מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

אבי המנוח היה חלק מקהילת ההידרולוגים, שהספר נכתב עליה. כך שלבד מהעובדה, שהספר מרתק, אבי אישר לי, שהוא גם מציאותי מאוד. לבני הקהילה (מי מהם שעדיין חי) ברור מאוד במי מדובר, כשמוצגת כל דמות ודמות, בין אם יש לה שם פקטיבי ובין אם אם הסופר לא נתן לה שם בכלל.

תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. נשברתי באמצע.

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת כתב שלמה ארצי. אליהו גיבור הסיפור הוא גבר שהולך לאיבוד. בגיל שבו אנשים רבים כבר מסודרים בחייהם, אליהו פספס את הפניה הנכונה. אליהו הוא ממשפחה זעיר בורגנית , שרת בשריון, למד הנדסה , עבד במקצוע, התחתן , נולדה לו בת, גר ברמת גן – דמות ישראלית טיפוסית. אלא שהנסיון שלו לפרוץ קדימה עם יוזמה עיסקית נכשל והביא אותו להתרסקותו יחד עם חסכונותיו ונישואיו. אשתו גרשה אותו מהבית, בתו התנכרה לו, הוא נאלץ לעבוד כמורה לפיזיקה כשהוא מתגורר בדירה שכורה בבת ים ומתנייד באופניים חבוטים.
אירוע מותו של אביו שהותיר לו בצוואתו דירה ישנה ולא מוכרת בדרום תל-אביב, הצית בו תקווה לשיקום כלכלי , אלא שעד מהרה מתברר הדירה הזו היא אבן ריחיים על צווארו . אביו השכיר אותה לאדם זקן בשכר דירה מגוחך וקבע כי הסדר זה יהיה ללא שינוי עד יום מותו של הזקן. הנסיבות של העיסקה הזו כמו ההיכרות של האב עם הזקן לוטות בערפל. סביב הדירה מתרחשות התרחשויות מוזרות שבשיאן חבורה של נוכלים מנסה להשתלט על הדירה.
אליהו לא מוותר הוא מנסה להיאבק ולשנות את מסלול חייו. הוא מנסה לשקם את הקשר עם בתו, עם אשתו . אלא שכמו איוב הצרות באות עליו בצרורות. הצ'קים של הדייר בדירה המושכרת חוזרים, הוא לא מצליח לסלק את הנוכלים שהשתלטו על דירתו , בתו מתרחקת ממנו ואשתו מבקשת להתגרש ממנו סופית, הוא מפוטר מעבודתו כמורה ובעל הבית שלו לא מוכן להאריך לו את החוזה, עד שקורה אירוע שמשנה את כל התמונה.
הסיפור מתרחש על רקע אירועי המחאה נגד המהפכה המשפטית בתל-אביב ובירושלים בתחילת 2023 . לכאורה זה רקע, תפאורה. אירועים חיצוניים עוצמתיים במקביל לסערה בחייו של אליהו, אך אני בתחושה כי התפאורה היא גם הסיפור .מצבו המדרדר של אליהו , המכות שהוא סופג , הנסיונות של נוכלים להשתלט לו הדירה שירש הם אולי מטפורה למצבנו , למצבו של הישראלי שרוצה לחיות, להתפתח, לאהוב , לפרוץ קדימה, אך נתקל בבעלי אינטרס נכלוליים.
בסופו של דבר, זה סיפור שמחליק טוב בגרון, שזור בהומור ושמשאיר אותך עם טעם טוב ואופטימי. בוקר טוב אליהו !

״ופתאום בוקר״ הוא לא בדיוק הסגנון שלי - רומן איטי, עדין, שמתעסק יותר בניואנסים של יחסים מאשר בדרמה גדולה או בעלילה מתפרצת - אבל דווקא השקט שלו הוא מה שתפס אותי.
נעמה דעי כותבת ברגישות גדולה על אנשים שמנסים למצוא מקום בעולם, בתוך משפחה, זוגיות, הורות, בדידות ופצעים ישנים. זה ספר שלא רץ קדימה, אלא מבקש מהקורא להאט יחד איתו, להקשיב למה שלא תמיד נאמר, ולראות את הכאב הקטן-גדול של החיים הרגילים.
הרגשתי שיש כאן כתיבה מדויקת, אנושית מאוד, שנשארת בלב דווקא בגלל האיפוק שלה.

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

הספר טוב ואתה מזדהה עם הגיבורים המרכזיים שלו.אם זאת, אי אפשר לכחש בעובדה שחלק מהנושאים שהסופר מעלה מואכלים בכפית ברורה מידי עם גיבורים ונבלים ברורים מידי.
זאת, באופן ששונה מספריו הראשונים.
סך הכל כתיבה יפה וקולחת.

