• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של meiriko

תמונה של meiriko
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של meiriko

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של meiriko
הוצאה לאור:תשע נשמות
שנת הוצאה:2016
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רוני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“צוויג הוא אמן של דמויות. הפרטים. האנושיות. העומק. הוא בורא אותם והקורא ממש יכול לחוש אותם. כך גם עם”

20/25
ביקורות על מנדל של הספרים
הבאה
Altron
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•1 דקות קריאה

תענוג צרוף ומעורר קנאה. כמה כשרון התאסף לתוך אדם אחד (צוויג). שטף של דימויים מעוררי התפעלות שלא מקהים את הקורא וממשיכים להעלות חיוך גם בסיום פסקה שמכילה עשרות מהם. סיפור קטן, מוגבל בזמן ובהתרחשויות שמקרין לכל רובד קיים של הקיום שלנו. וכל זאת דרך עינו החדה והמדוייקת של המחבר.

והנה פנינה אחת שבה המספר מתאר את תכסולו נוכח נסיון להזכר במשהו:

"אבל ככל שניסיתי להיאחז בזיכרון הזה, כך הוא נמלט חלקלק ומרושע יותר — כמו מדוזה המאירה באור קלוש בקרקעית העמוקה ביותר של התודעה, ובכל זאת אי אפשר לתפוס אותה, לאחוז בה. לשווא הצמדתי את מבטי לכל אחד מפריטי הריהוט"

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Altron
Altron
תמונה של רץ
רץ
תמונה של קארן
קארן
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של חגית
חגית
תמונה של לי יניני
לי יניני
7קוראים|גיל ממוצע61|57%נשים

על המבקר

תמונה של meiriko

meiriko

חבר מזה 18 שנים
11 ביקורות•49 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של meiriko
meiriko
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות11
לייקים שקיבל49
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת7ספרות מקורית1ביוגראפיות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של meiriko

עימות בין השקפות

עימות בין השקפות

תומס סואל

רהוט ומרתק. ספר שעושה סדר בכל ציר החיכוך, העימות, חוסר ההסכמה בין המחנות הגדולים בחברה היום (ולמעשה בכל החברות החופשיות, המערביות). האופן שבו סואל מארגן את הדברים, עוזר לבאר ולארגן תחושות שיש לכולנו בנוגע לסובב אותנו (בנושאי חברה וכלכלה), וכל זאת תוך חדוות גילוי והנאה אינטלקטואלית. לא אגזים אם אומר שזהו אחר מהספרים החשובים שקראתי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•meiriko
אנדיורנס [מהדורת 2013]

אנדיורנס [מהדורת 2013]

אלפרד לנסינג

המציאות עולה על כל דימיון. אם זה היה ספר בדיוני, הייתי מתקשה להאמין לסיפור. קרוב ל 500 ימים סמוך לקוטב הדרומי, ללא קשר לעולם החיצון, בסכנת חיים תמידית. ועדיין, הסיפור הוא אמיתי ומבוסס על עדויות ועל היומנים של חברי הצוות. לצד ההרפתקאה עצמה, תיאור הדמויות, המאוויים שלהם, הפחדים, התקווה והתושיה יוצרים סיפור מותח שנקרא בנשימה אחת. התרגום החדש מרגיש קצת חורק (למשל, משתמש מספר פעמים במילה צדפינה במקום צפדינה), אבל זה לא מעיב על עוצמת הסיפור.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•meiriko
השתיין

השתיין

הנס פאלאדה

כרוניקה של אסון ידוע מראש, וארוכה הדרך למטה.

הכל מתחיל בתקרית אקראית, לכאורה סתמית, ומכאן מתחיל גיבור הסיפור במסע ארוך, כואב, ססגוני ומייאש למטה. הוא סוחף את הקורא איתו, דרך השאננות שמתחלפת באומללות, בסבל מתמשך שהופך לייאוש. תיאורים מדוייקים, כמעט מדי, מאלצים את הקורא לחוות את מלוא עוצמתם של הדברים, אבחנות דקות, נחלתם של אנשים שעיתותיהם בידיהם (בכפייה במקרה הזה), מספרות סיפור רחב יותר, על האנשים, על החברה ועל אופיו של האדם.ועדיין, בהסתכלות לאחור, קשה להאמין ולעכל את גודל השינוי שעובר אדם ביש מזל אחד (ואנחנו איתו) על פני קצת יותר משלוש מאות עמודים.

