“"כאן 311... כאן 311... נפגענו, נפגענו... אנחנו נופלים... זעק בבהלה לתוך פיית מכשיר הקשר. נקודת ציון מעל ציר עכביש 55... קילומטר וחצי מזרחית לתאג"ד... כאן 311 אנחנו נופל..." (עמוד 66)
אני מקווה שאף פעם לא נשמע משפטים כאלה, וחצאי משפטים שמתעופפים מענני השמים ליושבי הקרקע אי-שם למגדל הפיקוח...
את הספר סיימתי לקרוא אמש, לאחר מספר ימים קרים מאוד, שנחתו על פיסת המדינה הזו. אני לא זוכרת שאי פעם הנעתי את המכונית, כשמד הטמפרטורה החיצונית עמד על שתי מעלות צלזיוס. בלילות הקרים האחרונים זה הספר שחיבקתי, ואיתו יצאתי למסע של 562 עמודים.
בדרך-כלל כשאני מסיימת ספר, אני לוקחת לעצמי הפסקה ב"קטנה" ויושבת עם עצמי לכתוב. אחרי הספר הנוכחי, הייתי זקוקה להפסקה ארוכה יותר. סיימתי לקרוא ויצאתי לטיול קצרצר חמושה בכלבי הנאמן, להביט על השמים הבהירים, שהיו זרועים בכוכבים כיהלומים קורצים. כל כוכב הוא אות... האם אלה האותיות של אלוהים? האם זה כתב-ידו? לא יודעת, אבל בטוח אלה אותם הכוכבים שהטייסים שוחים ביניהם בלילות...
הרבה אוויר נחוץ בשביל לכתוב על הספר עב הכרס הזה. אני מודה שבחלק האחרון, ניראה כאילו ליבי דילג על כמה פעימות ועצר מלכת... WOW !
הספר מתחיל בפרולוג בתאריך 13.12.2014, כ-41 שנה לאחר מלחמת יום כיפור. על הסצנה מופיעה דמות פוסעת לאיטה, בשכונת ילדותה, ברמת הטייסים לפגישה השבועית עם הפסיכיאטרית. מאז שהוגדר כנכה צה"ל, פגוע פיזית והלום קרב, הוא נוהג לפגוש את הפסיכיאטרית פעם בשבוע.
לאחר הפרולוג כשבצידה תמונות ילדות, משה גל מחזיר את הקורא כארבעים שנה לאחור... למלחמת יום כיפור הארורה. גם אני זוכרת את המלחמה הזו. לא אשכח לעולם את מבטיהם של האנשים שנסו מבתי הכנסת, פשטו את מדי הקדושה, ועטו עליהם מדים מקומטים שיצאו מהבוידם.
משאיות ואוטובוסים עמדו ברחוב, והעמיסו אל בטנם פרחים עטופי מדים ירקרקים... בעלי המדים חיבקו ביד אחת את האישה שהייתה לצידם, רק לפני כמה שעות בלילה, או את האם הדומעת והילד שזועק: אבא אני אוהב אותך... אל תשאיר אותי לבד...
הספר נע על שני צירי זמן שסרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך במרכז העלילה. שניהם טייסי קרב במילואים. שניהם כריזמטיים, גבוהים, יפים ובני 27.
בשרות הסדיר שניהם שרתו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. דיוויד וגדי מעולם לא נפגשו לפני המלחמה הזו, אך הגורל של שניהם לרבות זהותם מצטלבים כצמה קלועה.
לשני הגברים הללו מצטרפות דמויות נוספות: סיגל (חברה של גדי גולן), תמר (אחותו של גדי גולן), ד"ר ג'ודי סטון מנתחת הראש המדהימה, ד"ר אייב קנולר, ארנולד, גברי בעל לב הזהב, ג'ינפר, ראסל, גי'ק המקסים והאופטימיסט, פרנקי, גו'ליה, אמיר ועוד.
גדי הכיר את סיגל בטכניון בלימודי ההסמכה להנדסאות אווירונאוטיקה. סיגל בת 24 ילידת קיבוץ גבעת חיים. עבדה כרכזת אווירונאוטיקה ואסיסטנטית של דיקן הפקולטה. שניהם תוארו כזוג יונים. היא יפיפייה, חטובה, שזופה, עם עיניים ירוקות, חכמה וגם עקשנית... הוא ספורטאי, גבוה, עם עיניים ירוקות ונבונות. שניהם יחדיו היו כפרח וגבעולו. סיגל הייתה אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים, במשך שנתיים ונשאה ברחמה את פרי אהבתם... את "ע-ת-ל-י-ה".
דוויד אברבוך יהודי שנולד במינסוטה שבארצות הברית, גרוש, יתום מגיל 15, פטריוט שבגיל 17 החליט לעלות לארץ. סיים את לימודיו בפנימייה צבאית בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומשם ישירות לצה"ל. דיוויד התקבל לקורס טייס, והפך לטייס מסוקים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתום השרות שב לארצות הברית ללימודי משפטים, נישא, התגרש והקפיד לחזור לארץ לשרות מילואים. לאחר גירושיו הוא קבע את מגוריו בישראל.