אחשוורוש, היהודי הנודד, אגדה אמיתית על היהודי שהפנה פניו אל ישו בכבודו ובעצמו ושרד לספר. כן, כן, עד היום הוא מסתובב ביננו. מדובר ברומן חריג ביותר שנכתב על הרפורמציה ועוונותיה והיופי ששזורים בספר חלקים אמיתיים וחלקים פנטסטיים. הספר אינו מתייחס אל ההיסטוריה כרצף של מאורעות והוא קופץ מגיבור לגיבור ומזמן לזמן. הספר בהחלט מדגיש את מחלת הזיכרון האנושי. זהו ספר שנע בין סאטירה, אפוקליפסה, מיסטיקה ופילוסופיה פוליטית, אך מתחת לכל התחפושות הללו פועם רעיון אחד מתמיד: האנושות אינה יודעת להיגאל משום שאינה מסוגלת להפסיק לחזור על עצמה.
הדמות של אחשוורוש שהיא היהודי הנידון לנדוד עד יום הדין לאחר שלעג לישו בדרכו אל הצליבה הופכת אצל היים להרבה יותר מאגדה נוצרית עתיקה. אחשוורוש הוא מיתוס, הוא תודעה היסטורית, ניתן אף לומר כי הוא הזיכרון עצמו. אדם שחי זמן רב מדי, עד שהזמן חדל להיות עבורו רצף חיים והכל הופך לערבוביה כאוטית של אימפריות קורסות, מלחמות, אידיאולוגיות, דתות ומהפכות. שמו האמיתי של אחשוורוש הוא: היסטוריה. שכן, כל תקופה מבטיחה גאולה חדשה, וכל תקופה מולידה צורה חדשה של ברבריות.
זהו אחד ההישגים הגדולים של הספר בעיני: היים מצליח לכתוב רומן שבו ההיסטוריה עצמה עייפה מעצמה כי היא רפטטיבית כל כך שאפשר להקיא מהגיחוך. יש רגעים שבהם נדמה שאפילו הזמן מאס באנושות והיים מיטיב לקפוץ קפיצות כרונולוגיות רק שבשונה מהאמן ומרגריטה, כאן לא מדובר על גימיק ספרותי אלא מבנה מטאפיזי ממש. אחשוורוש נע בין תקופות כאדם ההולך בתוך חלום חוזר, ולכן גם הקורא מאבד בהדרגה את תחושת הקרקע היציבה. ימי הביניים, אירופה המודרנית, גרמניה, המלחמות, הבירוקרטיה, המהפכות, הכול נדמה כחזרות שונות על אותו מחזה קודר. כמו לראות את המלט כדרמה, טרגדיה, קומדיה וסרט אימה אבל בסופו של דבר זה אותו המלט.

מבחינה סגנונית, היים כותב לעיתים כמו שילוב בין פרנץ קפקא ל־תומאס מאן. מן הצד האחד קיימת בירוקרטיה אבסורדית כמעט קפקאית: מנגנונים חסרי פנים, דיונים תאולוגיים־מנהליים, עולם שבו גם האלוהות עצמה נראית לעיתים כמו משרד ממשלתי עתיק. מן הצד האחר יש רוח של דיון אינטלקטואלי עצום על אירופה ולאן פניו, על התרבות המערבית ועל שקיעת האדם המודרני.

מעבר לרובד הפילוסופי, זהו גם ספר עצוב מאוד. אחשוורוש נידון לא רק לחיי נצח אלא לצפייה אינסופית בכישלון האנושי, לחיות לנצח זה סבל צרוף. הוא רואה כיצד אידיאלים הופכים לדיכוי, כיצד דת הופכת לאלימה, כיצד מהפכות הופכות לעריצות. נדודיו אינם גאוגרפיים בלבד; הם נדודיו של אדם שאיבד כל אפשרות לבית מטאפיזי. אפילו המוות נשלל ממנו. בכך היים הופך את קללת חיי הנצח לדבר נורא יותר מן המוות עצמו.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר ברומן הוא יחסו לשאלת היהדות. אחשוורוש הוא יהודי לא רק מבחינה אתנית אלא כסמל של זרות היסטורית מתמדת. הוא הדמות שאינה נטמעת לעולם, עדות חיה לזיכרון שהציוויליזציה האירופית מבקשת שוב ושוב למחוק ואז נאלצת לפגוש מחדש. במובן הזה הספר כולו נעשה מעין משפט יהודי כנגד אירופה ונגד יכולתו לשכוח את פשעיה ובו בזמן להבין שהם יחזרו על עצמם....... לעולם. היהודי הוא לא אני ואתם, היהודי הוא ארכיטיפ של אדם וזה היה קיים לפני היהודי שאנחנו טוענים להיות.
הקריאה בספר איננה פשוטה. זהו רומן הדורש סבלנות, קשב ונכונות ללכת לאיבוד. יש בו רגעים של עומס רעיוני עצום, ולעיתים הדיאלוגים התאולוגיים והפילוסופיים מרגישים כמעט כמו סיאנס אינטלקטואלי ארוך בין תקופות, אמונות ואידיאולוגיות. אך דווקא העומס הזה יוצר את התחושה שהקורא אינו קורא ספר רגיל אלא נכנס למבוך של תודעה אירופית בת אלפיים שנה.
בסופו של דבר, אחשוורוש, היהודי הנודד הוא ספר על עייפות הציוויליזציה. ספר על אדם שראה יותר מדי, זכר יותר מדי, והמשיך לחיות אחרי שכל המשמעויות נשחקו. היים שואל בו שאלה איומה: מה קורה לאדם ואולי לתרבות שלמה כאשר היא מאבדת את היכולת להאמין שהעתיד יהיה שונה מן העבר?

הציון שלי 8/10
הספר מומלץ ולא מומלץ בו זמנית. הוא יותר ספר עיון על היסטוריה משוכתבת שכולה אמת ושקר בו זמנית.