את הסיפור מלווה, לכל אורכו, קול נוסף, הגיוני, מודע, מחושב. כזה שכבר יודע את אחריתם של הדברים. גם רגעי השאננות רוויי השיכר אפלים ומעוררי דאגה לגבי מה שעוד עתיד לבוא. המתח בין קול זה לקולו של גיבור הסיפור, מייצר אירוניה דקה, טורדנית שעושה את הסיפור מעניין עוד יותר.

מרתק לקרוא את הסיפור בראיית ההקשר ונסיבות חייו של הכותב. קשה להעלות על הדעת תיאורים שכאלה מפי מישהו שלא חווה לפחות את החלק הארי של התחושות והמצבים המתוארים. הידיעה על האופן בו "קודד" הסיפור ופרק הזמן הקצר שנדרש לכתיבתו יוצרים סקרנות לגבי הלך רוחו של הכותב והסערה בנפשו בזמן הקצר שבו התרקם הסיפור. הייתי מוכן לתת הרבה בשביל להיות זבוב בתאו של הכותב באותם ימים, ואף יותר מזה בשביל להיות בנבכי מחשבתו. זהו אינו ספר של כתיבה יומיומית, עקבית, מאורגנת וממושמעת, זהו ספר שנוצר במכת ברק של סערת רגשות, אובססיבית, יוקדת, חסרת גבולות או מעצורים.

הסופר לא מקפח אותנו, ואחרי שהוא מרדים אותנו בחלקו האחרון של הסיפור, אנחנו מתעוררים שוב מההפתעה הכל כך צפוייה שבסוף הסיפור, רק בשביל לחייך שוב נוכח וירטואוזיות של כותב מסדר הגודל של פאלאדה. אם סינתיה אוזקי ("שנת הבשרים שלי") גרמה לנו לחשוב לפני כל נגיסה של נתח בשר, פאלאדה יגרום לנו לחשוב לפני כל לגימה של כוס יין.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
טעמה העצוב של עוגת הלימון

טעמה העצוב של עוגת הלימון

איימי בנדר

כיף של ספר. נקודת מבט מרעננת ומפתיעה על התבגרות של ילדה (ואז נערה ואישה) ודינמיקה משפחתית במשפחה לכאורה רגילה. הספר קולח, מעורר הזדהות עם הדמויות לצד סקרנות לגבי מה שתיכף יתרחש. פשוט לקראו ולהנות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
1776

1776

דייוויד מקאלו

סיפור מלחמת העצמאות האמריקאית מסופר בצורה מרתקת. סיפור על אומץ, נחישות, סבל אנושי ורוח האדם. סיפור על גדולתו של וושינגטון, איש מיוחד (והלוואי שהיו לנו היום מדינאים כמוהו). מרתק לראות איך האומה האמריקאית הגדולה נולדה כמעט באקראי, וכמה קרובים היו הדברים לקרות אחרת. מקאלו לא רק מעניין אלא גם מקיף, עוסק בהרבה היבטים של סיפור המלחמה, ואפילו עוסק בצדדים ארגוניים, ניהוליים של אותם רגעים הסטורים. מומלץ בחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
מרי אנטואנט (1987)

מרי אנטואנט (1987)

סטפן (שטפן) צווייג

סטפן (או שטפן) צוויג מביא לנו סיפור הסטורי, שרובנו מכירים מאיפשהו, משיעורי הסטוריה, מאנקדוטות, בשפה קריאה ומרתקת. רוח התקופה חיה בתוך המילים שלו ופתאום מרי אנטואנט אינה עוד דמות יהירה ושטחית אלה אותה ילדה צעירה שהועברה ממולדתה, במסגרת נישואי תועלת, למדינה אחרת, ושעברה תהפוכות ותהליך של התבגרות מכאיבה. זמן מה אחרי שסיימתי את הספר ביקרתי בצרפת ו"טרחתי" להגיע לטריאנון, אותו ארמון בלב כבר קטן שהיה נחלתה של אנטואנט. אחרי הקריאה בספר זו היתה חוויה מעניינת :-)
למי שנרתע מקריאה הסטורית, זהו ספר מצויין להתחיל בו, כי הוא כתוב כמו רומן, בהבדל היחיד שזהו סיפור אמיתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
בורות

בורות

מילן קונדרה

שנים שלא קראתי את קונדרה, ופתאום אני מוצא את הספר הזה ביד שלי ונשאב פנימה. דרך עלילה "רזה" קונדרה לוקח אותנו למסע מהורהר על געגוע, שייכות, זהות, מפזר בדרך אבחנות ופנינים ומפתיע שוב ביכולת בפסקה אחת לספר כל כך הרבה.

