי נדבק בנגיף האיידס והמשפחה מתחילה בהתמודדות עם עצם המחלה, הבושה, התקווה והאהבה שישמרו ויהרסו אותם בזמנים הקשים ובאלו העתידים עוד לבוא. מכאן הסיפור מתאר את מציאות חיי המשפחה עד אותו הרגע. בפני הקורא נחשפים חיי המשפחה טפח אחר טפח בזכות כתיבתו הכנה והמרגשת של לוי בפרקים קצרצרים המתארים את תוחלת חיו של כל בן משפחה כמו זו של המשפחה עצמה. במהלך הסיפור נפרשות בפנינו תעצומות האדם כפי שאנו נהנים לדמיין אותן ברגעי השיא האנושיים כמו גם חולשתן של הדמויות המתרסקות בדיוק באותה העוצמה.
באמצעות מיכאל, מספר הסיפור, נתוודע אל אבי המשפחה, אדם חסר יכולת תפקוד עצמאית הנתמך על ידי משפחתו באהבה ורגעים קשים אחר כך נזנח אל מוסד סיעודי על ידי אותם אוהבים בדיוק. נתאהב באם המשפחה הממשיכה באומץ רב לשמר את התקווה והאהבה בין בני הבית זמן שהחלטותיה מביאות לעיתים את ההפך עצמו מכל שביקשה. כך נכיר גם את שאר הדמויות בסיפור ונברור בנפשן ובקרביהן, כך, בקריאה אשר דרשה ממני הפסקות נשימה תדירות, קיבלתי מינץ לוי זכות לעלות לנסיעה ארוכה על כביש חיים רצוף מהמורות ובו כמה רגעים של חלום בהקיץ זמן עצירה ברמזור אדום.
זהו ספר מומלץ מאוד שכולו אהבה, תקווה חיים ומוות. ספר שעטף אותי במשפחתיות שמעולם לא זכיתי לה זמן שהעלילה סחפה, סחטה רגש ולעיתים, אף העלתה בת צחוק על שפתי.
בקיצור, הספר הזה מומלץ לנשים כמוני הנהנות לעצור את החיים לרגע, להאט למינימום את הנשימה ולאמץ לעצמן מחשבות עמוקות שנותרות בקליפת הזיכרון כמעשה שהיו שלך. סיפור אשר באופן מוזר, יש אף למצוא בו תוחלת רבה של אהבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מזי

ביקורות נוספות על "גפרור"

גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

"כאן 311... כאן 311... נפגענו, נפגענו... אנחנו נופלים... זעק בבהלה לתוך פיית מכשיר הקשר. נקודת ציון מעל ציר עכביש 55... קילומטר וחצי מזרחית לתאג"ד... כאן 311 אנחנו נופל..." (עמוד 66)

אני מקווה שאף פעם לא נשמע משפטים כאלה, וחצאי משפטים שמתעופפים מענני השמים ליושבי הקרקע אי-שם למגדל הפיקוח...

את הספר סיימתי לקרוא אמש, לאחר מספר ימים קרים מאוד, שנחתו על פיסת המדינה הזו. אני לא זוכרת שאי פעם הנעתי את המכונית, כשמד הטמפרטורה החיצונית עמד על שתי מעלות צלזיוס. בלילות הקרים האחרונים זה הספר שחיבקתי, ואיתו יצאתי למסע של 562 עמודים.

בדרך-כלל כשאני מסיימת ספר, אני לוקחת לעצמי הפסקה ב"קטנה" ויושבת עם עצמי לכתוב. אחרי הספר הנוכחי, הייתי זקוקה להפסקה ארוכה יותר. סיימתי לקרוא ויצאתי לטיול קצרצר חמושה בכלבי הנאמן, להביט על השמים הבהירים, שהיו זרועים בכוכבים כיהלומים קורצים. כל כוכב הוא אות... האם אלה האותיות של אלוהים? האם זה כתב-ידו? לא יודעת, אבל בטוח אלה אותם הכוכבים שהטייסים שוחים ביניהם בלילות...

