אני תמיד אומר שלא משנה כמה ספרי פנטזיה נקרא או בכמה סרטי מדע בדע בדיוני נצפה, אנחנו אף פעם לא נשאר אדישים אם חללית של חייזרים תנחת פתאום על יד מרפסת ביתנו, או שנפגוש מפלצת ענקית עם שלושה עיניים באמצע הרחוב.
זה קורה ככה, מפני שהמוח שלנו מפריד בעצם בין מה שקורה בתוך מכשיר הטלוויזיה, בדמיון ובתוך הראש שלנו (שזה כמעט כל דבר, בעצם) לבין החיים עצמם, המציאות. המוח שלנו מוסר לנו כל מני מסרים (כמו למשל: "אין דבר כזה חייזרים!" או: "אין דבר כזה מפלצות!") ואז אנחנו מבינים שככה זה, שזו האמת. ולכן אנחנו גם נהיה מופתעים מאוד לגלות אם פתאום למשל נחזור אחורה או קדימה בזמן, גם אם קראנו וראינו עשרות סרטים וספרים בנושא.

***

העלילה של הספר הזה (12 נערים ונערות מכל קצוות תבל מגיעים לנקודת מפגש כלשהי בסין, שבה מתנהלים 'משחקי הסוף'- משחקים שבהם השחקנים צריכים לפתור חידות ולמצוא מפתחות, משחקים שבהם יש רק אדם אחד ששורד ונשאר בחיים, הוא המנצח והשאר מתים, ורק המדינה שבה הוא התגורר לא נמחקת מן המפה, בעוד ששאר המדינות כן, יהיה אסון גדול לאנושות וכו' וכו') היא כל כך נדושה, מאוסה, משעממת, חסרת כל ייחוד וכמעט שלא מחדשת דבר, עד שאפילו אם מה שקורה בספר היה קורה במציאות, אף אחד כנראה לא היה ממש מתרגש מזה. פשוט ככה.
אמנם יש כאלה, כמו אלון דה אלפרט למשל, שבטח לא יסכימו עם דבריי כי הם חושבים שהספר הזה הוא מעולה וקצבי. אני מאוד מכבד את הדיעה של אלון ושאר האנשים על הספר, אבל אני לא חושב כמוהם. לדעתי זה רק עוד סתם חיקוי זול של משחקי הרעב.
הנה כמה דוגמאות שמוכיחות כי הספר הנ"ל הוא חיקוי של משחקי הרעב:
*ראשית, גם פה, כמו במשחקי הרעב, יש איזו נערה שלפני שהחלו המשחקים היה לה חבר, ובתוך המשחקים עצמם היא מכירה איזה ילד שהופך אחר כך לסוג של בן ברית/שותף/ידיד שלה.
*בשני הספרים יש כמובן שחקנים שמתוכם רק אחד מנצח, ושאפשר גם לעשות בריתות, ואפילו לבגוד אחר כך אם צריך.
*וכמובן שאפילו בשם הספר אי אפשר היה להיות קצת מקוריים- בשני הספרים מופיעה המילה 'משחק'. (ורק חסר לנו שיעשו סרט גם למשחקי הסוף, כמו שעשו למשחקי הרעב. אז גם מי שלא נוהג לקרוא ספרים, ייחשף לחיקוי הזה...)
אמנם במשחקי הרעב המשחקים מתרחשים בארה"ב, ואילו במשחקי הסוף המשחקים מתרחשים בסין. אמנם במשחקי הרעב זה מושבות, ופה זה מדינות. אמנם במשחקי הרעב מגרילים את השחקנים, ופה יש איזה אסטרואיד ענק וקול גדול מהשמיים שקורא לשחקן לבוא להשתתף במשחק. אמנם בספר הזה הגופים שמנהלים את המשחק הם קצת פחות אכזריים מהגופים שמנהלים את המשחק במשחקי הרעב (כלומר, אין פה קן צרעות, מים שגורמים לכוויות, סבך שיחים אימתני שחונק ובולע אותך או משהו בסגנון). אמנם במשחקי הרעב יש הגבלות ואי אפשר לצאת ממתחם המשחק, ואילו בספר הזה יותר פשרניים וזורמים, ואפשר אפילו לתפוס מונית או איזה טרמפ. אמנם במשחקי הרעב זה רק לרצוח ולהרוג ולשרוד ולהמנע ממכשולים, ואילו בספר הזה צריך בנוסף גם למצוא מפתחות ולפתור חידות- אבל באמת, מה כל זה כבר משנה? זה אותו הדבר, פשוט רק בצורה קצת שונה. אותה הגברת רק בשינוי אדרת. הרי לא צריך לחקות מילה במילה, מותר רק ברעיון הכללי ובסגנון, ועם השאר אפשר להתפרע עד אינסוף!
ואני בטוח שיש עוד כמה מכנים משותפים בין שני הספרים, אבל כרגע זה לא עולה לי בראש כי את הספר קראתי די ממזמן.
אבל הי, למה רק דברים רעים? מה עם לפזר קצת פה ושם גם כמה מחמאות ושבחים? מה עם כמה דברים טובים? הרי לא סתם נתתי לו 3 כוכבים ולא 2 או 1 במקום, נכון?
*אז ככה, הכתיבה טובה. לא איזה משהו ספרותי, אבל זורם וכיפי. בזכות הכתיבה לא הפסקתי לקרוא על העמוד הראשון, ואפילו המשכתי לקרוא קצת הלאה.
*אהבתי מאוד את רעיון הקישורים לאתרי אנטרנט שונים שפוזרו ברחבי הספר, ושקשורים באופן כזה או אחר לספר ולמתרחש בו (כגון סרטונים לדוגמא או תמונות). רעיון הקישורים ללא ספק הוסיף קצת מקוריות וייחודות לספר, דבר שבטח לא הזיק.
*למרות שאמרתי על העלילה שהיא דרעק אמיתי, היו איזה קטע או שניים בספר שדווקא די אהבתי, חייב להודות.
*אין ספק שהכריכה בצבע הזהב המוזהב והנוצץ והתקציר המסקרן (גם אם הוא מעט דרמטי, יש לציין) עשו עליי את העבודה.
*התצלום שהופיע בצדודית של הספר, שבו נראים פניהם של שני הסופרים שכתבו אותו, הוציא לי את החשק לתת להם ציון נמוך של פחות משלושה כוכבים- הם נראו לי ממש חפים מפשע!

