לפעמים בא לי להתנתק מהכל. פשוט להתחפף מפה באוטו (שאין לי) ולקחת איתי באוטו את עצמי. להיות איתו, עם עצמי, כמה שיותר. תחושה של חופש וחירות בלי סוף. שיחכו קצת כולם. לפעמים גם לא, זה נכון, אבל יש ימים שכן.



הנה, רק לאחרונה ניהלתי שיחת טלפון עם עצמי, שהתקשר והזכיר לי שהוא קיים בכלל, כמעט שכחתי ממנו.
וכך הלכה השיחה:

עצמי: הי אח יקר, אהוב ליבי, בשר מבשרי. מה קורה?
אני: הכל טוב אחי. ואיתך?
עצמי: כנ״ל. תגיד, מה קרה?
אני: מה זאת אומרת "מה קרה"?
עצמי: נו אל תעשה את עצמך שה תמים. מה קרה?
אני: אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר...
עצמי: למה אנחנו בקושי מתראים? אנחנו החברים הכי טובים, יותר מזה אנחנו כמו אחים.
אני: אנחנו מתראים.
עצמי: אויש נו, תעשי לי טובה. מה, שוב אתה נפגש עם חברה שלך? שוב עוזר לאמא שלך? שוב הולך לעבודה? עוד מעט תתחיל ללמוד. אם לא עכשיו להיפגש, אז אפשר לסגור את הבאסטה ולנתק את הקשר.
אני: תקשיב, קראתי יחד איתך את הספר של אוסטר, מוסיקת המקרה. ואני גם אתן לך מקום של כבוד בסקירה שלי. אני באמת משתדל לעשות את המיטב אבל מה לעשות שאני בתקופה לחוצה ולא יכול לרצות את כולם כל הזמן?
עצמי: תירוצים תירוצים. הכל תירוצים. וזה לא מספיק לי שקראנו ספר ביחד, אני רוצה עוד. אבל יודע מה? לך לעיסוקים שלך, אני אמצא לי כבר חבר אחר במקומך!
אני: תנסה לחפש אבל לא תמצא.
עצמי: מה, למה? איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בזה שלא אמצא עוד חבר מלבדך, אה?
אני: אתה תקוע איתי לנצח.
עצמי: אה נכון, שכחתי. אוף, איזה באסה...

***

ג'ים נאש הוא כבאי. וכמו כבאי שבא להציל חתול שתקוע על עץ או משפחה הכלואה בבניין בוער, גם הוא מקבל חבל הצלה, הפעם מאביו המנוח בתפקיד הכבאי המציל אשר מעניק לו סכום כסף מופרז ונחשק בירושה.
ג'ים נאש, בהחלטה פזיזה ורגעית (אך לגמרי החלטית ומודעת לעצמה), מחליט להשאיר את כל מה שבנה עד כה בחייו, מאחור - את העבודה, את הבית, את המשפחה, את החברים - ולקחת איתו אוטו, ופשוט לנסוע הרחק הרחק, להיות עם עצמו. לבלות, להשתכר עד כלות, ובעיקר להמר ולשחק פוקר, בקיצור לחיות את החיים האמריקאיים. הרי יש לו המון כסף, אז למה לחיות חיי שגרה שוחקים ומאוסים כשכבר לא צריך אותם?
אבל, מי שאוכל לבד מת גם לבד. ג'ים נאש לא יודע שובע, אבל הכסף שלו כנראה שכן. כי הכסף הולך ואוזל, וכך הוא מוצא את עצמו בסכנה להפוך לחסר כל - גם ללא עבודה והרחק ממשפחתו ומהסביבה המוכרת אותה נטש מאחור, וגם ללא כל פרוטה. מישהו כאן חשב על סיפור הדייג ודג הזהב? נכון, גם אני חשבתי. אבל ג'ים נאש לא משתמש בדג הזהב לשם הגשמת משאלות - הוא משתמש בדג הזהב בתור מאכל גורמה אותו הוא טורף ברעבתנות, ויחד איתו גם נטרפות כל המשאלות.
ג'ים נאש פוגש במהלך הרפתקת החופש שלו ברנש בשם ג'ק פוצי, והם נסחפים יחדיו להרפתקת ההימורים, במהלכה נרקמת בין השניים מערכת יחסים מעניינת. לאן תוביל אותם ההרפתקה הזו? אלוהים יודע. צריך רק להמשיך לקרוא ולקרוא, כי כמו בחיים, כך גם כאן: דבר מוביל לדבר, והשאלה 'מה יקרה בסוף?' לא צפויה ולא ידועה עד העמודים האחרונים ממש.