הרבה אוויר נחוץ בשביל לכתוב על הספר עב הכרס הזה. אני מודה שבחלק האחרון, ניראה כאילו ליבי דילג על כמה פעימות ועצר מלכת... WOW !

הספר מתחיל בפרולוג בתאריך 13.12.2014, כ-41 שנה לאחר מלחמת יום כיפור. על הסצנה מופיעה דמות פוסעת לאיטה, בשכונת ילדותה, ברמת הטייסים לפגישה השבועית עם הפסיכיאטרית. מאז שהוגדר כנכה צה"ל, פגוע פיזית והלום קרב, הוא נוהג לפגוש את הפסיכיאטרית פעם בשבוע.

לאחר הפרולוג כשבצידה תמונות ילדות, משה גל מחזיר את הקורא כארבעים שנה לאחור... למלחמת יום כיפור הארורה. גם אני זוכרת את המלחמה הזו. לא אשכח לעולם את מבטיהם של האנשים שנסו מבתי הכנסת, פשטו את מדי הקדושה, ועטו עליהם מדים מקומטים שיצאו מהבוידם.

משאיות ואוטובוסים עמדו ברחוב, והעמיסו אל בטנם פרחים עטופי מדים ירקרקים... בעלי המדים חיבקו ביד אחת את האישה שהייתה לצידם, רק לפני כמה שעות בלילה, או את האם הדומעת והילד שזועק: אבא אני אוהב אותך... אל תשאיר אותי לבד...

הספר נע על שני צירי זמן שסרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך במרכז העלילה. שניהם טייסי קרב במילואים. שניהם כריזמטיים, גבוהים, יפים ובני 27.

בשרות הסדיר שניהם שרתו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. דיוויד וגדי מעולם לא נפגשו לפני המלחמה הזו, אך הגורל של שניהם לרבות זהותם מצטלבים כצמה קלועה.

לשני הגברים הללו מצטרפות דמויות נוספות: סיגל (חברה של גדי גולן), תמר (אחותו של גדי גולן), ד"ר ג'ודי סטון מנתחת הראש המדהימה, ד"ר אייב קנולר, ארנולד, גברי בעל לב הזהב, ג'ינפר, ראסל, גי'ק המקסים והאופטימיסט, פרנקי, גו'ליה, אמיר ועוד.

גדי הכיר את סיגל בטכניון בלימודי ההסמכה להנדסאות אווירונאוטיקה. סיגל בת 24 ילידת קיבוץ גבעת חיים. עבדה כרכזת אווירונאוטיקה ואסיסטנטית של דיקן הפקולטה. שניהם תוארו כזוג יונים. היא יפיפייה, חטובה, שזופה, עם עיניים ירוקות, חכמה וגם עקשנית... הוא ספורטאי, גבוה, עם עיניים ירוקות ונבונות. שניהם יחדיו היו כפרח וגבעולו. סיגל הייתה אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים, במשך שנתיים ונשאה ברחמה את פרי אהבתם... את "ע-ת-ל-י-ה".

דוויד אברבוך יהודי שנולד במינסוטה שבארצות הברית, גרוש, יתום מגיל 15, פטריוט שבגיל 17 החליט לעלות לארץ. סיים את לימודיו בפנימייה צבאית בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומשם ישירות לצה"ל. דיוויד התקבל לקורס טייס, והפך לטייס מסוקים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתום השרות שב לארצות הברית ללימודי משפטים, נישא, התגרש והקפיד לחזור לארץ לשרות מילואים. לאחר גירושיו הוא קבע את מגוריו בישראל.

גדי ודיוויד שני מלאכים שדמו אחד לשני, לא רק במראם החיצוני, אלא גם בסוג הדם שלהם: סוג דם אציל "O".