***

לסיכום, הספר ככה-ככה. תחליטו אתם בעצמכם אם לקרוא או לא.
אני, דרך אגב, "שרדתי" עד עמוד 189.

כשאתה מרחם על ספר, זה גרוע פי מיליון מלשנוא אותו. למעשה, אלו מיליון שלבים מעל לשנאה. זה הצורה הכי גרועה שבה אתה יכול לא לאהוב ספר; לחשוב שהיה לו פוטנציאל, אבל הסופר הרס אותו כל כך שזה פשוט פתטי.
לאהוב את הספר הזה אפילו לא הייתה אופציה. למה? טעות על גבי טעות על גבי טעות פשוט הפכה את הספר הזה לאסון מהלך. ואני ממש זועמת על הסופר כרגע שהפך את הספר הזה ל - ומצטערת לאנשים שאהבו אותו, שהאהבה שלכם אליו נשגבת מאוד מבינתי - זבל בכריכה.

הספר האומלל הזה לא היה צריך להתקיים לעולם. חיקוי של משחקי הרעב (אכן), ניסיון עלוב למדיי לחבר אותנו לכל הדמויות ולהפוך את כל הדמויות לאנושיות בצורה מדוקדקת שהפכה מרושלת, כתיבה מרדימה עד כאב שקמה לתחייה רק ברגעי קרב שבו הדמויות הלא ראליסטיות שלנו עשו דברים עוד יותר לא ראליסטים ובמקרה של היפנית - גם גזעניים. וחבל שהדמויות שלנו נלחמו כל כך טוב בקרבות שלהם כי פשוט קיוויתי שהספר המסכן ייגאל מייסוריו וכולם ימותו. זה עד כדי כך גרוע שהמוות הכללי היא הצורה היחידה לגאול אותו.
ספר אומלל.

העלילה העלובה של הספר הזה הייתה... עלובה במיוחד. ורק הפכה יותר ויותר עלובה ככל שהיא התפתחה. שניים עשר שחקנים צעירים שבאים משתיים עשר שושלות שונות שצריכים להשיג מפתחות כדי להציל את כל האנשים שהם ניצולים לגזעים שלהם כי...
כי ככה.
כן.
הכל בספר הזה - כי ככה. תמיד. למה הוא מאוהב בה? כי ככה. למה הוא חוצה אוקיינוס? כי ככה. למה הם מקימים ברית? כי ככה!
לעזאזל. אין שום סיבה רציונלית לשום דבר שקורה בספר הזה, לא את המניע המקורי, ולא את המניעים של הדמויות, שמחליטות לעשות דברים סתם כי, תופסות לרוב את המראה של "הוו אני כזה חסר רחמים" אבל לא הורגות חפים מפשע.
וזאת אחת הסיבות שהעלילה רק מתדרדרת מרגע לרגע. כי אנחנו ממשיכים לקבל את נקודת המבט על משחק ההרג ההוא שמתחיל להעיק - במיוחד אצל אנשים שרואים אנימה, שיש שם בערך משחקי מוות בכל פינה (וכן, עוד לפני משחקי הרעב, כך שמשחק הרעב לא היה משחק ההרג הראשון). אבל לפחות באנימות, יש כל מיני דברים מגניבים ושונים שהופכים את משחק ההרג למשהו שהוא לא. הרעיון פה, החידות, מגניב מאוד וזה - אבל לא פרקטי. זה לא דבר שיכול להחזיק עלילה שלמה. ובמקום להשקיע רק בחידות המזורגגות הסופר היה צריך לעבוד על משהו כמו, אה... דמויות? עלילה? רקע נורמלי??

אני לא קופצת למסקנות שאנשים אוטומטית מעתיקים את משחקי הרעב, כן, עד היום אני עדיין חושבת ש"הבחירה" זה העתק עלוב, אבל בלי שנאה, בלי שנאה, אנשים שאהבו את הספר.
אני פשוט חושבת שהספר שאתם אוהבים הוא ערמה מסריחה של זבל.
והנה גרמתי לעוד אנשים לשנוא אותי.

ובקשר לפסקה הקודמת.
למען הפאנגירל הגדולה שבשמיים, בעוד ההתלהבות על משחקי הרעב עדיין לא שככה, אתה כותב ספר שמתחיל במילים "משחקי ה..." עם המספר שתיים עשרה כמפתח עיקרי? זה כאילו הוא התחנן שישוו אותו למשחקי הרעב. בעצם - אני חושבת שזה היה תרגיל שיווקי כדי להוכיח שהוא טוב יותר ממשחקי הרעב.
למען האמת, דווקא הרגשתי שהיה צורך לגבור על משחקי הרעב לכל אורך הספר. אולי זה בגלל שכשאני מסתכלת על הצירוף המקרי במיוחד של השם "משחקי ה" עם המספר שתיים עשרה אני חושבת במפתיע על משחקי הרעב (אני יודעת, נכון?), אבל מרגיש כאילו פה יש התנגדות למשחקי הרעב. נגיד, בעוד משחקי הרעב מתאר נקודת ראייה של מתמודדת אחת - פה מתוארת נקודת הראייה של כל המתמודדים. בעוד במשחקי הרעב יש פייבוריטית - כולם שווים. הכתיבה - בזמן עבר. אפילו היקף הגילאים שונה ולו במעט! בעוד של משחקי הרעב הוא מגיל שתיים עשרה עד גיל שמונה עשרה, פה זה מגיל שלוש עשרה עד תשע עשרה כי הוא לא רוצה שנרגיש שהוא מעתיק את משחקי הרעב. לא.
למען האמת, מרגיש כאילו הוא מאותת לנו. "תראו! זה הספר שינצח את משחקי הרעב! הוא דומה אבל הוא שונה!"
בנוסף, כשדמות שמחזיקה באותה דעה של קטניס, נכנסת למשחקים במקום אח שלה, ומשאירה חבר מאחור, והיא גם סוג של גיבורה הירואית, אני באמת מרגישה כאילו משהו מסריח פה.
אבל אוקיי. בואו נגיד שלא.