הספר עוסק בשיעבוד שלנו לכסף. בהבנה שגם אם זכינו בסכום גבוה של כסף, אנחנו צריכים להיות זהירים ותמיד להתנהג כאילו הכסף ייגמר מתישהו.
הזדהיתי עם ההרגשה הזו בתור אדם עובד, משום שגם כאשר אני עובד, אני מרגיש אחריות על הכסף שאני מרוויח ומרגיש שזה שאני מרוויח לא אומר שארוויח תמיד.
אוסטר אומר כאן בספר הזה שהכסף גורם לנו להתחרפן, והמטרה האמיתית בחיים על מנת להישאר שפוי היא לעבוד, לחיות חיי שיגרה יציבים במקום יציב, ובמקביל להשיג כסף על מנת לשרוד ולא על מנת לאבד את השפיות ולהשתגע.
הספר כתוב פשוט נהדר, אין לי הרבה מילים לתאר אותו מעבר לכך שהוא נהדר, כמו מן התפעלות סתומה כזו של מעריצה צעירה שהולכת להופעה של זמר מוערץ, בעודה צורחת בשיגעון, מבקשת ממנו סלפי, רוצה להיות קרובה אליו כמה שיותר. בשביל ספרים כמו הספר הזה, אני קורא.
הספרים של אוסטר גורמים אצלי לחיבור עז עם הדמויות ועם הסיטואציות שנקרות בדרכן. יש בספריו עלילות נפתלות ומפותלות מלאות בטוויסטים, המדמות בעצם את המירוץ הדוהר והמופרע של החיים, מירוץ אשר ממחיש עד כמה החיים שלנו ומה שאנחנו עוברים בהם יכולים להיות בלתי צפויים, כשדבר מוביל לדבר ומתרחשות עוד ועוד תפניות שכלל לא ציפינו שיקרו. יש בספרים שלו גם מוטיב חוזר של רגעי אושר והצלחה אל מול רגעי עצב וכישלון, כמו בחיים. כי ככה זה - רגע אחד אתה מהמר נכון וזוכה בכסף, ומאידך רגע אחר אתה מהמר לא נכון ומפסיד אותו.


*** מקדיש את הסקירה למורי, שהמליץ. תודה! הבא אחריו - ארמון הירח. וכמובן שיהיו גם ספרים נוספים שלו (הספרייה אצלנו בעיר עמוסה באוסטר), כי הוא כותב נהדר כל כך. אני אפילו יכול לומר על סמך הספר הזה ומר ורטיגו, שפול אוסטר הוא הסופר הגבר שאני הכי אוהב לקרוא (מעט מתחתיו, אקירה יושימורה). הסופרת האישה שאני הכי אוהב לקרוא, אגב, היא ג'יי קיי רולינג (מעט מתחתיה, אלנה פרנטה).
הסקירה מוקדשת גם לסקאוט, לאמא שלי ולשאר בני משפחתי, לאנשים בעבודה בה אני עובד (גם למרצים שיהיו לי באוניברסיטה כשאתחיל ללמוד...) - למרות הכל, אתם חלק מהחיים שלי, ומה הייתי עושה בלעדיכם? כנראה שלא היה לי הרבה, אולי רק את עצמי (רק שעצמי היה בודד ועצוב וחסר כל, נתון לחסדי הגורל וההחלטות שהוא בוחר לעשות בחייו, ממש כמו ג'ים נאש).

