סיימתי אתמול לקרוא את הספר, ולפני שאכתוב את תחושותיי, אבקש לציין כי פול אוסטר יליד 1949, ולא כפי שנכתב באתר, והועתק כפי הנראה מגוגל, שהוא נולד ב-1947.
הספר הזה ליווה אותי יומיים של קריאה ונראה שילווה אותי ברשמים לכל חיי.
הוא גרם לי לטלטלה רגשית כל כך עמוקה, עד כי המילים דיי נעתקות מפי (או במקרה הזה מידי).
הזכיר לי במידה את השיר "hotel california"
ג'ים נאש, חי חיים ממוצעים, אפילו משעממים, ויום אחד הוא זוכה בירושה שהשאיר לו אבא שלו, שאותו לא הכיר.
ג'ים מחליט לעשות עוד שינוי בחייו, בנוסף לשינויים שחלו בדיוק באותה העת אצלו: אשתו עזבה אותו, בתו היחידה עוברת לגור אצל אחותו, אז הוא קונה אוטו ומתחיל לנסוע אתו ברחבי ארצות הברית, ולהנות מעצם הנסיעה, תוך כדי הנסיעה שלו במכונית, אנחנו נוסעים במחשבותיו, בתהיותיו, ברקע שלו ובבחירות שעשה בחייו.
כאן מסתיימת המחצית הראשונה של הספר, שכתובה בשנינות רבה, באינטליגנציה, בהומור, ובעצב.
עוברים למחצית השנייה בה פוגש נאש, לגמרי במקרה, בחור בשם פוצי, אותו פוצי שהוא הד לנאש עצמו מבחינות רבות, ובאחרות- ההיפוך הגמור שלו.
פוצי שחקן פוקר, שעומד לשחק מול שני מיליונרים, אך אין לו גרוש, נאש מציע לו את כל כספו, גם זה שעוד אין לו, המשחק מסתבך ושניהם נקלעים למקרה שעשוי להציל אותם, אך העניינים מסתבכים עוד יותר.
החלק השני של הספר מצמרר, גורם לקורא לסוג של התמוטטות עצבים ממש, התערבלות כל החושים, זוועה, יחד עם היסחפות ודבקות בספר שאין לה הגדרה ורצון לא להניח את הספר מהיד.
הספר מדבר על אהבה, על חלומות, על חירות, על שעבוד, על חברות, על בגידה והשלכותיה, על כסף, על ילדות, על הורות, על זוגיות, על מחויבות, על לקיחת אחריות, על בחירות ועל עוד הרבה דברים נוספים. כל זאת תוך ניגון של מוסיקה ברקע. אמיתית! (אזכור של יצירות מופת מהעולם הקלאסי, גם נאש היה מנגן על פסנתר, וגם שמע מוסיקה כל הזמן), היצירות מתנגנות לי בראש (טוב, אלו שאני מכירה...).
הסוף המפתיע כל כך גרם לי לאפיסת כוחות ולהתנפצות כל האמון והתקווה שאליה ייחלתי. אוטומטית הפכתי דף, כאילו ציפיתי להמשך כלשהו....
ממליצה בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