בואו נעמיד פנים שהוא לא דומה בכלל למשחקי הרעב, בסדר?

אולי לדעתם נקודות מבט רבות זה רעיון טוב, שהרי אמרתי; הסופר בחר לתאר את הספר מכל נקודות המבט. כן, יש חמדנות רבה בבחירה הזאת, דמויות רבות לסקר מכל נקודות המבט שלהם. ויש מספר בעיות שהופכות את העניין הזאת לבלתי נסבל, שבפעם האלף חמש מאות, היו נמנעות אם הספר הזה היה בידיים של סופר טוב.
קודם כל, אתה לא בוחר בכל נקודות המבט, אף פעם. למה? כי בעוד הסופר רוצה ליצור תחושת שוויון בין הדמויות, הקוראים מרגישים ניתוק וחוסר סדר, ואנרכיה זה נחמד בספרים, כשהאנרכיה מתוארת, ולא, כמו שקורה פה - מבוצעת.
סופר יקירי, הקוראים שלך לא יכולים להתחבר לאף דמות ולא להבין אותה, כי כל הזמן יש קפיצה בין הדמויות. לא שהייתי יכולה להתחבר אליהן גם בלי האנרכיה המגניבה שלך כי כל הדמויות שלך שטוחות כמו פלקט, אבל נשאיר את זה.
אמנם היה רצון להעלים את הפער בין הידיעה מי המנצח יהיה, אבל הניסיון יוצר פער חדש - בין הקורא לדמויות.
במילים אחרות, מר פריי, השארת את הקוראים שלך אנטי-סוציאליים, או בהסבר פשוט יותר - יצרת חבורת סוציופתים. כן כן, לא הגזמתי. הכל שם - המחסור באמפתיה כלפי הדמויות, ההתנהגות התוקפנית כלפי הספר עצמו, פיזית, ומחסור במוסריות, כלומר, הרצון שכולם ימותו.
דבר שני, הכתיבה שלך, מר סופר, נוראה, מעצבנת ומלאה ברגשות וקישוטים מיותרים. עכשיו, כשנותנים את הכתיבה הזאת ובאמצעותה מעניקים את התכונות האלו לכל דמות, למרות שהדמויות היו בנויות בסדר במידה כלשהי, עם יתרונות וחסרונות, שנאתי את כולן, או כמו שמישהי כתבה בביקורות פה "במקרה הטוב לא אוהבים אותן".
אתם לא רוצים לדעת בכלל מה קורה במקרה הרע. אבל אני אגיד לכם בכל מקרה - במקרה הרע יש תחושה אימפולסיבית לתלוש את הדפים האלו, לבשל אותם, ולתת לכלבה שלי לאכול אותם.
לכלבה שלי.
בנוסף לכל זה, בצורה טרגית לגמרי - השוויון המזויף לא קרה בכלל! - היו דמויות שהופיעו יותר והיו דמויות שהופיעו פחות, ואתם יודעים למה? לא.
גם אני לא יודעת!
יש לחלוטין דמות אחת שהיא המועדפת על פריי. ואם יש דמות מועדפת - שאוטומטית, הוא מנסה לשכנע אותנו לאהוב בכתיבה שלו - מה לעזאזל הפואנטה בכתיבה מכל נקודות המבט?!
ועוד יותר גרוע - אותם האירועים תוארו מדמויות שונות. מה שאומר שלפעמים הופיע אותו משפט בארבע צורות שונות שלו. ארבע צורות שונות ומזורגגות. לפעמים אפילו יותר.

והנה הגענו לזה.
הדמויות.
גאדאמט.
בואו נעבור על הדמויות שאני זוכרת, כי וויתרתי על הקריאה לפני כמה ימים ואני קצת חלשה בשמות של דמויות שאני שונאת נואשות.