ב-6.10.1973 בשעה 14:00 האדמה רעדה... גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל-נוף, ונשלחים לתעלת סואץ אל מול כוחות הצבא המצרי. מהמשימה הזו חוזר רק אחד מהם... פצוע אנוש, ללא הכרה, שרוף כגפרור שכל זכרונותיו נמחקו כלא היו, והוא מתעורר במרכז הרפואי ע"ש פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון, במחלקה הנוירולוגית...האם זה דיוויד? האם זה גדי? מכאן גדי/דיוויד ואנחנו יוצאים למסע לא קל, ברחבי ארצות-הברית בליווי דמויות נוספות שונות וססגוניות.

ובארץ, מה קרה בנתיים? ב-17.4.1974 נולדה עתליה, סיגל המשיכה בעבודתה בטכניון עד שכוחותיה שבו אליה, והחליטה לפנות לדרך עצמאית משלה... הנאמנות לגדי נשמרת לאורך כל הדרך, ועתליה יפת התואר ונחושת הדעת, גדלה לצד האם, ללא אבא עם ביקורים בבית העלמין... עמוד 207: "אמא, את אמרת לי שנוסעים לאבא, אבא נמצא שם למעלה בשמים, אז איך נגיע אליו? זה לא מספיק גבוה פה. אמא, בפעם הבאה שנבוא לבקר כאן אז ניקח איתנו סולם גדול ורמקול ונוכל לדבר עם אבא"...

חייהם של דמויות הרקע שהוזכרו שוזרו באומנות לתוך השאלה: מי מהשניים חזר מהמלחמה... תמר לא שקטה עד ש... סיגל התעקשה... ועתליה הקסימה אותי בנחישות דעתה.

קל להתאהב בדמויות אני התאהבתי בכולם ובמיוחד בג'יק האופטימיסט הבלתי נלאה. קסם של איש שראה מה שלפעמים אנחנו גם לא רואים... עמוד 484: "שון חברי היקר, שים את מבטחך באלוהים שאתה כל כך מאמין בו, אבל זכור לעזור לו לעזור לך, כי אונייה בתוך בקבוק לא תפליג לשום מקום."

לכל המסע הזה משה גל טווה אירועים היסטוריים רבים כמו: ביקורו של אנואר סאדאת, הסכם השלום עם מצרים לצד אירועים פרטיים ואישיים.

זהו סיפור אהבה מטלטל, מותח, מרתק, סוחף, מלא בחמלה ומגוון רגשות שמתחיל באוקטובר 1973 ומסתיים ב-1914 בפלורידה.

הספר הזה מספר על אנשים בודדים שאפילו מנורה בתקרה משמשת להם חברה (עמוד 489). אין כאן רוע... יש כאן רק טעות, המפגישה אותנו עם דמויות עם לב ענק, מלאי בחמלה אנושית, נדיבות ונגיעות רבות של חוכמת חיים, משולבות באינטואיציה חדה כסכין. תמצאו כאן הרבה אהבה ורסיסים ממנה חולפים כמטאורים, במיוחד בראשו של הלום קרב. הלומי הקרב לעיתים לא מכירים ברגש שנקרא אהבה...

לספר הזה צריך נשימה עמוקה. כתולעת ספרים, אני מודה שמזמן זה לא קרה לי. משה גל כותב בגובה העיניים ומצליח בכישרון ייחודי, לקלף את השכבות שהאדם עוטה על עצמו, כדי לא להסתנוור מהאמת שעומדת מולו.

