ביקורת ספרותית על שבויה בעצמה - מיומנה של אם מאת נועה שטמלר
ספר מעולה

---

לנועה שטמלר יש הרבה מה לומר. והמעט שאני יכולה לעשות הוא להקשיב.

יש לה, לנועה, סיפור קשה וכואב לספר.
אבל אם הוא קשה לי, המתבוננת מן הצד, אני יכולה רק לשער כמה קשה היה לחוות אותו, כמה קשה היה לספר אותו, כמה קשה היה להחליט לפרסם אותו - להניח לפצעים שלך לדמם לעין כל -

נגה הקטנה היתה מאז ומעולם לא כל כך בסדר. סימפטום אחרי סימפטום ואבחונים ובדיקות והר של פחדים ורגשי אשם עד לאבחנה הסופית:
גברת שטמלר, הבת שלך היא סכיזופרנית פרנואידית.
ונוכחותכם, המשפחה שלה, האנשים שאוהבים אותה יותר מכל, מסבה לה נזק, כי היא מאמינה שאתם רוצים לפגוע בה.
ולמרות שהיא רק בת שמונה, תשע, עשר; ואף על פי שזה נראה מנוגד לכל היגיון, להשאיר את הילדה הקטנה שלך במחלקה סגורה; ועם כל הקושי שלך להפקיר אותה שם לטיפולם של זרים ולהימנע מביקורים ולוותר על שיחות טלפון -
למרות כל זה את יודעת: את תעשי הכל, הכל, כל מה שהם יגידו. ובלבד שהילדה שלך, הילדה הבודדה, האומללה, האמיצה שלך, תוכל לצאת מזה.
אפשר לצאת מזה?
תראי, גברת שטמלר, הם מחליפים מבטים, זה... זה לא פשוט. מדובר בתהליך. של שנים. ועם שילוב של טיפול תרופתי... ובסביבה חברתית מתאימה... ייתכן ש... את מבינה, אנחנו לא יכולים להבטיח שום דבר.
ובינתיים יש בבית עוד ילדים, והחיים ממשיכים, לכאורה, כסדרם, ואף אחד לא מחכה לילדה הקטנה שנאבקת לבדה במפלצות דמיוניות, או למשפחה שלה שמחכה לה בסבלנות אין קץ.
איך אפשר להדביק את המסלול התקין של החיים? ואיך אפשר לחיות במקביל אליו, כשכל חייך מסתובבים סביב הילדה שלך שאי אפשר לחבק אותה? איך לשמור על קשר עם חברות, כשאת לא יכולה לדבר על שום דבר אחר, אבל גם לא יכולה להסביר במילים את הסיוט הזה? איך אפשר לעבוד, לדבר, לצחוק, איך אפשר לקום בבוקר, איך את עושה את זה נועה?

בשקט, באומץ, בכוח שלא יתואר, בדמעות לפעמים, מתרסקת לפעמים, לבד כל כך לפעמים, באמונה עיקשת בנגה שלה ובתקוות הקלושות לתפקוד פחות או יותר נורמלי, נועה שטמלר עשתה ועושה את זה כל יום מחדש.

ובאותו איפוק היא מספרת את הסיפור שלה. נועה שטמלר לא מנסה לסחוט דמעות. היא מספרת את הסיפור קורע הלב הזה בשקט ובפשטות, עד שנדמה שהכאב וההזדהות הם רק תופעות לוואי, והמטרה העיקרית של הספר הזה היא אחרת.
מטרה פשוטה לכאורה וקשה להפליא:
נועה שטמלר רוצה שנדע. שנכיר. שנבין.

יש לה מטען של בדידות לחלוק אותו איתנו, בני המזל שלא נתנסו בה, והיא מתחננת להכלה, לשיתוף, לקבלה של חולי הנפש בחברה; מנסה להדביר את הפחד שלנו מפני מחלות הנפש בכלל וסכיזופרניה בפרט; מספרת לנו מה נמצא מעבר למילים המאיימות -

ואני רוצה להבטיח לה שנהיה טובים יותר, מבינים יותר, קשובים יותר, נרתעים פחות - ואני לא יכולה להתחייב אפילו בשם עצמי.
וכל מה שאני יכולה לומר לה הוא אני שומעת, נועה, אני מקשיבה.
וזה כל כך מעט ואני יכולה רק להוסיף, אני מצטערת, נועה, אתם גיבורים כולכם, אני מעריצה אתכם, אותך, אני מצטערת, נועה. סליחה.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על שבויה בעצמה - מיומנה של אם