- אז יש את האמריקקית משמה. קוראים לה שרה. היא, כמו שציינו, יפה, לא תומכת באלימות ופחות מאומנת מכולם (ואיכשהו עצרה להב מעופף באוויר או וואטאוור שזה משהו שאפילו מישהו מאומן לא הצליח אבל אוקיי). יש לה חבר שמטורף עליה ושותף לברית שמטורף עליה ויפנית שמזדנבת מאחוריה שמקווה בטירוף לדקור אותה (וגם אני מקווה בטירוף שהיא תדקור עליה). היא מושלמת בכל דבר חוץ מדבר קטן - היא תקועה בבועה. ואולי העובדה שהיא תקועה בבועה הייתה יכולה להיות מגניב אם היא לא הייתה הדמות הכי מועדפת על הסופר והיינו שומעים מדמויות אחרות שבמקום כמה היא מוכשרת וחכמה שאולי היא... לא יודעת... חיה בעולם של חדי קרן שמקיאים קשתות? מה לעזאזל איתה.
- אז יש את האמריקקי הדרומי (נראה לי?) שיש בשם שלו א'. את זה אני יודעת. והוא מתאהב בלי שום סיבה. הוא סוג של חיקוי פלייבוי מגניב שמדבר ספרדית כי אומייגאד ספרדית זה שמעקסי וכל הפאנגירלס ימותו עליו. הבנו את התרגיל הזה, פריי. לא סתם פלייבוי, פלייבוי לטיני.
אז מה אני יודעת עליו חוץ מזה שהוא אמור לפלרטט עם הקוראות (ואולי גם קוראים, אני חושבת שכולם הבינו שאני לא הומופובית במיוחד)?
. . .
אה. שום דבר.
הוא לא היה עמוק למרות שהוא היה אחת מהדמויות שנקודות המבט שלהן הופיעו הכי הרבה פעמים, שזאת אחת הבעיות הכי קשות לכל אורך הספר - שום רגשות. לא קיוויתי שאף אחד יחיה, קיוויתי שכולם ימותו בשביל שהספר ייגאל מייסוריו.
- אז יש את היפנית ההיא. שקיומה בא לומר "אני לא גזען".
נכון ג'יימס מותק. אתה רק גזען קלות.
אתה יודע. לכתוב על דמות יפנית שהיא "ישנה על מיטה מזרחית", נדרה נדר שתיקה, מתגנבת ועוקבת אחרי אנשים בקלות, מתפללת אל השד-יודע-מי אחרי שהיא הורגת אנשים, ואז גם עושה מהלכי נינג'ה באדאסיים (וגזעניים קלות) בזמן שהיא משליכה כוכבי נינג'ה (אבל היא לא יכלה להשליך כוכב נינג'ה כשהיא עמדה כי... הם לא פועלים כשהיא עומדת)...
כשאתה כותב על דמות יפנית שהיא עושה את הדברים האלה זה רק גזעני קלות.
מאוד קלות.
אני מרגישה עלבון בשם היפנים. כי לא, הדבר הראשון שהיפנים חושבים עליו כשהם נכנסים לחדר שלהם זה לא נדר השתיקה שהם נדרו ולא המיטה המערבית שהם ישנים עליה. בכלל לא. והם לא עד כדי כך שלווים, אוקיי? תצפה בקצת אנימה ותראה שרובם גם כן שותים אלכוהול ועושים בושות לעצמם כמו בכל מקום אחר.
אני יודעת שאתה כל כך פאקינג מופתע.
אבל ברצינות עכשיו. הוא לא עשה שום תחקיר מקדים. הוא פשוט חשב "אני צריך רוצח מגניב. הו! הו! אני אקח נינג'ה! נינג'ה זה סיני... יפני. כן. יפני, לא? אוקיי. אחלה. נינג'ה יפני. מגניב!!" ואז השתמש בכל הדעות הקדומות שהיו לו על יפנים מבלי שום חקירה. פריי, אתה בכלל יודע מה הדת ביפן שהדמות שלך מפללת אליה? קוראים לה שינטו! או שהיא בכלל נוצרית מסיבה מסתורית!!
למען האמת, כן, ביפנית הוא העלה לי לגמרי את העצבים. הוא אפילו לא יודע את הבסיס שמישהו שרואה אנימה יודע. שראייה של אנימה זאת עוד צורה בסיסית מאוד לשפוט יפנים! איזה... פשוט אוף!!

וזה התירוץ העלוב לדמויות שאני זוכרת. כולן ריקות מאישיות, פועלות בלי סיבה, ועושות דברים בלי שום פואנטה.
אבל דא, אהבתי את היפנית יותר. ולא בגלל מה שפריי עשה ממנה, אני יותר מרחמת עליה ואני מרגישה כאילו הוא מכריח אותה להיות משהו שהיא לא.
מסכנה היפנית.

עוד משהו בנוסף לשרשרת העוולות שלו - הדיאלוג.
כמעט שום דבר שהדמויות הוציאו מהפה שלהן לא נשמע הגיוני או מסתדר בראש טוב. הדיאלוגים היו מוזרים והייתה להן צורת דיבור מוזרה.
וחוץ מזה שהדמויות לא דיברו בהיגיון אף פעם.
הנה לכם דיאלוג שאני זוכרת עם שפצור קטן שלי.

"הוא איבד עין כתוצאה מאימונים למשחקי הסוף."
"הא, באמת? אז בגלל זה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים, אגב, בכל חמש השנים הארוכות האלו לא הייתה לי אפשרות לשאול אתכם קודם כי אנחנו חברי ילדות כאלה טובים ולא ממש חשבתי שזה ממקומי לשאול, את מבינה, אז בכל מקרה, למה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים?"
"מבחני כאב."
"סלחי לי?"
"אתה יודע. דבורים."
"הא. מגניב."

אני חושבת שאתם מבינים טוב מאוד למה כל הדברים המצטברים האלו גרמו לפרישה שלי באמצע. את יומני הערפד סיימתי. את יומני הערפד, אוקיי? אני רומזת - ובעצם, אומרת - שיומני הערפד היה יותר טוב מספר אחר. יש ספר יותר גרוע מיומני הערפד איי שם.
הספר הזה היה פשוט כל כך מעיק. כל פעם שקראתי אותו קיוויתי שהוא יסתיים כבר. חוץ מנקודות מסוימות - הקרבות. ולמה? כי קיוויתי שכל הדמויות ימותו.
אבל אם להיות כנים, הקרבות לא היו עד כדי כך גרועים. אבל ברגע שדמות יפנית עושה באק פליפ באוויר וזורקת שוריקן למרות שהיא יכלה פשוט לעמוד ולזרוק שוריקן, הכל התקלקל בקלות.

לא הייתה לסופר שום פרספקטיבה הגיונית על המציאות. הוא הדגיש כמה פעמים שהדמויות בספר הזה היו אנושיות. אז למה לכל הדמויות שמשתתפות במשחקי הסוף יש יכולות לא אנושיות בעליל, ללא שום יוצאי דופן?

אני חושבת שהבנתם שאני לא תומכת בקריאת הספר המעצבן, הנמתח, המייגע, הכתוב לא משהו, המציק, והגזעני קלות הנ"ל.

נ.ב -
בדרך כלל בוכים מספרים כי אתם עצובים שדמות מתה או משהו, אבל אני יכולה לבכות שעות על הספר הזה מרוב רחמים.