יש קוראים/ות שאולי התכווצו עקב עוביו. אזי אל תיבהלו, הספר שווה את המסע. ממליצה בחום. יכולתי להמשיך להרקיד את אצבעותיי על המקלדת עוד ועוד, אבל אני אתן לכם/לכן לצאת למסע החוויתי הזה עצמאית, לא תצטערו. כשתסיימו אנא קראו בשנית את הפרולוג שמופיע בתחילת הספר.
לסיום, חבקו את הספר לחיקכם והכינו לעצמכם כוס קפה... מזהירה שייתכן ויהיו כאלה שעיניהם ידמיעו...
משה גל, תודה על הספר וההקדשה האישית...ואין ראוי ממך למילותיי אלה.
לי יניני
נ"ב: עתליה שייכת לאותם הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש... ("חורף 73'" שיר שאני מאוד אוהבת שנכתב ע"י שמואל הספרי, והולחן ע"י אורי וידיסלבסקי)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•לי יניני
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

אחד הדברים הגרועים והמיותרים ביותר שאי פעם ראו אור. שם דבילי, "סופר" מעצבן שדוחף את הספר הרדוד שלו באגרסיביות בכל חור. נמאס!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•MishaEla
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

ספר עב כרס, מעל 500 עמודים המכיל הכל מכל בבלגן אחד גדול.
לקחתי את הספר בגלל המלצה חמה מאד שקראתי באתר.
אחר-כך ראיתי עוד ביקורות חמות מאד על הספר.
התחלתי לקרא. ספרות זה לא!
זהו סיפור הנע בין תקופות: מלחמת יום כיפור ושנים אחרי.
הכתיבה: מצד אחד כתוב בשפה יפה מצד שני? ביטויים אינפנטיליים (היא פותחת חלון לאוור את החדר
ואומרת לו שזה בגלל הפוקים שהוא עשה? פוקים? - ביטוי של ילדים בני 4?
רמת השפה הזו צצה מדי פעם בספר).
גבורים שקשה להזדהות עמם (הזויים ולא רק בגלל הלם הקרב שעברו)
סיטואציות הזויות (הבית נשרף, הזוג צוחק מאושר? וכשהסיפור מסופר בחבר'ה, החבר'ה שואגים מצחוק?
הלו!!! הבית נשרף!!!)
הספר עמוס גבורים, סיטואציות, מקומות. מעלה נושאים שונים ומשונים, על כל נושא בנפרד ניתן לכתוב ספר
הרבה יותר טוב.
עומס של כל בכל, בשפה לא תמיד רהוטה.
טלנבולה, אליה יכולים להתחבר אוהבי הז'אנר.
קראתי חצי ספר עד שהחלטתי לוותר. בגין יש גבול לכל תעלול.
כמה הערות קטנות נוספות: ראיתי כבר קיצורי שמות, עברות שם או משפחה, קיצור שם משפחה? - טרם.
גלסברג (גל).
שם הספר, הזוי בעיני - גפרור(שמישהו יחבק אותי)???
על כריכת הספר רשום מעט על המחבר שעסק בתחומים שונים, לא קשורים אחד לשני.
(משתקף מאד בספר חוסר הקשר בין נושאים ודברים), דבר אחד אומר - סופר? הוא לא!!!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

הגעתי אל הספר בעקבות המלצות בקבוצת הקריאה בה אני חברה בפייסבוק.
בגדול מסופר על גדי גולן, טייס בחיל האויר הישראלי, בחור מוצלח לכל הדעות שמסוקו מתרסק במלחמת יום הכיפורים. טייס המשנה הוא טייס בשם דיויד, שבמקררהההה יש להם את אותם נתונים פיזיים ובטעות הם מחליפים ביניהם את דיסקיות הזיהוי, מה שמוביל לכך שגדי, הניצול מההתרסקות מזוהה כדיויד, ומאחר ואיבד את זכרונו הטעות ממשיכה...
הייתי תחת הרושם שיש בספר תעלומה שתתגלה רק בסופו - מי משתי הדמויות דיויד וגדי באמת נהרג בהתרסקות המסוק, אך בפועל אין שום תעלומה. ברור מן ההתחלה שגדי הוא זה שניצל.
גדי השאיר ארוסה בהריון שנשבעת שלא יהיה גבר אחר בחייה אחריו, הורים ואחות שלא מפסיקה לחלום שהוא חי...

