ביקורת ספרותית על פרי התאווה מאת קארל לון
ספר טוב

---

קול ההיגיון: "נו, ואף פעם לא הרגשת שום דבר? לא חשדת? לא היו רמזים?"

אני: "טוב, קשה להגיד שהרגשתי משהו מוגדר. היו פה ושם רמזים, ואם הייתי פחות תמימה, אולי הייתי מצליחה לחבר אותם למשהו יותר קוהרנטי. גם תיקחי בחשבון שאנחנו, בתור ילדים, מאמינים להורים שלנו. הם העוגן, מקור הביטחון וכל זה. למה לנו לזעזע את עולמנו ולנער את העוגן שלא לצורך, גם אם הוא רעוע ולא יציב?

קול ההיגיון: "זה נכון. אבל אם הוא אף פעם לא היה עבורך דמות להערצה ואת אומרת ששום דבר לא חיבר ביניכם, לא תהית אף פעם שאולי הוא בכלל לא אבא שלך?"

אני: "לא, לא הלכתי לכיוון הזה. אולי הייתי צריכה. זה באמת הגיוני. בדיעבד. לקח לי זמן לסכם את 'חוויית האבא', ונראה לי שהכי מדויק יהיה לדמות אותה לשתל שניסו להשתיל בגוף שלי בלי ידיעתי, ובשנים הראשונות השתל נקלט ותיפקד בהצלחה אבל ככל שהגוף גדל, הצרכים שלו השתנו והוא החל לגבש את דעותיו על העולם, השתל הלך ונשחק בהדרגה, ובסוף הגוף פלט אותו החוצה, כי לא היה שם שום דבר שבאמת יחבר ביניהם מלכתחילה."

קול ההיגיון: "ואם 'חוויית האבא' שלך הייתה הפוכה – חיובית ומחזקת, היית בכלל מתלבטת אם ליצור קשר עם הביולוגי?

אני: "קודם כל, אני בטוחה שהיא הייתה מחזקת, גם אם לא חיובית. המממ, קשה לדעת מה הייתי עושה אם...אני מניחה שהייתי מתלבטת פחות. אולי הייתי מתייגת את העניין במשבצת של 'סביבה חזקה יותר מהתורשה' , או בגרסה היותר עממית שלה 'מה זה משנה מי הוליד, מה שחשוב מי גידל', ויורדת מזה."

קול ההיגיון: "אז, מה עכשיו? את רוצה להכיר את הביולוגי או שאין טעם?

אני: "כן. ולא. אי אפשר לברוח מהסקרנות, גם אם היא תהרוג אותך. ברגע שנודע לך משהו כל-כך לא צפוי, ומצד שני, כל-כך הגיוני – דבר שמסביר את כל הסתירות – קשה לעמוד בפיתוי. וגם אם בסוף אחליט לא לעשות כלום, היה מגיע לי לדעת את האמת, את לא חושבת?

קול ההיגיון: "לא יודעת. יש האומרים שזה סתם כאב ראש, הרי לא תוכלי להכיר את הבנאדם לעומק ולהשלים פער של עשרות שנים אז למה בכלל לטרוח? אולי עדיף להשאיר את השלדים בארון, כמאמר הקלישאה?

אני: "אולי. הלוואי והייתי יודעת מה עדיף...לפעמים אני מנסה לדמיין לעצמי מה היה קורה אם היא לא הייתה מגרשת אותו והוא היה מגדל אותי יחד איתה, וכל הפארסה הזאת של העמדת פנים לא הייתה מתקיימת. האם אני הייתי היום מה שאני, לטוב ולרע?"

=============

"מעולם לא דימיתי לעצמי עד כמה נעים ללבוש זהות שנייה, לחדול לרגע להיות ארמין מִנדְרהָאוּט אשר לו אהובה נואפת מתה וילד שאינו ילדו ואישה החפצה להיות לו לרעיה אבל לעולם לא תלד לו צאצא."

לארמין יש תסמונת קליינפלטר: שם יפה למצב מביש – חוסר יכולת להוליד ילדים. עקרות.
13 שנים הוא מגדל את בוֹ כבן שלו, ואף אחד לא הכין אותו לכזה אגרוף בבטן, וגם אם היו מכינים האם זה היה קל יותר?

"מהי הדרך הנכונה לספוג מהלומה? לנוע איתה. שלא תחטוף את כולה בבת אחת."

ארמין הוא דעתן. יש לו דעות מוצקות על העולם ועל חוסר הצדק שבו, על כלכלה מודרנית ועל בורגנות מנוונת, על פוליטיקה ומרוץ החימוש, על אתיקה של ניסויים רפואיים, על התאוריה של דרווין והגילויים החדשים שמפריכים אותה, על ציפורים וטבע ודייג, ועוד כיוצא באלה – דברים שבחלקם הגדול הם אג'נדה של הסופר במסווה של השקפת עולמו של הגיבור, אג'נדה שלא נתפרה בצורה מהודקת (כנהוג להגדיר במחוזותינו), ועדיין היא מעניינת לקריאה.

ארמין הוא גם הבן של ההורים שלו. בעיקר, של אמו. לפני שהוא התחתן עם אשתו המנוחה, הוא היה הבן התימהוני שסירב להצליח בחיים, מעין מעופף כזה. ואחרי שהוא איבד את אשתו בעקבות מחלה פתאומית, הוא חזר להיות הבן המאכזב, אבל לכל הפחות היה לו את בוֹ – הילד, הנכד האהוב – וזאת הייתה הצלחה ונחמה לא מבוטלת שמקזזת חלקית את חוסר הביטחון שחש.
ועכשיו, כשמתברר שהילד בכלל לא שלו, איפה זה שם אותו? ואיפה זה שם את הזוגיות שלו עם האישה שרוצה ממנו ילד?

מעבר לסקרנות הטבעית לדעת מי האב של הילד, רציתי לדעת האם ארמין ייכנע לאגואיסטיות שלו וישמור את הגילוי לעצמו ולאשתו החדשה, או שהוא יבין שמגיע לילד שלו לדעת את האמת, לפחות באותה מידה כמו שגם לו עצמו.

"אי-דעת כמוה כשִפחה. דעת היא חירות. כאשר נדע את האמת, נקצור את פרי האמת שבתוכנו."

זה ספר טוב.
כזה שמשאיר לא מעט חומר למחשבה, ולא רק בראשם של ילדים מאומצים או הורים מאמצים (או כך לפחות נדמה לי...).

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על פרי התאווה