אני אמנם לא עוסקת בזה בפועל, אבל עברתי לימודי עריכת לשון ויש לי נטייה טבעית לכך. לכן כשאני רואה את שם הספר הזה בעברית תוקפים אותי גירודים ודחף עמוק לקחת את העט האדום ולתקן - זו לא מוסיקה! זו מוזיקה, מלשון "מוזה", וכך נכון יותר לכתוב. לא משנה, או שמא כן משנה אבל לא הרבה, כי הלא לספריית עם עובד יש עורכי לשון והיה בוודאי מישהו שאישר את הנוסח הזה. על הכריכה נמצאת המילה "מקרה" וגם תמונת קלפים וקוביות, והקורא משער שהספר יעסוק בהימורים.

אבל לא בהתחלה. בהתחלה מדובר בג'ים נאש, כבאי אמריקאי בן שלושים ושלוש שאין לו יכולת טובה בשימור מערכות יחסים - אשתו עזבה אותו, ביתו גדלה אצל אחותו ואינה מזהה אותו, ובהמשך אנחנו מגלים שהוא בקושי הכיר את אביו. מלבד בעייתיות במערכות יחסים בינאישיות ג'ים גם לא טוב מאוד בקבלת החלטות. כשהוא מקבל במפתיע ידיעה שאביו נפטר והוריש לו מאתיים אלף דולר, הוא בוחר להתפטר מהעבודה שלו, לרכוש מכונית חדשה ולטייל ברחבי ארצות הברית, עם גיחות מזדמנות כדי להגיד שלום לבת שלו. בשלב הזה, כשהקורא כבר יגע מלהגיד לג'ים "לאאאא, מה אתה עושה??" קורים שני דברים - הכסף של ג'ים כמעט אוזל והוא פוגש נער שמתיימר להיות שחקן פוקר מעולה, ובעקבותיו הוא מגיע לטירתם של שני מיליונרים אקסצנטריים לסבב הימורים נוסף. אני לא אמשיך כאן מחשש לספוילרים, אבל החלק הזה כל כך לא סביר, שהוא זה שהוביל אנשים שונים, כולל כותב הטקסט על הכריכה האחורית לברבר על אלגורייה או משל. לא שאי אפשר לראות כאן דברים כאלה, אבל לדעתי אחרי גיל עשר אף אחד לא אוהב לקרוא משלים, וכתיבה אלגורית היא סוג נחות למדי של כתיבה, ולא זו דרכו של פול אוסטר.

אין זה האוסטר הראשון שאני קוראת, וגם לא השני. לו הייתה אפשרות לקשר באתר בצורה נוחה לסקירות אחרות שלי או לספרים, הייתי עושה את זה. אבל כרגע ממשק הסקירות רק סופר לי מילים ותווים ומכניס מילות עידוד נבובות נוסח "נהדר! ממשיכים". ועל כן אמנה כאן את הספרים הקודמים שקראתי וכתבתי עליהם סקירות, ובינתיים הם עשרה ספרים:
המצאת הבדידות,
ליל האוב,
הטרילוגיה הניו-יורקית,
שיגיונות ברוקלין,
ארמון הירח,
מר ורטיגו,
סאנסט פארק,
לוויתן,
ספר האשליות,
דוח מן הפנים,

אני חושבת שנכון לראות את היצירה האוסטרית כאחת, וכל אחד מהספרים הוא פרק או חלק של מספר פרקים בתוך היצירה הזאת, שבה הבדידות הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר, כמו גם העדר קשר עם האב הביולוגי וחיפוש בלתי פוסק אחרי דמות אב חלופית. ג'ים מוצא בג'ק פוצי הצעיר את בן דמותו, ומאמץ אותו כסוג של בן, לוקח עליו חסות ואחריות ומשלב את גורלותיהם יחד, על אף שהם אוהבים לשמוע סוגים שונים של מוזיקה. עוד מוטיבים מספרים אחרים שחוזרים גם כאן הם הנפילה או ההתדרדרות מעולם שבו הדברים עובדים כסדרם אל עולם כאוטי ואפוקליפטי והעדר היכולת לשים את האצבע על הנקודה שבה הבחירות של האדם נלקחות ממנו והופכות להיות אילוץ. אני לא בטוחה שזה ספר שעומד בפני עצמו בלי כל הרקע של הספרים האחרים. בכל מקרה זה לא היה אוסטר שהייתי ממליצה להתחיל בו למי שטרם קרא ביצירתו.