****





שמעתי על הספר הזה בחצי אוזן לפני כמה חודשים וסימנתי אותו אז כסוג של גימיק מנדנד, כי הוא מאלץ את הקוראים שלו לרוץ לחפש כתבי חידה ולינקים באינטרנט וזה נראה כמו משהו שמתאים יותר לאנשים עם זמן פנוי ועצבים לכתבי חידה ולא לאנשים כמוני, שרק רוצים לקרוא ושיעזבו אותם בשקט. למרות זאת, כשראיתי אותו במקרה בספריה, על עטיפתו הזהובה, לקחתי אותו מתוך סוג של אימפולס, וגם אז הוא שכב אצלי כמה שבועות בלי שהתחשק לי לפתוח אותו ולקרוא. אם היו נותנים לי להמר לפני הקריאה, הייתי אומר שיש סיכוי של שמונים-תשעים אחוז שאעזוב אותו לפני עמוד 20.

אבל הי, כמה נעים להיות מופתע. מסתבר שג׳יימס פריי, הנרקומן השקרן מ״מיליון רסיסים קטנים״ ו״חברי לנארד״ יכול לכתוב גם משהו שהוא כל כך שונה, אולי במאה שמונים מעלות שונה מעוד ספר על נרקומנים או מאפיה או משהו שמנסה לרגש או להגעיל או לתת מוסר השכל למשהו, שזה על גבול הבלתי אפשרי. הספר הזה משחק בתוך כללים אחרים לגמרי, ועושה את זה פשוט מצויין. יכול להיות שבאתי בלי ציפיות ובגלל זה נהניתי כל כך, אבל מצאתי את עצמי בולע את הספר הזה וחוזר אליו כל שניה פנויה, אז מגיעים לו בזכות כל אחד מחמשת הכוכבים שנתתי לו.

חמישה כוכבים מקבלים אצלי ספרים שעשו לי עוד משהו קטן בנוסף להיותם סתם ספרים טובים. שריגשו אותי או שהקסימו אותי או שגרמו לי לצחוק או לבכות, או שפשוט נתנו לי את האקסטרא משהו מיוחד הזה. ״משחקי הסוף״ עשה כמה דברים במקביל שעל כל אחד מהם בנפרד הגיע לו כוכב חמישי. הראשון, כאמור, הוא הנאה צרופה מקריאה של ספר פעולה/מדע בדיוני שגדוש באקשן מהעמוד הראשון ועד האחרון. התבאסתי שהוא נגמר, והוא נגמר מהר מדי למרות החמש מאות העמודים שיש לו על הנייר. ומה זה אם לא אינדיקציה לספר טוב? דבר נוסף, הוא הגימיק המקורי שיש לו שגם הוא עשוי היטב וניכר שהושקעו בו מחשבה ומאמץ. נכון, יש כתב חידה ולינקים לאינטרנט, אבל הם לא מעיקים ולא דביליים ולא משחקיים מדי, וגם אם אתה לא יודע מה לעשות איתם, הם מעניינים, חלקם מאוד, ותמיד אפשר פשוט להתעלם מהם ולחזור לקרוא בלי להרגיש שמשהו נפגם ברצף הקריאה.

מינון הוא דבר שחוזר אצלי כמעט בכל ספר שאני קורא, ובדרך כלל ספרים מהסוג הזה נוטים ליפול לבורות משמימים של מחשבות קיומיות של הגיבור, קטעי פעולה תלושים, קונפליקטים חלשים, בעיות לוגיות וכן הלאה. כאן זה מרגיש כאילו הכותבים (ג׳יימס פריי והשני) פשוט נהנים. כן, יש פה קצת פאתוס והרבה קטעי פעולה שבפריזמה אחרת היו יכולים להיראות אידיוטיים נורא, אבל הכותבים התאפקו מספיק כדי לא לעשות את זה יותר מדי. הגיבורים לא מפליצים משפטים שנונים במהלך הקרב אלא מתנהגים כמו בני אדם, sort of. וזה נפלא. פריי ומהשמו מצליחים כמעט ללגלג על הז׳אנר, אבל בלי לגרום לו להיראות מגוחך.

כמה משפטים על התוכן עצמו. למרות שאני איש רציני עם שתי רגליים על הקרקע וכל זה, אני נהנה לקרוא גם דברים כאלה, ומדי פעם לשגות בדמיונות על אלוהים, אפוקליפסות, חייזרים או אמונות טפלות. יש מספיק דברים בעולם הזה שהמדע לא יודע להסביר, ודרך החרך הזה נדחקים אלפ-אלפי תיאוריות קונספירציה על היקום ומשמעותו שמצליחים להשפיע על מיליונים ברחבי העולם, ואולי יותר מזה. לראייה - כל הסיפור הזה של סוף-העולם ב-2012 שהיה סיפור חזק מאוד לפני שנתיים שלוש - ויש לי חשד מבוסס שגם אלה שליגלגו עליו בפומבי (כמוני) חששו בתוככי לבם שאולי יש משהו בלוח השנה של המאיה או בנבואות של נוסטרדמוס ונזירי האי-צ׳ינג.

בתקופה ההיא קראתי טונות של חומרים וצפיתי בשעות רבות של סרטים על הנושא הזה ונושאים שכנים, והיו בהם כאלה שגרמו לי ליותר מכמה לילות של שינה טרופה. יש דברים שגם מדענים משאירים אותם בתחום האפור של תיאוריות לא מבוססות או פשוט מושכים בכתפיהם ומניחים שיש הסברים רציונליים לכל דבר. כמה מהם סיקרנו אותי מאוד - כמו למשל כל העניין הזה עם הפירמידות - של המאיה, המצרים ועוד תרבויות - שנבנו בתקופה שידע ארכיטקטוני כזה היה ברמה של מדע בדיוני, בוודאי ביחס לתרבויות המפגרות טכנולוגית שלהן מיוחסת הבניה. תרבויות נעלמות (כמו הפיניקים, למשל), חצו ע״פ התיאוריה את האוקיינוס בכלי שיט, וזאת אלפיים שנה לפני שעשו זאת קולומבוס וחבורתו. ישנם ציורי קיר שמתארים דמויות דומות (מזוקנות) במצרים, בבל ודרום אמריקה, בעוד שאצל האינדיאנים לא היו בכלל אנשים בעלי זקן. במפות של לפני אלף שנה מתואר בפרוטרוט קו החוף של אנטארקטיקה, שע״פ נתונים של נאסא מכוסה כבר אלפי שנים בקילומטר של שלג וקרח, ולטענת תיאוריות מסויימות קבורה מתחתיו העיר האבודה אטלנטיס. ומה לגבי הפיצוץ המסתורי בתחילת המאה ה-20 מעל סיביר שהשטיח מיליוני עצים? מה עם סטונהנג׳ והסימנים של החייזרים וממצאים שתיארוכי פחמן 14 לא מצליחים להסביר וגובקלי טפה בטורקיה וחיילי הטרקוטה בסין ומשולש ברמודה? משהו קרה שם, לא?

