****




אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע ס

*****





ואם היינו יודעים שבעוד ארבעה ימים העולם יגיע לקיצו? או עוד שנה? המחשבה הערטילאית הזאת שמזנבת אצלי מאז ומעולם הפכה בשבעה באוקטובר למוחשית מאי-פעם. שיחות "מה נעשה אם ייכנסו לבית מחבלים" הפכו בבת אחת להיות משהו שאשכרה מדברים עליו סביב שולחן האוכל. פתאום אפוקליפסה - עולמית, לוקאלית, אפילו עירונית - היא משהו שאפשר להרגיש, לשקול, להיערך, לתכנן. אולי בכל זאת נכון להגר לאוסטרליה, לבנות מק

<mark>רוברט צ'רלס וילסון</mark> הוא סופר ותיק בעל יכולת כתיבה מן הגבוהות.
עם זאת יחסית לספרו "הכרונליתים" (יצאו 3 ספרים של סופר זה בעיברית) הספר הזה הוא מקור לא אכזב לדמעות.
הספר קיבל ממני 4 כוכבים משום שהסופר כותב בצורה מעולה וסוחפת וצורת כתיבתו מושחזת. עם זאת הספר שמדבר על תקופה אפוקליפטית המתרחשת כ-100 שנה לאחר שתמים עתודות הנפט של העולם הפריע לי מאוד.
בבסיסו של הספר עומד הרעיון שלאחר שכלו עתודות הנפט הע

<mark>רוברט צ'רלס וילסון</mark> מכיר את כל הטריקים והשטיקים איך לכתוב רב מכר. הוא הצליח למצוא רעיון שעדיין לא נילעס בתחום המדע הבדיוני, וסחט את הלימון עד הסוף. כל מה שאתם יכולים למצוא בסידרות הטלוויזיה המצליחות תמצאו גם בספר הזה:
אסונות, אהבה, כתות דתיות, פוליטיקה, יחסי הורים וילדים, מסתורין, מחלות, הרפתקאות, אלימות, סוף העולם, הכל.
אל תבינו אותי לא נכון: נהניתי לקרוא את הספר, כי הוא כתוב כדי למצוא חן, ולהיכ

"ג'וליאן קומסטוק" כה מצא חן בעיני, שמיהרתי להשיג ולקרוא את הכרונוליתים של אותו סופר. <mark>וילסון</mark> הוא סופר מדע בדיוני קנדי עטור פרסים, שכותב על רעיונות גדולים ויצירתיים באופן אישי כלומר - הוא עוסק בסיפור האישי ודרכו אתה מתוודע לרעיונותיו.

מה היה קורה אם כובש מהעתיד היה מצליח לבנות לעצמו אנדרטת ענק בעבר? האנדרטאות הענקיות המכונות כרונוליתים מופיעות יש מאין במקומות שונים בעולם, בלתי ניתנות להריסה, זור

#
מתי בפעם האחרונה הסתכלתי על הכוכבים? לא יכולה להגיד. מזמן מזמן. עיר – שאורותיה "מזהמים" את טוהר הלילה (לפי מביני עניין) – אינה המקום ממנו רואים כוכבים, ואני לא מהאנשים הנוסעים למצפה רמון, נניח, כדי לחוות כוכבים ושלווה. <mark>וילסון</mark> כותב סיפור בו בלילה אחד נעלמים הכוכבים, ולמרות שהשמש זורחת אחרי אותו לילה היא משונה ובני האדם מבינים שקץ העולם מגיע.

הספר הזה אינו דיסטופייה. הוא עוקב אחר שלושה נערים ה

הספר עוסק בהתבגרותם של שני צעירים ג'וליאן שהוא בן למעמד בעלי זכויות היתר, ואדם שהוא בן למעמד הפועלים. שני הצעירים בני המאה ה 22 חיים בעולם שאחרי אסון. מתישהו בעבר אזלו מקורות האנרגיה הזולים. האנשים במאה ה 20 שהורגלו בחיים של צריכה עודפת ובזבוז, לא הצליחו לשנות הרגלים. החקלאות קרסה ולא הצליחה לכלכל את המוני האנשים שנולדו כדי לצרוך, רעב, מגפות ומלחמות השמידו חלק גדול מהאוכלוסייה והנותרים מתחלקים ל 3

עמדנו בקומה הראשונה של האוניה, ברחבה לפני המדרגות הנעות, דחוסים כמו סרדינים בהמתנה לפתיחת הדלתות. אני פנטזתי לדרוך סוף-סוף על הקרקע המוצקה ושקלתי אף לנשק את האספלט המטונף של נמל אשדוד. אלה היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי והייתי להוטה לסיים אותם כמה שיותר מהר, ויפה שעה אחת קודם.
שנים של חיי נשרו ממני כמו עלים יבשים בהפלגה האידיוטית הזאת, בזמן שהילדים צווחו מעונג תוך כדי גלישה על הסיפון הרטוב וה

יש ספרים שלא צריך להרחיב עליהם, כי כל מילה גורעת. לכן, בדומה לתקציר הצנום, אחרוג ממנהגי להרחיב, לתקצר ולפרשן. רק ארצה לשתף אתכם, ש<mark>רוברט צ'רלס</mark> ווילסון כתב סיפור מפעים, עשיר בדימויים ורעיונות מקוריים, סיפור שאני מפציר בכם לקרוא.

ספר מד"ב משובח, חמישה כוכבים.