היו לי כמה בעיות עם הספר הזה ואני אשתדל לציין אותן מבלי לעשות ספויילר

גדי מתעורר ללא זיכרון בבי"ח בארה"ב ועל אף שאובדן הזיכרון מפריע לו מאוד הוא מסרב להיפגש עם מפקדו מחיל האויר ועם סיגל ותמר (הארוסה והאחות) שמאוד רוצות להיפגש עמו כדי לשמוע על רגעיו האחרונים של אהובן. לא ממש אמין בעיני העניין הזה. נותן תחושה שהסופר כופף את הסיפור כדי שיתאים לתכנית..

מעבר לכך, הפריע לי שבערך כל בחורה שפגשה את גדי התאהבה בו, בכל מקום שהוא הגיע אליו הוא מצא "מלאך מושיע" שעזר לו להסתדר.

יש מס' מקרים של "כמעט" מפגש בין גדי לאנשים מעברו שיכלו לזהות אותו, אך בסופו של דבר וכאן אולי יש ספויילר קטן!!!
לוקח יותר מ-20 שנה עד שמתגלה האמת מה שבעיני היה מוגזם ונמשך כמו מסטיק
אבל השיא הוא שאחרי כמעט 600 עמודים לא זכינו לקבל סוף ברור אלא קדימון לספרו הבא של הסופר, מה שנקרא to be continued...

אז אני לא אגיד שהספר אינו קריא וברובו הוא זורם ונעים לקריאה אבל סיימתי אותו בעיקר מעוצבנת

לפני 8 שנים•דקלה
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

ספר מאד מיוחד הן לטוב והן למוטב. הרעיון הבסיסי מבריק ובמציאות הישראלית יכול להיות ויכול לקרות. הכל התחיל בשל החלפת דסקיות הזיהוי של הטייסים בשגגה , בעת היותם במקלחת , על ידי חיילת בחיל האויר. כאן התחלת הדרמה הגדולה של הספר. העלילה מיוחדת. ההגשה לא כל כך. לטעמי האישי כל, או לפחות, רוב התיאורים הפורנוגרפיים פוגמים באיכות הספר וברמתו הספרותית. נושא כאוב ודרמטי כפי המתואר בספר מאבד מעומק הכאב ע"י התיאורים המתאימים לספרות צהובה. בעיה נוספת שמעיבה על קריאת הספר היא פתיחת נושא ואי סגירתו כמו החיפוש של תמר שנקטע באיבו ללא כל מילה על מה שקרה אתה . מדוע כל מי שעוזר לגיבור גדי מוצא את מותו ? כמו ד"ר ג'ודי , כמו ראסל. נניח שעל ההתנהגות של הגיבור אין שליטה בשל היותו הלום קרב אך מה קורה עם עוזריו ומסייעיו מדוע הם נענשים? והסוף המר שאין לנו בטחון האם גדי נהרג או עדיין ממתין לנחיתה. לסיכום ספר מיוחד שאי אפשר להניחו מן היד עד לסיומו עם הרבה הפתעות ולצערי עם יותר אכזבות.יכולתי לכתוב עוד ועוד אולם אסתפק בזאת . לידיעת הסופר בעמוד 139 ישנה טעות מהותית כאשר בקטע ההשלישי לקראת סיומו כתוב "סיגל" אולם צריך להיות "ג'ודי".לסיום אומר שהיתי שמח לשוחח עם המחבר.