אז נכון, זה חרטבונה, ולהכול יש הסבר רציונלי ביותר, בטוח. כי אין דבר כזה אלוהים, וחייזרים, ותרבויות עתיקות וטכנולוגיה שהמדע לא מכיר. הכול פרי דמיונם של תסריטאים הוליוודיים שנשכרים ע״י השלטון כדי להשכיח מפשוטי-העם את הדברים החשובים באמת.

טוב, נו. בכל זאת, היה כיף מאוד. מחכה בקוצר רוח לספר הבא.

הנה כמה לינקים, למי שרוצה לבזבז את הזמן:

http://en.wikipedia.org/wiki/Piri_Reis_map
http://en.wikipedia.org/wiki/Tunguska_event
http://humansarefree.com/2011/01/gobekli-tepe-12000-years-old-temple.html
https://www.youtube.com/watch?v=XOFwlOq5N5w

המלצה מחבר סימניה, ועוד אחד שאני מעריך את דעתו, ומוצא שדעתו כדעתי בהרבה ספרים ששנינו קראנו וכתבנו עליהם ביקרות. אז ברור שאקרא. לא רק שקראתי, קניתי במתנה למישהו, שידעתי שאוהב את הסוגה, לפני שקראת... רק על סמך ההמלצה ההיא... ואחרי שהחבר קרא (ואהב, אגב), פשוט השאלתי ממנו את הספר שקניתי לו...סטרטאפ.
אז כמובן שהספר לא איכזב, קיצבי, מהיר מעניין מסקרן, המון אקשן רעיון מקורי שכתוב היטב. קראתי, בתוך ימים בודדים, קראתי בכל רגע פנוי, בדפים האחרונים פשוט לא הנחתי מהיד- הערתי את כל הבית ב 15 דקות איחור, מתוך הבנה, שהבוקר יהיה פחות נינוח רק בכדי לסיים לקרוא, בקיצור ספר קריא מותח זורם וכתוב לא רע.
הספר רצוף בקישורים לאנטרנט לחידות שמלוות את העלילה (לא חייב להכנס) מודה שלא נכנסתי לכל הקישורים, אם הייתי קורא בגרסא אלקטרונית וכל שצריך זה להקליק אולי לא הייתי מוותר על התענוג, אבל לא תמיד יש לנו את כל הזמן שהיינו רוצים (לרוב אין).
אז קראתי בשקיקה, וכל הזמן חשבתי לעצמי אם מתאים לבכור, תולעת ספרים פריק של מתמטיקה וחידות, וגם אוהב את הסוגה הספרותית הזו... הילד השנה יהיה בן 13 והחלטתי בסוף לא להעביר אליו את הספר, יש מספר קטעים אכזריים מידי, לנפשו העדינה (כפי שאני תופס אותה) וגם מספר קטעים של בינו לבינה שאולי שווה לחכות איתם קצת... בקיצור יש לי כלל אצבע שמשם אני מתחיל לסווג- בדרך כלל גיל קוראים בהלימה לגיל הגיבורים בספרי נוע. היגבורים בספר מגיל 13 עד 18, אז נחכה קצת...

אה, ולמה 4 כוכבים אם נהנתי וזרם, ורציתי כל הזמן לחזור...
תקראו לי קטנוני, אבל כשאני קורא בספר על כנסיה בת 3318.6 שנים... זה פקשוש של עובדות מכמיר לב בספר מהסוג הזה, לא הצלחתי להניח לזה (לא בית כנסיה גנרי.... ממש כנסיה עם צלב....) מרוב שליוצרים של הספר היה חשוב להציג כמה הרבה יותר עתיקה התרבות, ההיסטוריה, הכתב ממה שאנו חושבים, שהתפלקה להם כנסיה עתיקה מדי... אני יודע שאני קטנוני.

ספר מגניב, תודה לממליץ

הספר הזכיר לי כמה ספרים שונים-
משחקי הרעב
שחקן מספר אחד

אוקי. אז זה לא הכי מקורי…
לפני שהתחלתי בקריאה ראיתי שכתוב שעלינו לפתור חידות, לא ממש הבנתי ש-'עלינו' זה באמת אנחנו, הקוראים עד שפתחת את הספר!
חידות. אני גרועה בזה.
אבל המשכתי מתוך תקווה שזה לא כזה פרט חשוב להבנה של הסיפור, זה לא. אני חושבת…
(היה חלק שהיו סמלים של אלים המיתולוגיה היוונית. כל כך גאה בעצמי על ההבנה!)
אז.
על מה בעצם מדובר?
12 שושלות שלכל אחד יש שחקן אחד שמייצג אותם (משחקי הרעב מישהו?) הם קיבלו מסר במטאור ועכשיו הם צריכים לפתור חידות (שחקן מספר אחת?) ולהשיג את שאר המתחרים כדי להיות הראשונים שיגיעו לסוף, ינצחו ו… יקבעו את גורל העולם? כן, זה נשמע לי נכון.
הספר עצמו מסופר מכל אחד מהמשתתפים, ממש. כל אחד. זה היה יכול להיות די מייגע אם היה מדובר אולי בספר אחר אבל כשמדובר בספר הזה מקבלים הרגשה שזה די מתאים.
חוץ מזה גם יש את עיניין הפרקים, הם קצרים, ממש קצרים, קצרים במובן של שני עמודים לפרק. וואו.
שוב, אני חושבת שאם היו יותר ארוכים אז היינו משתעממים יותר בקלות מהקריאה.