ציטוט שאהבתי, מתחילת הספר: "שיבה ביוונית היא נוסטוס. אלגוס משמעו סבל. הנוסטלגיה היא אפוא הסבל שנגרם בשל התשוקה לשוב, שאינה באה על סיפוקה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

איזה כיף, במיוחד למי שעסוק, לשקוע, להיות במצב שבו צריך למצוא זמן לדברים האחרים ולא לקריאה :-)
ספר קולח, בשפה עכשווית, אבל לא עממי. מגוון דמויות משתלבות, כל אחת דרך הסיפור האישי שלה, שמתייחס לנקודה מסויימת בזמן ובתוך הסיפור שלה מופיעה דמות נוספת, שמייד נקרא עליה (או שהרגע קראנו עליה) בנקודה אחרת בזמן. וכך, הספר לוקח אותנו על פני נקודות מבט וזמן, מפתיע, משעשע, מעורר מחשבות, ואפילו, לקראת סופו יש הפתעה "צורנית".

אין הרבה מה להוסיף למעט המלצה חמה לקרוא את הספר, ואולי לסיום, ציטוט של אחת הדמויות: "הרי כל מה שעשית מאז, עשיתי כבר עד אז"

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko
קוצר רוחו של הלב

קוצר רוחו של הלב

סטפן (שטפן) צווייג

קודם כל גילוי נאות, אני עדיין קורא את הספר, ועדיין, מרגיש צורך להמליץ עליו.

אולי אתחיל מאנקדוטה, שטפן צוויג כבר אינו בן החיים קרוב לשבעים שנה, ועדיין, הספר קולח, מרתק, עכשווי, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מדפדף לראשיתו לבדוק מי תרגם אותו.

הספר מספר את סיפורו של קצין אוסטרי צעיר שנקלע ליחסים אישיים מורכבים עם עלמה צעירה בעיר בה הוא מוצב. סיפור העלילה, למרות שהוא מרתק, פחות חשוב. עבורי גדולת הספר היא היכולת שלו לרתק, היכולת של הכותב ליצור הזדהות עם כל אחת מהדמויות, ולקבל את פעולותיה, גם אם הן שונות מאלה שהייתי בוחר בהן, כטבעיות ומקובלות. בזמן הקריאה יכולתי יותר מפעם אחת לשים את עצמי בנעליו של הגיבור ולחוש את ההתרחשות.

שטפן צוויג מחבר חד אבחנה שדואג לספק את כל הפרטים שדרושים לצורך הסיפור (אך לא לייגע מעבר לזה). האבחנות שלו מפתיעות בפשטותן ובדיוקן ומגבירות את העניין להמשיך ולקרוא על מנת לראות איך הסיפור מתפתח, ומה עוד יתחדש.

לסיום, שני ציטוטים שאהבתי מתוך הספר:

* "רק כשאתה נוכח לדעת שאתה קיים גם לגבי האחרים, אתה חש לראשונה בטעם ובייעוד של קיומך אתה"

* "הכעס טבעו שהוא מעורר בך לא רק רשע כי אם הבחנה חדה"

רוצו לקרוא, פנו לכם כמה שעות לסיפור מרתק, כתוב היטב, שעומד במבחן הזמן

לפני 12 שנים•
★★★★★
•meiriko

ביקורות נוספות על "מנדל של הספרים"

מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אתחיל ואומר כי לא מדובר כאן בספר אלא בספרון של 71 עמודים אותם גמעתי יחד עם הקפה של הבוקר והשאלה הראשונה שעלתה בראשי היא מדוע להוציא לאור ספרון כזה? האם לא עדיף לערוך קובץ עם כמה מסיפוריו הקצרים של צווייג? להוצאה פתרונים, אך זהו הענין השולי. העיקר הוא כמובן התוכן והוא נפלא.