אני אמנם לא עוסקת בזה בפועל, אבל עברתי לימודי עריכת לשון ויש לי נטייה טבעית לכך. לכן כשאני רואה את שם הספר הזה בעברית תוקפים אותי גירודים ודחף עמוק לקחת את העט האדום ולתקן - זו לא מוסיקה! זו מוזיקה, מלשון "מוזה", וכך נכון יותר לכתוב. לא משנה, או שמא כן משנה אבל לא הרבה, כי הלא לספריית עם עובד יש עורכי לשון והיה בוודאי מישהו שאישר את הנוסח הזה. על הכריכה נמצאת המילה "מקרה" וגם תמונת קלפים וקוביות, והקורא משער שהספר יעסוק בהימורים.

אבל לא בהתחלה. בהתחלה מדובר בג'ים נאש, כבאי אמריקאי בן שלושים ושלוש שאין לו יכולת טובה בשימור מערכות יחסים - אשתו עזבה אותו, ביתו גדלה אצל אחותו ואינה מזהה אותו, ובהמשך אנחנו מגלים שהוא בקושי הכיר את אביו. מלבד בעייתיות במערכות יחסים בינאישיות ג'ים גם לא טוב מאוד בקבלת החלטות. כשהוא מקבל במפתיע ידיעה שאביו נפטר והוריש לו מאתיים אלף דולר, הוא בוחר להתפטר מהעבודה שלו, לרכוש מכונית חדשה ולטייל ברחבי ארצות הברית, עם גיחות מזדמנות כדי להגיד שלום לבת שלו. בשלב הזה, כשהקורא כבר יגע מלהגיד לג'ים "לאאאא, מה אתה עושה??" קורים שני דברים - הכסף של ג'ים כמעט אוזל והוא פוגש נער שמתיימר להיות שחקן פוקר מעולה, ובעקבותיו הוא מגיע לטירתם של שני מיליונרים אקסצנטריים לסבב הימורים נוסף. אני לא אמשיך כאן מחשש לספוילרים, אבל החלק הזה כל כך לא סביר, שהוא זה שהוביל אנשים שונים, כולל כותב הטקסט על הכריכה האחורית לברבר על אלגורייה או משל. לא שאי אפשר לראות כאן דברים כאלה, אבל לדעתי אחרי גיל עשר אף אחד לא אוהב לקרוא משלים, וכתיבה אלגורית היא סוג נחות למדי של כתיבה, ולא זו דרכו של פול אוסטר.

אין זה האוסטר הראשון שאני קוראת, וגם לא השני. לו הייתה אפשרות לקשר באתר בצורה נוחה לסקירות אחרות שלי או לספרים, הייתי עושה את זה. אבל כרגע ממשק הסקירות רק סופר לי מילים ותווים ומכניס מילות עידוד נבובות נוסח "נהדר! ממשיכים". ועל כן אמנה כאן את הספרים הקודמים שקראתי וכתבתי עליהם סקירות, ובינתיים הם עשרה ספרים:
המצאת הבדידות,
ליל האוב,
הטרילוגיה הניו-יורקית,
שיגיונות ברוקלין,
ארמון הירח,
מר ורטיגו,
סאנסט פארק,
לוויתן,
ספר האשליות,
דוח מן הפנים,

אני חושבת שנכון לראות את היצירה האוסטרית כאחת, וכל אחד מהספרים הוא פרק או חלק של מספר פרקים בתוך היצירה הזאת, שבה הבדידות הוא אחד המרכיבים החזקים ביותר, כמו גם העדר קשר עם האב הביולוגי וחיפוש בלתי פוסק אחרי דמות אב חלופית. ג'ים מוצא בג'ק פוצי הצעיר את בן דמותו, ומאמץ אותו כסוג של בן, לוקח עליו חסות ואחריות ומשלב את גורלותיהם יחד, על אף שהם אוהבים לשמוע סוגים שונים של מוזיקה. עוד מוטיבים מספרים אחרים שחוזרים גם כאן הם הנפילה או ההתדרדרות מעולם שבו הדברים עובדים כסדרם אל עולם כאוטי ואפוקליפטי והעדר היכולת לשים את האצבע על הנקודה שבה הבחירות של האדם נלקחות ממנו והופכות להיות אילוץ. אני לא בטוחה שזה ספר שעומד בפני עצמו בלי כל הרקע של הספרים האחרים. בכל מקרה זה לא היה אוסטר שהייתי ממליצה להתחיל בו למי שטרם קרא ביצירתו.