מוזיקת המקרה הוא סיפור הנקרא בנשימה אחת כמו מסע בכבישים הבלתי נגמרים של ארה"ב. זה סיפור מאד אמריקאי וכמו לא מעט מסיפוריו של פול אוסטר הוא בוחן את ערכי היסוד של החברה האמריקאית.
לסיפור זוויות הסתכלות מגוונות – ניתן להתבונן בו כסיפור דרכים, כסיפור על עריצותה של המקריות בחיינו, כדיון פילוסופי על השיעבוד מול החירות בחברה האמריקאית, כסיפור על יחסי אבות עם צאצאיהם וכסיפור על אדם שמחפש משמעות בחיי בדידות. הכל נמצא שם בדמותו של ג'ון נאש – גיבור הסיפור.
ג'ון נאש הוא גבר כבן 33 העובד ככבאי בבוסטון שאשתו עזבה אותו ואת בתו. הוא אינו מסוגל לגדל את בתו ומפקיד אותה בידי אחותו. יום אחד הוא זוכה בירושה מאביו שכל חייו התנכר לו ובעקבות זאת מחליט לעזוב את הכל ולנסוע-לנדוד ללא יעד מוגדר בכבישי ארה"ב, תוך שריפת כספו ושאיבת הנאה מדומה מחירותו המתוחזקת בכספי הירושה המתכלים. אלא שמפגש אקראי עם בחור צעיר וחבול בשם ג'ק פוצי בשולי הכביש משנה את חייו. ומכאן מתחילה "הרפתקה" מפוקפקת שראשיתה במשחק פוקר עתיר מזומנים מול זוג מיליונרים אקסצנטריים ואחריתה בבניית חומה באחוזתם של אותם מיליונרים על מנת להחזיר את ההפסד במשחק הפוקר.
יש בסיפור סמלים רבים שאוסטר מפזר בתחכום מעודן ואירוני שמוסיפים ממד של עומק לזוויות ההסתכלות שצוינו לעיל. למשל, הדגם המוקפד של "עיר העולם" שבונה סטון, אחד המיליונרים, החומה שנאש ופוצי משועבדים לבנייתה ללא תכלית ברורה, הטירה העתיקה שזוג המליונרים רכש בעת טיול באירלנד והעביר את אבניה לשטח אחוזתם. כך גם דמותו הגמלונית של מרקס המשגיח על נאש ועל פוצי מטעם "הבוסים" בעת בניית החומה.
נראה שג'ון נאש מנסה לפצות על מערכות היחסים הכושלות שלו עם בתו ועם אביו על ידי נטילת חסות על אותו ברנש צעיר ופוחז, שכל כך שונה ממנו. הוא מהמר עליו . מבחינה חומרית ההימור לא התגלה כמוצלח, אבל נראה שג'ון נאש הרוויח משהו אחר ממערכת היחסים הזו.
ומדוע מוזיקה ? זה מוטיב חוזר בסיפור. ג'ון נאש אוהב לקרוא ספרות קלאסית (יש פה ושם איזכורים לניטשה ולפוקנר) ולשמוע מוזיקה קלאסית, הוא מנגן בפסנתר וממלא את חלל מכוניתו במוזיקה בעת נסיעותיו. כל זה יוצר ממד של עידון בדמותו וללא ספק מסמל עבורו משהו יציב, נטוע והרמוני - כל מה שלא קיים בחייו של נאש, אלא בסופו של דבר האקראיות שבחייו מנצחת.
הסיפור מסתיים בצורה קצת מפתיעה ומעוררת מחשבה (ואני לא רוצה לעשות ספויילר..) בכל הנוגע לאקראיות הבחירה או שמא הבחירה באקראיות. אגב, הספר הזה עובד לסרט משנת 1993 שנותן ממד מאד ויזואלי וחי לדמויות שלו. עם זאת הסרט מסתיים בטוויסט שונה מסיומו של הספר וזאת בשיתוף פעולה מלא עם המחבר פול אוסטר שאף משחק שם בסצנה קצרה.

אני אמנם לא עוסקת בזה בפועל, אבל עברתי לימודי עריכת לשון ויש לי נטייה טבעית לכך. לכן כשאני רואה את שם הספר הזה בעברית תוקפים אותי גירודים ודחף עמוק לקחת את העט האדום ולתקן - זו לא מוסיקה! זו מוזיקה, מלשון "מוזה", וכך נכון יותר לכתוב. לא משנה, או שמא כן משנה אבל לא הרבה, כי הלא לספריית עם עובד יש עורכי לשון והיה בוודאי מישהו שאישר את הנוסח הזה. על הכריכה נמצאת המילה "מקרה" וגם תמונת קלפים וקוביות, והקורא משער שהספר יעסוק בהימורים.