מנדל של הספרים הוא מה שנקרא משוגע לדבר. לו היה חי מנדל בימינו, לבטח היה מאובחן כמי שנמצא על הרצף ברמת תפקוד גבוהה אלא שהימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. מנדל התמהוני משהו, חי בוינה אך הוא בכלל אזרח רוסי ולכן אינו יכול לסחור בספרים.זו הסיבה שהוא עוסק רק ברוכלות ומסייע לכל מי שזקוק למידע כלשהו על ספרים כאשר כל המידע מאוכסן בראשו. סוג של גאונות.

אלא שמנדל בתמימותו הרבה מצליח להסתבך עם החוק. הוא מנסה לרכוש ספרים מצרפת הנמצאת במצב מלחמה עם אוסטריה ועל קשרים עם מדינות אויב, משלמים כמובן את המחיר. אך מה למנדל ולענייני מלחמה? האם באמת יכולים להבין אנשי הממסד את נפשו של מנדל העסוק כל כך רק בענייני הרוח ואת מניעיו התמימים?

כפי שנכתב כאן באחת הביקורות הקודמות, צווייג הוא אמן של דמויות והוא מוכיח זאת גם כאן בספרון הקטן, הנפלא והנוגע הזה. עוד הוכחה לכך כי כדי לכתוב פנינה ספרותית אין צורך ב-500 עמודים. לפעמים גם 70 יכולים להספיק.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

יהודי ממוצא רוסי יושב בתחילת המאה העשרים מוקף ספרים ליד שולחן קבוע באחד מבתי הקפה בוינה. נראה שאין ניגוד גדול יותר מהיהודי התמהוני - לבוש במעיל בלוי, מרכיב משקפיים עבות, מרוכז בספריו ולא נותן דעתו על הסובב אותו, ובין בית הקפה בוינה שמאפשר אתנחתא קלילה מיום שיגרתי. אבל זה מה שצווייג רצה להדגיש: את הפער שבין "קודש" ל"חול". את הפער שבין העולם "המודרני" לבין ההתמכרות לידע של גיבורו.

מנדל היהודי הוא הספרן האולטימטיבי. הוא בעל זיכרון פנומנלי לספרים. שנת הוצאתם, המקום בו אפשר להשיגם, מחיר של עותק חדש וגם של משומש. כל הזכרונות אצורים בראשו, הוא אינו משתמש בעזרים לזיכרון, שכרו הוא הכרה ביכולתו לתת תשובה מהירה של איפה, מתי, כמה. בעל בית הקפה לא רק איפשר לו לנהל את "העסק" מהשולחן הקבוע בבית הקפה, הוא ראה זאת לכבוד לו ולבית הקפה שלו לאכסן ידען מופלג כזה אצלו. כי באותה תקופה - כך סבר צווייג - היה כבוד לידע ולהתמחות. עד ש... עד שהעולם השתנה. ומנדל - כמוהו כצווייג - נתקל פתאום בעולם הלא מוכר ושניהם נחבלו באופן בלתי הפיך מאותה היתקלות.

צווייג האוסטרי הקוסמופוליטי, לא התייחס למוצאו היהודי כאל חובה דתית או לאומית. הוא לא היה בעד "בית לאומי" ליהודים, וסבר כי הם נועדו לחיות מפוזרים בין האחרים, להוסיף לעולם את ייחודיותם ולהיות אזרחי העולם, כמיעוט. הוא לא לקח בחשבון את השינויים שעוברים על העולם שהופך לאומי יותר, השכלה וידע אינם עוד נושא לכבוד, יכולות יוצאות דופן לא יגנו עליך מפני חורשי רעה. בעולם החדש רעיונות ליברלים כמו חירות שיוויון ואחווה - Out. העולם הופך צר אופקים, לאומני, שונא זרים, ואם אינך לנו - אתה לצרינו. פשוט ככה.

ספר פצפון. פחות משעה קריאה. חשבתי שלמרות הכל שפר גורלו של צווייג להתבגר בתקופה של רנסנס, של רעיונות נשגבים, השכלה ותקווה. וכמה כאבה, כנראה, ההתנפצות על קרקע המציאות שהשתנתה. מלחמה ועוד מלחמה, שנאה, הסתגרות, לאומנות. צווייג פתר את השבר בדרכו. עדיין הוא זכה - יותר מאיתנו ה"מציאותיים", הציניים, המשלימים עם מציאות עגומה - לחוות את ההתלהבות שבתקווה. הלוואי עלי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•yaelhar
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

"הוא לא הבחין בשום דבר. שכן הוא היה קורא כמו שאחרים מתפללים, כמו ששחקנים משחקים וכמו ששיכורים בוהים בקהות חושים באוויר, הוא קרא בכזאת התעמקות נוגעת ללב, שמאז נראית לי הקריאה של כל האחרים סתמית וחסרת הוד".