בהמשך לביקורתי דלעיל הריני להוסיף את הדברים הבאים: שוחחתי אישית עם המחבר אשר חזר אלי לאחר שצלצלתי אליו והשארתי הודעה. בשיחה אתו נתגלה כאדם מדהים. אמר לי שגדי נשאר חי. והוא כותב עתה את חלק ב' של הספר אשר יספר על המשך החיים של גדי עם חברתו ועם בתו עתליה. כותב ספר נוסף מלא הפתעות. ענה לי על שאלותי שהצבתי לעיל. שמח לדבר אודות הספר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ג'ורג'
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

שמעתי על הספר המון, קראתי המלצות רבות עליו. הגעתי לספריה וראיתי את הספר: עב כרס עם כריכה לא מושכת במיוחד אבל שאני לא אקרא אחרי ההמלצות? בוודאי שאשאיל. מצאתי את עצמי מתחילה לקרוא ופשוט שום דבר לא עניין אותי פרט לגדי, דיוויד ומה שקורה שם..:) הספר כתוב בצורה יפה ומושכת בהחלט הייתי זקוקה לכמה נשימות עמוקות בכדי להמשיך לקרוא. הצטערתי שנגמר. אל תסתכלו על העטיפה ואל תבהלו מהעובי הוא נגמר בצ'יק. אני נהנתי ובהחלט ממליצה לקרוא וכמה שיותר מהר. תהנו

לפני 8 שנים•ריקי
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

גילוי נאות – את הספר קיבלתי לסקירה מאיפבליש.
גפרור, אחחחח, גפרור, מישהו שיחבק אותי...קראתי את הספר ובהחלט יש לי מה לומר עליו.
הספר מגולל סיפור של שני טייסים גדי, ישראלי, מלח הארץ ודיוויד, יהודי אמריקאי (הדומים זה לזה) אשר גורלם ואף זהויותיהם הצטלבו בשרשרת אירועים עוצרי נשימה.
מבלי לעשות ספויילרים (עד כמה שניתן), במהלך מלחמת יום הכיפורים, יוצאים גדי ודיוויד, טיס וטיס משנה למשימה – בה אחד מהם נפצע אנושות והשני נהרג, מיהו מי ? מה קרה בסוף ? את זה אותיר לכם לגלות.
הספר משתרע על פני תקופה של כ- 40 שנים, שבה אנו עוברים מסע מטורף בין עבר להווה, בין הדמויות השונות, בצורה מרתקת. בכל שלב מתווסף נדבך נוסף לחשיפת האמת, כאשר כל העת מקונן בנו הספק, מהי אותה אמת.

הספר כתוב בצורה רהוטה, מעניינת ומותחת, כך שלא אחת מצאתי את עצמי מחסירה פעימה.

בהחלט ספר יוצא דופן ומרתק.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירה רוזנפלד
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

הספר מעולה מרתק מעניין וסוחף, אומנם טרם סיימתי קריאתו אבל כבר אני יכולה להמליץ עליו בחום 2.03.16 . הנה היום סיימתי לקרוא 11.03.16 ואין לי מילים מתאימות לתאר את העלילה הכתיבה והנושא הכללי בספר. רומן על רקע מלחמת יום הכיפורים. על פי הסוף אני מאמינה שיהיה המשך לספר המיוחד. לקח לי זמן כי בתקופה זו הייתי מאוד עסוקה. אבל הספר כל כך סוחף חזק ומרתק. אני מקוה שהתיאור קרוב לפחות לאיכות שאני מנסה לתאר. ממליצה בחום ממש לכולם לא להחמיץ את הספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זלי
גפרור

גפרור

משה גל (גלסברג)

את הספר הזה קרתי לפני כחודש,כאשר לקחתי אותו לידיי לא ידעתי שאשבה בקסמו יש בו הכל,מתח,הסטוריה,רומנטיקה,אינטימיות,הספר משאיר המון תהיות על מה שקרה בשנת 1973 (לא ספויילר כתוב בגב הספר) וכאשר מסיימים אותו עדיין יש מחשבות עליו,מומלץ בחום מי שלא קרא עדיין,קדימה.....

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שימ
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“גילוי נאות – את הספר קיבלתי לסקירה מאיפבליש. גפרור, אחחחח, גפרור, מישהו שיחבק אותי...קראתי את הספר”