אבל לא בהתחלה. בהתחלה מדובר בג'ים נאש, כבאי אמריקאי בן שלושים ושלוש שאין לו יכולת טובה בשימור מערכות יחסים - אשתו עזבה אותו, ביתו גדלה אצל אחותו ואינה מזהה אותו, ובהמשך אנחנו מגלים שהוא בקושי הכיר את אביו. מלבד בעייתיות במערכות יחסים בינאישיות ג'ים גם לא טוב מאוד בקבלת החלטות. כשהוא מקבל במפתיע ידיעה שאביו נפטר והוריש לו מאתיים אלף דולר, הוא בוחר להתפטר מהעבודה שלו, לרכוש מכונית חדשה ולטייל ברחבי ארצות הברית, עם גיחות מזדמנות כדי להגיד שלום לבת שלו. בשלב הזה, כשהקורא כבר יגע מלהגיד לג'ים "לאאאא, מה אתה עושה??" קורים שני דברים - הכסף של ג'ים כמעט אוזל והוא פוגש נער שמתיימר להיות שחקן פוקר מעולה, ובעקבותיו הוא מגיע לטירתם של שני מיליונרים אקסצנטריים לסבב הימורים נוסף. אני לא אמשיך כאן מחשש לספוילרים, אבל החלק הזה כל כך לא סביר, שהוא זה שהוביל אנשים שונים, כולל כותב הטקסט על הכריכה האחורית לברבר על אלגורייה או משל. לא שאי אפשר לראות כאן דברים כאלה, אבל לדעתי אחרי גיל עשר אף אחד לא אוהב לקרוא משלים, וכתיבה אלגורית היא סוג נחות למדי של כתיבה, ולא זו דרכו של פול אוסטר.

אין זה האוסטר הראשון שאני קוראת, וגם לא השני. לו הייתה אפשרות לקשר באתר בצורה נוחה לסקירות אחרות שלי או לספרים, הייתי עושה את זה. אבל כרגע ממשק הסקירות רק סופר לי מילים ותווים ומכניס מילות עידוד נבובות נוסח "נהדר! ממשיכים". ועל כן אמנה כאן את הספרים הקודמים שקראתי וכתבתי עליהם סקירות, ובינתיים הם עשרה ספרים:
המצאת הבדידות,
ליל האוב,
הטרילוגיה הניו-יורקית,
שיגיונות ברוקלין,
ארמון הירח,
מר ורטיגו,
סאנסט פארק,
לוויתן,
ספר האשליות,
דוח מן הפנים,

אני חושבת שנכון לראות את היצירה האוסטרית כאחת, וכל אחד מהספרים הוא פרק או חלק של מספר פרקים בתוך היצירה הזאת, שבה הבדידות הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר, כמו גם העדר קשר עם האב הביולוגי וחיפוש בלתי פוסק אחרי דמות אב חלופית. ג'ים מוצא בג'ק פוצי הצעיר את בן דמותו, ומאמץ אותו כסוג של בן, לוקח עליו חסות ואחריות ומשלב את גורלותיהם יחד, על אף שהם אוהבים לשמוע סוגים שונים של מוזיקה. עוד מוטיבים מספרים אחרים שחוזרים גם כאן הם הנפילה או ההתדרדרות מעולם שבו הדברים עובדים כסדרם אל עולם כאוטי ואפוקליפטי והעדר היכולת לשים את האצבע על הנקודה שבה הבחירות של האדם נלקחות ממנו והופכות להיות אילוץ. אני לא בטוחה שזה ספר שעומד בפני עצמו בלי כל הרקע של הספרים האחרים. בכל מקרה זה לא היה אוסטר שהייתי ממליצה להתחיל בו למי שטרם קרא ביצירתו.

את הספר הזה השגתי במקרה. ממש במקרה הייתי ליד ספריה איפשהו, וקיבלתי אישור לקחת כמה ספרים שנראה לי. אז הספר הזה היה ביניהם, ובחרתי אותו בגלל האורך הקצר שלו, ובגלל אוסטר שזכור לי כמוצלח.