גדי ודיוויד שני מלאכים שדמו אחד לשני, לא רק במראם החיצוני, אלא גם בסוג הדם שלהם: סוג דם אציל "O".
ב-6.10.1973 בשעה 14:00 האדמה רעדה... גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל-נוף, ונשלחים לתעלת סואץ אל מול כוחות הצבא המצרי. מהמשימה הזו חוזר רק אחד מהם... פצוע אנוש, ללא הכרה, שרוף כגפרור שכל זכרונותיו נמחקו כלא היו, והוא מתעורר במרכז הרפואי ע"ש פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון, במחלקה הנוירולוגית...האם זה דיוויד? האם זה גדי? מכאן גדי/דיוויד ואנחנו יוצאים למסע לא קל, ברחבי ארצות-הברית בליווי דמויות נוספות שונות וססגוניות.
ובארץ, מה קרה בנתיים? ב-17.4.1974 נולדה עתליה, סיגל המשיכה בעבודתה בטכניון עד שכוחותיה שבו אליה, והחליטה לפנות לדרך עצמאית משלה... הנאמנות לגדי נשמרת לאורך כל הדרך, ועתליה יפת התואר ונחושת הדעת, גדלה לצד האם, ללא אבא עם ביקורים בבית העלמין... עמוד 207: "אמא, את אמרת לי שנוסעים לאבא, אבא נמצא שם למעלה בשמים, אז איך נגיע אליו? זה לא מספיק גבוה פה. אמא, בפעם הבאה שנבוא לבקר כאן אז ניקח איתנו סולם גדול ורמקול ונוכל לדבר עם אבא"...
חייהם של דמויות הרקע שהוזכרו שוזרו באומנות לתוך השאלה: מי מהשניים חזר מהמלחמה... תמר לא שקטה עד ש... סיגל התעקשה... ועתליה הקסימה אותי בנחישות דעתה.
קל להתאהב בדמויות אני התאהבתי בכולם ובמיוחד בג'יק האופטימיסט הבלתי נלאה. קסם של איש שראה מה שלפעמים אנחנו גם לא רואים... עמוד 484: "שון חברי היקר, שים את מבטחך באלוהים שאתה כל כך מאמין בו, אבל זכור לעזור לו לעזור לך, כי אונייה בתוך בקבוק לא תפליג לשום מקום."
לכל המסע הזה משה גל טווה אירועים היסטוריים רבים כמו: ביקורו של אנואר סאדאת, הסכם השלום עם מצרים לצד אירועים פרטיים ואישיים.
זהו סיפור אהבה מטלטל, מותח, מרתק, סוחף, מלא בחמלה ומגוון רגשות שמתחיל באוקטובר 1973 ומסתיים ב-1914 בפלורידה.
הספר הזה מספר על אנשים בודדים שאפילו מנורה בתקרה משמשת להם חברה (עמוד 489). אין כאן רוע... יש כאן רק טעות, המפגישה אותנו עם דמויות עם לב ענק, מלאי בחמלה אנושית, נדיבות ונגיעות רבות של חוכמת חיים, משולבות באינטואיציה חדה כסכין. תמצאו כאן הרבה אהבה ורסיסים ממנה חולפים כמטאורים, במיוחד בראשו של הלום קרב. הלומי הקרב לעיתים לא מכירים ברגש שנקרא אהבה...
לספר הזה צריך נשימה עמוקה. כתולעת ספרים, אני מודה שמזמן זה לא קרה לי. משה גל כותב בגובה העיניים ומצליח בכישרון ייחודי, לקלף את השכבות שהאדם עוטה על עצמו, כדי לא להסתנוור מהאמת שעומדת מולו.
יש קוראים/ות שאולי התכווצו עקב עוביו. אזי אל תיבהלו, הספר שווה את המסע. ממליצה בחום. יכולתי להמשיך להרקיד את אצבעותיי על המקלדת עוד ועוד, אבל אני אתן לכם/לכן לצאת למסע החוויתי הזה עצמאית, לא תצטערו. כשתסיימו אנא קראו בשנית את הפרולוג שמופיע בתחילת הספר.
לסיום, חבקו את הספר לחיקכם והכינו לעצמכם כוס קפה... מזהירה שייתכן ויהיו כאלה שעיניהם ידמיעו...
משה גל, תודה על הספר וההקדשה האישית...ואין ראוי ממך למילותיי אלה.
לי יניני
נ"ב: עתליה שייכת לאותם הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש... ("חורף 73'" שיר שאני מאוד אוהבת שנכתב ע"י שמואל הספרי, והולחן ע"י אורי וידיסלבסקי)”