הרעיון עצמו נחמד, גם אם לא הכי מובן, חייזרים משמיים משחקים על גורל האנושות… סביר לגמרי.

הכריכה מושכת, מאוד. מי לא אוהבת זהב, כיתוב מסתורי מסמלים לא מובנים?!

והתקציר… לא הכי טוב אבל אפשר לומר שהם השתדלו מאוד. כבוד.

אני ממליצה מאוד לנסות את הספר, איך הוא היה. את זה אתם יכולים להחליט ומי יודע אולי תצליחו לפתור כמה חידות…

אני אתן לספר 4 כוכבים כי אני חושבת שמגיע לסופרים על המאמץ ועל ה- 1+1 של המשחק שבו גם אנחנו יכולים להשתתף.

תהנו!

איך אני, אחרי כמויות של ספרים שקראתי ואחרי כמות נכבדת של סקירות שכתבתי נופלת לספר רק בגלל עטיפה נוצצת ותקציר משכנע?

12 שחקנים מ12 שושלות שונות מקבלים את האות לכך שמשחקי הסוף החלו, המשחקים שבסופו של דבר יובילו למפלת האנושות ולבחירת שושלת אחת שתוכל להעמיד את האנושות מחדש, השושלת שתיבחר מיוצגת על ידי השחקן שינצח במשחקים.
ובמשחקים? אין חוקים. רצח, הונאה, שנאה, אהבה, קנאה, טכנולוגיה, נשקים קרים וכו׳ הם חלק קטן ממה שהשחקנים עוברים על מנת להגיע לרגע הנחשף בו הם יוכרזו כמנצחים ויהרגו את שאר 11 השחקנים.

במה הספר הזה שונה מכל ספר אפוקליפטי אחר? בזה שהוא חידה בפני עצמו. סופרי הספר יצרו מעין חידה שתאריך הסיום שלה עומד על ה7 לאוקטובר 16׳, משמע עוד שנה, אלא אם כן מישהו יצליח לענות עליה לפני תאריך היעד ואז יזכה ב500 אלף דולר! וזה אמיתי לגמרי, במהלך כל הספר פזורים רמזים וקישורים לאתרי אינטרנט על מנת לעזור לקורא לפתור את החידה ולקבל את הפרס הנכסף אבל, בחייאת, אם הייתי רוצה לפתור חידות הייתי מגגלת ׳חידות׳ ומוצאת לי טונות כאלה לפתירה. מיותר לציין שלא נכנסתי אפילו לא לקישור אחד.
אגב, גם לא ידעתי שמדובר בספר ששוזר בתוכו חידה עד שלא פתחתי לקרוא אותו כי הדבר לא כל כך מובן מהתקציר.

הרבה ביקורות מנוגדות יש לספר ואני אגיד לכם למה. נושא הספר הוא נדוש, לעוס, מאוס וגורם להקאה בטח כשבכל עמוד שני יש קישור לאתר אינטרנט מה שמעבה את הספר בעוד 150 עמודים של ציורים וקישורים מעצבנים. בנוסף לכך, הספר דומה באופן מפתיע מאד לסדרת ׳משחקי הרעב׳ ואני לא היחידה שאומרת זאת ודבר שלישי - זו טרילוגיה וזה הכי מעצבן אותי כי היה אפשר לסיים הכל בספר אחד ולא למשוך אותו לשלושה ספרים.
מצד שני, הספר הזה כתוב פשוט מצוין! הכתיבה מאד נוחה לקריאה ומאד מושכת. אומנם יש מיליון שחקנים שצריך להבין מי הם ומה התפקיד שלהם אבל הכל מסודר ומסופר מאד יפה ומותח. מצאתי את עצמי מסיימת ספר, שהוא יחסית עב כרס, בשלושה ימים.

תראו, אני לא כאן על מנת להחליט לכם אם תקראו את הספר או לא, בסופו של דבר הדבר עומד לשיקולכם, קחו את הסקירה שלי בעירבון מוגבל, כי כפי שאמרתי הדעות על הספר הזה מאד חלוקות ובסופו של דבר לא סבלתי ואפילו די נהנתי.

משחקי הסוף הוא ספר מעולה!

הוא ספר טוב, עם עלילה טובה, עם שם טוב, עם כתיבה נכונה וכריכה מספקת. זהו, זה כבר אמור להיות מספיק כדי לשכנע אנשים לקרוא את הספר הזה! אבל אני אפרט עוד קצת.

משחקי הסוף מדבר בגדול על סוף העולם, אבל לא בצורה שאנחנו רגילים אליה [אסונות, פיצוצים, רעידות אדמה, הוריקנים ועוד ועוד...] לא, הוא מתייחס לסוף העולם פחות או יותר כאל משחק, גם אם המשחק הזה חולני הוא עדיין משחק! שניים עשר נערים ונערות שגילם נע בין שלוש עשרה לעשרים התאמנו כל חייהם לרגע שבו המשחק הרצח החולני הזה יתחיל, ועל מה הם נלחמים? על עתיד העולם [כמה דרמטי]. נשמע מרגש ומוזר כאחד,לא?

והשילוב בין העלילה המרתקת והמתוסבכת הזאת לבין הכתיבה המדהימה של הכותב יוצרת את אחד מספרי המדע בדיוני- מתח הכי טובים שקראתי אי פעם, וקראתי הרבה.

הסיפור כולל בתוכו הפתעות רבות שאני לא חושבת שאיש יוכל לצפות מראש, והוא גם כולל גם כמה מהרגעים המרגשים ביותר שקראתי עליהם עד היום [נשמע קצת מוזר בשביל ספר מסוג מדע בדיוני- פנטזיה- מתח]

והכריכה והשם מתאימים לספר הזה כמו כפפה ליד:
אין לי מה להסביר את מה שאמרתי לגבי השם- משחקי הסוף מתאים במדויק לכל פרט הכי קטן בעלילה וגם לרושם הכללי מהספר.
אבל לגבי הכריכה, אני רוצה להסביר: רקע הכריכה זהוב כולו ומלא בסימנים\אותיות עתיקות, בהחלט מתאים לספר המתרכז כולו בשניים עשר בני נוער המשחקים משחק מוות מופרח ועתיק יותר מההיסטוריה עצמה! ועל הרקע יש סמל אחד ויחיד, אם אני לא טועה זה הוא הסמל של האל לוקי, אל הרמאות והשקרים מהמיתולוגיה הנורדית. אין כל ספק שהתיאום בספר הזה הוא לא פחות ממושלם.