העלילה הכללית מאוד ממוקדת ומתעסקת בחייו של כבאי בוסטוני שבוחר בחיים מסוימים אחרי כמה תקריות, וכמובן החיים המסוימים האלה מביאים אותו לעוד חיים מסוימים ככה מקרה אחר מקרה והוא מוצא את עצמו כבול לאיזשהי מסגרת כפויה, שאני מוצא את עצמי מסתבך איך לכתוב כדי לא להרוס את העלילה הגם ככה קצרה. אז את התקציר תקראו אתם זה רשום ממש למעלה, ואני חושב שכתקציר הוא ממש מצוין.

מה שאני ארצה להגיד, זה שההרגשה שלי קצת חלוקה. מצד העניין, הספר כתוב מאוד טוב (או לפחות תורגם (חוץ מהקטע של התרגום מ"ג'יזס" ל"ישו" שקצת מוזר בעיניי אבל זה לא שעלה לי משהו אחר)) והעלילה יש בה קצת איזה מוסר אבל הרגיש לי שיש פה איזה מין פואלו קואלו כזה. במיוחד אחרי ששמתי לב שכתוב בתקציר בגב הספר "סיפור אמריקני עכשווי הנהפך למשל פילוסופי על חירות ושיעבוד, שאינו רק מעורר מחשבה אלא נוגע לב." ולא שיש לי בעיה עם סיפור פילוסופי שנוגע גם בלב, אבל פילוסופיה סדורה, לא מצאתי. הסיפור סיפור מרגש, וכן נוגע בעיקרו בעניין החירות וכד', אבל לא חושב שבצורה פילוסופית עמקנית או בועטת. פשוט סיפור. אם לפול אוסטר הייתה כוונה להגיד איזה משהו? ככל הנראה. אם זאת המטרה של הספר? אני לא יודע, ואני חושב שמי שיחפש אחת כזאת, יצא הפוך ומבולבל או שימצא את עצמו מחפש בכוח משהו כזה, ויחטיא לגמרי מהמטרה.

אז אם אתעלם מהקליפה הזאת בסגנון האלכימאי, הספר טוב. לא מספיק בשבילי כי קצת התאכזבתי מהאפקט שבו הכל נגמר בפתאומיות, שבתור אפקט סיפרותי הוא מעניין ומשרה איזו אווירה סתומה ומרגשת, אבל פה זה לא הרגיש לי ככה. הספר נגמר, והסיפור של הגיבור נגמר, אבל כל השאר שהיה פתוח פשוט נגוז. וזה קצת הפריע לי, שאני נדרש ככה להתעלם מכל זה. אבל בסדר, זה לא הרס לי את החוויה של הספר, ומה שכן הוגש לטעמי, היה ברמה גבוהה.

פול אוסטר והבדידות הולכים ביחד. זה לא שאין אנשים בסביבה, אבל ביניהם גיבוריו של אוסטר בדרך כלל בודדים.

או נגיד את זה אחרת, ב"מוסיקת המקרה" הקורא התמים שהתישב בנחת על כורסתו כדי לקרוא ספר לא גדול בכריכה רכה, מרגיש מוטרד. זה מתחיל בנסיעותיו של ג'ים נאש ברחבי ארצות הברית, ואין בזה שום דבר רע, בעיקר כשהוא ירש מאבא שלו שלא הכיר סכום כסף ניכר, לוקח פסק זמן מהעבודה ככבאי, למשך שנה, ממטיר כסף על ימין ועל שמאל וקונה מכונית סאאב חדשה ומתחיל לחרוש את אמריקה בעיקר בלילות. אבל הנסיעות בכבישים לא מובילות לשום דבר, אלא ממחישות סוג של אובססיביות. עד שהוא פוגש את ג'ק פוצי הצעיר, קלפן מקצועי אם כי בראשית דרכו, ובלי לגרום לספוילרים נאמר שנאש מחליט להמר בשארית כספו על משחקי הקלפים של ידידו עם שני מיליונרים שגרים באחוזה ביער.

ולמה הקורא מוטרד בזמן הקריאה? כי מכאן ואילך אוסטר לא נותן הסברים ומשאיר לקורא להחליט למשל: האם שני המיליונרים שנראים כמו השמן והרזה, הם תמימים או נוכלים, למה נאש לוקח סיכון כזה גדול, איפה זה נגמר ומה עם חירותו? הרבה מיסתורין יש בספר הזה ואוסטר לא מספק תשובות ומשאיר את הקורא עם הספקות ועם שאלות לא פתורות.