אחרי שקראתי את הנערה מהדואר נשארה בי סקרנות. רציתי לקרוא משהו נוסף של צוויג כדי להבין ולהיחשף אפילו יותר אל סגנונו הייחודי. "מנדל של הספרים" ישב לו על המדף כבר כמה שנים טובות, והרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להמשיך את הרצף של צוויג אבל בקטן, בלי יותר מידי מחויבות.

בפתיחתו הקסומה של הספר דימיתי את דמות המספר לשחקן המציג מונודרמה. סביבו הבמה מלאה בעשן, ואין צורך בהרבה תפאורה על מנת לספר את הסיפור הכתוב בדיוק וברגישות. הספר נקרא במהירות, עשרים דקות של שקיקה ורצון לדעת עוד ועוד אודות אותו רוכל ספרים אי שם בוינה, מנדל שמו, אשר ישב שלושים ושלוש שנים באותו בית הקפה, קורא בספריו וכמעט ולא מבחין ברחשי העולם הקורים סביבו. הספרים כמו היו לו לתרפיה ואסקפיזם מעולם קשה וכואב.

כולנו קצת רוצים לפעמים להיות מנדל. לשכוח מטרדות היום, להתמקד אך ורק במה שאנחנו אוהבים ולהשכיח מאיתנו מכאובים והתמודדויות. מי לא היה רוצה להתעסק אך ורק במה שעושה לו טוב? אך דעו לכם, כך צוויג מסייג בין השורות, שמי שעושה זאת באובססיביות רבה מידי סופו שיהיה מנותק מהמציאות, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיזית.

ספרון קטן, שמשאיר חור גדול ומדבר על ריקנות החיים. המשמעות שאינה באמת קיימת, והאנשים שהם לא כלום מלבד בני חלוף. כפי שכתבתי בביקורת הקודמת שלי על הנערה מהדואר, צוויג מזכיר לי את צ'כוב בעיסוק בחוסר המשמעות ובהחמצה של מה שיכול היה להיות ואיננו. הריק האין סופי שנפער בנו בכל פעם שאנחנו חושבים על מהות תפקידנו כאן.

משפטיו האחרונים של הספר הם כמו חץ ללב וחזרתי לקרוא בהם דקות ארוכות לאחר סיומו.

"כל דבר חד פעמי הולך ונהיה נדיר בעולמנו שנעשה חד-גוני ללא תקנה."

לפני שנתיים•
★★★★★
•בר
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אמנות כתיבת ספרים בגודל מלא ואמנות כתיבת סיפורים קצרים הן אמנויות כמעט שונות ולא תמיד מי ששולט באחת, שולט בשניה. צוויג נהדר בשתיהן. בעבר כבר כתב צוויג על סוד הצמצום – כתיבה ללא שומן מיותר, ללא להג מייגע. זה ניכר בכתביו המזוקקים וזה מבורך.
66 עמודים מכיל בסך הכל הספרון שלפנינו, בגודל הקטן של תשע נשמות, אבל עולם ומלואו נפרש לפנינו, למעשה, עולם שנהרס ואינו עוד. הטרגדיה הגדולה ביותר היתה מלחמת העולם הראשונה, לא השניה. העולם שלאחר מלחמה זו לא דמה במאום לעולם שלפני המלחמה.
המספר בספור הקצר שלפנינו מבקש לברוח מהגשם. הוא נכנס לבית קפה בווינה, מוסד בו לא רק שותים קפה ואוכלים בדרך כלל עוגה. זהו מוסד בו מבלים שעות בשיחה, בקריאה, בהיכרות. לא מיד מזהה המספר את בית הקפה, באשר הדקורציה שונתה והמהות כמובן אבדה. אבל אט אט הוא נזכר, לא, לא בקפה או בעוגה. ביעקב מנדל של הספרים הוא נזכר.
אל יעקב מנדל היו מגיעים אנשים שחיפשו ספר. מנדל אמנם היה בעל רישיון רוכלות בספרים, אבל שולחנו הקבוע בקפה גלוק נשמר באדיקות. אנשים הגיעו בצר להם בעידן בו לא היה אינטרנט, אפילו הספריות הגדולות היו עבורם חידה, לא תמיד תשובה לבקשתם. כך הגיע אליו גם המספר, שהיה נזקק לספרים על מֶסְמֶר, כשרצה לחקור את תופעת המסמריזם. מנדל שלף מיד עשרות ספרים מזיכרונו, מחירם ומקום המצאם. התופעה הזו נשנתה שוב ושוב והדהימה בכל פעם מחדש את המבקשים.
אבל אז הגיעה המלחמה הגדולה, יעקב מנדל נאסר על ששלח שתי גלויות לצרפת ואנגליה, אז אויבות מרות. לא עזר לו שהוא כלל לא ידע שיש מלחמה, שהוא מתרכז רק בספרים, שאין לו עניין בשום דבר אחר, הוא בסה"כ רגז על הפסקת מנוי מצרפת ומשלוח שלא הגיע מאנגליה.
שנתיים נעלם ומשחזר, לא רק הוא לא דמה ליעקב מנדל הקודם, גם העולם לא היה שוב זהה.
סיפור נוגע ללב.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