ולסיום, הספר הזה מומלץ בחום לכולם, הוא כתוב לנוער אך אני חושבת שהוא יכול לעורר עניין מסוים גם אצל כמה מהמבוגרים. ספר שבהחלט שווה את המאמץ שבקריאת כל חמש מאות ושמונה עשרה העמודים שלו!

אני ממש שנאתי את הספר, אני באמת לא אומר את זה על כל ספר כי את רוב הספרים אני מכריח את עצמי לאהוב, אבל לא משנה כמה ניסיתי לאהוב את הספר לא הצלחתי, נראה לי שהסיבה היחידה שלקחו אותו היא כי יש בו פרס של כמות כסף שרק הורס לפי דתי את הספר כי כולם מתעסקים בחידות יותא מאשר בעלילה שדי לא טוב לדעתי, אני לא רוצה להעליב אבל הספר לא היה משהו ,אבל למרות הכל באלי לומר איזו מילה טובה אז... מי שאוהב חידות דווקא יוכל לאהוב את הספר.. אבל אני חושב אישית ששמו בספר יותר מדי חידות שזה הגיע לרמה שכבר נמאס!
הספר הוא פשוט לא מתאים לי, ואין מה לעשות! אני בטוח שיש אנשים שיוכלו לאהוב אותו.. ואני כותב את זה כי חשוב לי להביע את דעתי בעיניין ולא צתוך העלבה ,טוב.. בכל מקרה בכל סוף הודעה אני ממליץ על 3 ספרים דומים בשביל אנשים שכן אהבו את הספר, אז הנה כמה ספרים שדי דומים(אני כותב גם למה):
1. הרץ במבוך-כי בשניהם יש את המתח והמטרה לדעת מה יהיה בסוף ובהרץ במבוך זה לדעת מה יש מעבר למבוך(אני לא כל כך התחברתי לספר..)
2. סדרת הספרים של 39 הרמזים(ספר ראשון: מבוך העצמות)-בשני הספרים יש כל מיני חידות שצריך לפתור וגם דבר שמגיעים אליו לבסוף(מטרה)
3. ארטמיס פאול (אחד הספרים שווה קריאה!!)- בספר זה מוצג כתב חידה וזה הדומה בשני הספרים(החידות)
מקווה שעזרתי, נעם

קשה לי לגבש דעה לגבי הספר הזה, בייחוד אחרי הביקורות המעורבות שקראתי כאן - חלןק נלהבות ומשבחות את הספר, וחלקן בזות לו.
העניין הוא שמצד אחד, יש את הפן השלילי שבא לידי ביטוי בעובדה שהעלילה נראית לא מבוססת ולא מובנת - כן, סבבה, יש משחקי הסוף וכולם פועלים כדי להשיג את המפתח הראשון. אבל, אממ... אם יורשה לי לשאול, למה בעצם? מה המטרה של כל משחקי הסוף האלה, ולמה לא מובא רקע שיענה על השאלות האלה וייתן מושג כלשהו לגבי מה שמתנהל? הדמויות מונחות ע"י מטרה מקודשת אחת - לנצח. לא חושבים יותר מדי על למה ובשביל מה, אלא פועלים באופן טכני.

כשאני קורא ספר, אם אני לא מקבל רקע כללי על מה שקדם לעלילה ומה המניעים של הדמויות, ההנאה שלי נפגמת, כי לא כיף לי לקרוא בלי לקבל מענה על השאלה הטריוויאלית - מאיזו סיבה קורה מה שקורה. הספר יכול להיות בעל עלילה משובחת ביותר, אך כל עוד חסר המרכיב הבסיסי שעונה על השאלה "מה הסיבה לכל מה שמתרחש" - הוא כבר לא אותו הדבר מבחינתי.
אה, כן, מתקציר העלילה ניתן להסיק שהספר, איך נאמר, לא ייחודי ביותר, אם אתם מבינים אילו ספרים נוספים הוא מזכיר לי.
מאידך גיסא, כמו שאומרים, יש את הפן החיובי. הפרקים קצרים וקולעים, לא מרוחים ומתישים מדי. אם אתה צריך לעצור את הקריאה, סביר להניח שתוך דקה תסיים את הפרק ולא תצטרך להיקטע במהלכו. זה יתרון די חשוב, שלצערי אינו נחלתו של מרבית הספרים, שבוחרים לכתוב פרקים באורך מוגזם, לטעמי. המעבר בין נקודות המבט של הדמויות גם היטיב עם הספר, כי היה נחמד לקבל תמונה כוללת של מה שקורה ברגע מסוים מהיבטים של מספר דמויות.
הספר היה גדוש באקשן והמהלכים שתוארו היו אדירים וקטלניים. כל שחקן מוכשר ומאומן היטב ומוכן כמעט לכל דבר, כך שהיה מרתק למדי לקרוא על קרבות בין דמויות דומיננטיות.

אז בחרתי להעניק בסופו של דבר 4 כוכבים, מהסיבה הפשוטה שנהניתי מקריאתו. כן, עם כל המגרעות שלו, ניכר שהושקעה בו מחשבה, ושמחתי כשהתברר לי שהעלילה של הספר לא נכתבה כלאחר יד בכדי להפוך את כל העניין לשיווקי וממוסחר בלבד, אלא שהושקעו בו מאמצים לגרום להנאת הקוראים.
אני לא יודע עד כמה זה נכון לומר שאני מפה בקוצר רוח לספר הבא, אבל כשהוא ייצא אני די בטוח שאקרא אותו בשמחה :)