אוסטר מותיר אותנו עם השאלה עד כמה אנחנו חופשיים באמת, עד כמה אנחנו עבדים להרגלנו שלנו, לשיגרה שלנו.

אני יכולה רק להמליץ - עוד ספר טוב של פול אוסטר

"מוזיקת המקרה" הוא רומן שנכתב על ידי פול אוסטר ומציג סיפור סוחף ודרמטי עם נושאים של גורל, מקריות, וחיפוש אחר משמעות. העלילה מתמקדת בדמותו של ג'ים נסבאום, צעיר ניו יורקי שזכה בפרס של 2 מיליון דולר בלוטו כשהיה בן 18. הוא מחליט לצאת למסע על פני ארצות הברית במכונית שרכש עם כספי הזכייה.

במהלך המסע, ג'ים פוגש את ג'ק, איש מסתורי ומוזיקלי, והשניים מפתחים ידידות ומשתפים פעולה במסעיהם. במהלך נסיעותיהם, הם נתקלים בשני גברים אקצנטריים ומבוגרים, פלורנס בון ופרנק לובין, שמהווים חלק מרכזי מהסיפור. בון ולובין משכנעים את ג'ים להשתתף במשחק קלפים, בו הוא מפסיד את כל כספו. הסיפור ממשיך לעקוב אחר ג'ים במסעו להתאוששות לאחר האובדן, ונוגע בחיפוש אחר הצדק, הגורל והמקריות, וההתמודדות עם המציאות המורכבת שהוא מוצא את עצמו בה.

במהלך הרומן, פול אוסטר בוחן את הדרך שבה המקריות משפיעה על חיי הדמויות ומוביל את הקורא דרך סיפור מתפתל, עמוק ומעורר מחשבה. "מוזיקת המקרה" הוא ספר חזק שמעמיד את הדמויות במבחנים אישיים, מוסריים וקיומיים, ומציע לקורא חוויה מרתקת ומשמעותית.

פול אוסטר בונה דמויות מורכבות ומעניינות, מה שנותן לסיפור עומק ומשמעות. ג'ים נסבאום, ג'ק, פלורנס בון, ופרנק לובין הם דמויות עשירות שמציגות את המורכבות של ההתמודדויות האישיות שלהן עם המציאות. הרומן עוסק בנושאים פילוסופיים כגון גורל, מקריות ובחירה חופשית. הקוראים מוזמנים לשקול כיצד החלטות ורגעים קטנים יכולים להשפיע באופן דרמטי על מהלך חייהם של הדמויות.הסיפור מלא בתפניות מפתיעות שמשאירות את הקורא במתח. המפגש עם בון ולובין, משחק הקלפים, והשלכותיו הלא צפויות על גורלו של ג'ים מוסיפים לרומן שכבות של מתח והתרגשות. כתיבתו של אוסטר היא איכותית ומלוטשת, מה שמעניק לקוראים חוויית קריאה מהנה ומעוררת מחשבה. השפה שלו מאפשרת לקורא להעמיק לתוך עולמם של הדמויות.הספר מעורר שאלות פילוסופיות רבות, ביניהן משמעות החיים, הבחירה החופשית והיחס בין אדם לגורלו. השאלות הללו מקנות לסיפור עומק ומזמנות לקוראים לחשוב על הנושאים גם אחרי סיום הקריאה. הרומן מעביר תחושה של מסע, של חיפוש ושל התמודדות עם מצבים מורכבים. האווירה המיוחדת של הסיפור מעניקה לו תחושת עומק ומשמעות נוספת.

קצב העלילה איטי מדי בחלקים מסוימים של הספר. הקצב המתון יכול להשפיע על חוויית הקריאה, במיוחד עבור מי שמצפה לסיפור עם עלילה מהירה יותר. בעוד הדמויות הראשיות מפותחות היטב, יש מי שיראו בחלק מהדמויות המשניות פחות עומק או מורכבות. הדבר יכול להוביל לתחושה של חוסר איזון ברומן. יגם פרטי העלילה לעיתים מתעמקים בנושאים שלא בהכרח מקדמים את הסיפור, מה שיכול לפגום ברצף הקריאה. הסיום של הרומן הוא פתוח ומשאיר שאלות רבות ללא מענה ברור. אמנם סיומות כאלה מזמנות לקוראים לחשוב ולפרש את הנרטיב בדרכם, אך יש מי שמעדיפים סיומות ברורות יותר. חלק מהקוראים יכולים להרגיש שישנן תמות או מוטיבים שחוזרים על עצמם יותר מדי פעמים במהלך הרומן, דבר שעלול לגרום לסיפור להיראות פחות מרתק או חדשני.

ההתייחסות שלי למונחים "טוב" ו- "רע" הייתה תמיד חד משמעית באמביוולנטיות שלי כלפיהם... אז אולי זו קלישאה שחוקה, אך קשה לי לראות דברים בשחור ולבן, ותמיד אני מוצא בהם גוונים רבים של אפור (אך בהחלט לא חמישים במספר...). הוא הדין בנוגע לספרים: ספר טוב? ספר רע? תמיד טענתי שספר שיהיה טוב לאדם מיטיב קרוא אחד יהיה רע למיטיב קרוא אחר. יתר על כן, אותו אדם עצמו, בתקופות שונות של חייו, יכול לראות את אותו הספר באור אחר לגמרי ולחוות דעה שונה עליו.

ועדיין, יש ספרים נדירים שמותירים בך רושם בל יימחה. ספרים שנצרבים בתודעתך לנצח ומרטיטים את נימי נפשך העדינים ביותר. ספרים שצמרמורת של התרגשות חולפת בך שעה שאתה ממליץ לחבריך עליהם. ספרים שתאהב לנצח. לנצח? סליחה, עד אחרון ימיך. הרי בני תמותה אנו, ואין כמו הספר הזה להמחיש זאת. בקיצור, ספרי מופת.

כזה הוא הספר "מוסיקת המקרה" של פול אוסטר. לדעתי, ספר גאוני.

ג'ים נאש יורש מאביו סכום כסף גדול בנקודת משבר בחייו - אשתו נוטשת אותו ובתו גדלה בבית אחותו. הוא מנצל את הירושה ונודד במכוניתו בדרכיה של אמריקה. כאשר כספו אוזל הוא נתקל (במקרה, כמובן) בבחור בשם פוצי, אשר מצטיין בפוקר ועומד להביס שני טירונים מיליונרים. רק שאין לו כסף לשחק... גי'ם חובר לפוצי ומצטרף להשקעה הבטוחה. כמובן שהמשחק מתפתח אחרת לגמרי, ותוצאתו תשנה את חייו של גיבורנו באופן קיצוני ביותר. המרחק בין עושר ועוני ובעיקר בין חירות ושיעבוד היה עד לפני רגע קט רחוק כרחוק מזרח ממערב, והנה ג'ים לומד שרק פסע מפריד ביניהם. האיגרא רמא מעולם לא הייתה קרובה כל כך לבירא עמיקתא, והר האוורסט קורס בשניות והריסותיו הופכות לים המלח הפרטי של גיבורנו. ודווקא כאן, ברגע השפל של חייו, מתחיל להסתמן תואם מוזר בין האני ובין העולם.

מוסיקת המקרה הוא משל פילוסופי מדהים על חירות ועל שיעבוד וכן על שבריריותם של החיים. יהיו שיראו בספר משל לשרירותיות הסתומה של המציאות, בעוד שאחרים יסברו כי כוח עליון כלשהו (אלוהים? היקום? גורל קבוע מראש?) עומד מאחורי הדברים. בין כך או כך, מידת השליטה של האדם על חייו עומדת כאן למבחן, ותוצאותיה הן הרות אסון לגיבורנו.

הסוף של הספר הוא גאוני, בעיניי. בנסיבות אחרות סוף כזה עלול היה להיראות מרושל, כמי שנכתב על ידי סופר ששרוי במחסום כתיבה חמור וממש לא ידע איך להתקדם. בספר הספציפי הזה הסוף משתלב בעלילה בצורה מבריקה. הסוף המטלטל העביר בי צמרמורת פיזית ונפשית, וניתן למצוא בו, לדעתי, תמצית מזוקקת של המשמעויות והרבדים הרבים הגלומים ברומן.

הספר קצר מאוד, אך אל נא תתנו למיעוט עמודיו להטעותכם. הרומן צפוף ודחוס מאוד, הן מבחינה עלילתית והן מבחינה אלגורית. לכל פסקה, לכל משפט ולכל מילה יש משמעות, וביחד הן חוברות ומרכיבות, לדעתי, יצירת מופת ספרותית.

מי שחושב שהספר הזה חסר פואנטה, לא יודע על מה הוא מדבר!
הספר הזה הוא אחד המרתקים ביותר שיצא לי לקרוא. הסיטואציה ההזויה לתוכה נכנס הגיבור הראשי מעוררת שאלות כבדות ביותר, קיומיות אפילו. מה מחיר החופש? מהי עבדות? כמה בדידות בן אדם יכול לשאת עד שטירוף ישטלט עליו?
לאורך כל הדרך אי אפשר להמנע מהרגשה שמשהו רע עומד לקרוא. גם כשהכל רגוע, אתה חש אי נוחות עד לקטארזיס.
הסוף הוא פשוט גאונות צרופה. הוא משאיר אותך עם הלשון בחוץ, עם צורך לצעוק:"למה???"
זו נובלה קצרה מאוד, לכן כדאי לקרוא ולהחליט לבד.

ספר יוצא דופן שקראתי ביומיים וגרם לי להרהר רבות.
ג'ים נאש הוא כבאי בן 33 הגר בבוסטון שרעייתו עזבה אותו,בתו הפעוטה גדלה בהחלטה משותפת אצל אחותו ומשפחתה במינסוטה הרחוקה בגלל עבודתו המסוכנת והמחייבת. גורלו משתנה עם קבלת ירושה בסכום משמעותי מאביו שמעולם לא הכיר.
נאש מחליט להתנתק מחייו ואחרי שהשליך את תכולת דירתו,הודיע לבעליה על עזיבתו,עזב את עבודתו ופרע חובות-יוצא במכוניתו למסע האורך כשנה בן עשרות אלפי קילומטרים ברחבי ארצות הברית ללא מטרה אמיתית פרט לחופש ומדי פעם מגיע למינסוטה לבקר את בתו שלצערו אינה ממש מזהה אותו.
לכאורה חופש מוחלט לנסוע כרצונו, ללון בבתי מלון ולפקוד מסעדות איכותיות-אך החירות תלויה בכסף האוזל במהירות.
נאש חובב הקריאה ומוסיקה קלאסית בהם מוצא מרגוע בשעות קשות נוהג לניו יורק לשקול את צעדיו. כספו כמעט אזל וכאן למעשה מתחיל החלק הבא כשהוא נתקל בדרך בג'ק-צעיר חבול ממכות שבגדיו קרועים שמתברר מאוחר יותר כשחקן פוקר טוב- ואוסף אותו למכוניתו מתוך רחמים ורצון לעזור. המהלך הקטן לכאורה וחסר המשמעות ואחד נוסף בהמשך- פעוט וגורלי מאד- מסיט את חייהם למסלול לא צפוי של שעבוד מסוג אחר במשטר קפדני שדווקא בו מוצא נאש סוג של סדר ונחמה עם תחושת מטרה והישג שג'ק אינו שותף לה לגמרי.
סוף הספר אינו לגמרי חד משמעי אם כי די ברור ונראה שהמחבר מותיר לקורא פתח מסויים להבנתו.
הספר המופתי מעורר מחשבה-כיצד יכולים מהלכים פעוטים ומקריים לשנות חיים לגמרי.
ומעל הכל-האם בכלל יש חירות אמיתית ומוחלטת גם במדינת הענק שהמנונה מסתיים במילים "ארצם של החופשיים, ביתם של האמיצים", או שהיא תלויה בכסף? אולי כסף יוצר תחושת חירות כוזבת ואנו משועבדים כך או אחרת?
ונדמה לי שנתקלתי בקריאה ברמזים לשירה של מריאן פיית'פול "הבלדה על לוסי ג'ורדן" שאפשר לראות בו חיבור מסויים.
ספר מיוחד ומעורר מחשבה הכתוב בסגנון קולח שהיה לי קשה להפסיק ולדעתי ילווה אותי עוד זמן מה.
(נמנעתי מחלק מהפרטים שהיו בבחינת ספויילרים).