הו. הספרים של צוויג בד"כ טובים, אולי יש כאלה עם קצת חוסרים נו, רובם טובים, ואפילו מאוד.
אבל הספר הזה באמת פנינתי, כי עם כל המרכיבים שמאפיינים את צוויג, יש עוד איזה מרכיב מאוד דומיננטי.
גם פה הוא מיטיב לתאר את הרגש המופשט בתיאור אותנטי וטוב, מה שלא נתקלים (אני לפחות) הרבה. רק בכמה עמודים שהוא מסביר איך הוא מנסה להיזכר במשהו, תהליך פשוט לכאורה, יש זיקוקים של רגשות והזדהות אנושית שאני בטוח שהרבה יזדהו איתה.

המספר מתאר את איך שהוא מגיע לבית קפה בוינה, ונזכר במפגש שלו עם דמות "מיוחדת" בשם יעקב (ינקף) מנדל, טיפוס עם מין אובססיה לספרים, לא בהכרח לתוכן הספרותי אלא לספר איך שהוא, לדפים, לכריכה, למחיר, לאזור, להוצאה וכל אלה מאוחסנים אצלו במוח, כדי לספק אצלו את ההנאה הזאת של להעניק ידע, בעל-גאווה כזה. בכל אופן מקומו הקבוע הוא בבית הקפה הנ"ל, שם באים אליו כל מי שזקוק למקורות או לספרים להתייעץ ולקבל חוות דעת מפורטת. ושם הוא גם מנותק מהעולם. אין לו תחביבים אחרים, אין לו סקרנות טבעית לקורה בחוץ, ולמעשה הוא גם לא יודע שבחוץ יש מלחמה.
יש את השלב שלו כמנדל של הספרים ממש, יש את השלב שבו הוא נעצר באשמת ריגול, ויש את השלב שבו הוא משוחרר ממחנה הריכוז.

אני לא יודע אם המנדל הזה היה באמת, ככה או ככה הספר הזה הוא סוג של מצבה. הוא אנדרטת זיכרון לדמות שאולי איננה קיימת, ושאולי קיימת גם היום. וזה לדעתי המרכיב הדומיננטי. איך שצוויג כותב פה בתמצות על דמות מורכבת ומצליח להגיש אותה למרות הניכור שלה והאופי הלא ברור שלה - אני חושב שמה שיגרום לכם בסוף הספר להרהר בו הרבה או להתרגש לא יהיה בגלל איזה רחמים על התמימות של מנדל וההתנגשות שלו עם העולם, אלא בגלל ההכרה שלכם בו.
זה כמו לעזוב קבר טרי של מישהו קרוב, זה תמיד מרגיש כאילו אולי כן צריך להישאר עוד קצת, ועוד קצת

לפני שנתיים•
★★★★★
•oziko
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

סיפור קצר, נוגה ועצוב... ועם זאת קליל ו'נעים בגרון'.
צווייג מציג לפנינו בפשטות יפיפייה ונוגעת ללב, את האבל על אדם שאמנם לא הכרנו לעומק- אך נגע בנשמתנו. אדם שהיה למושא הערצה במידת מה, אדם שהיה אמנם ערירי ואף גלמוד- ובכל זאת הפיץ אור שנגע בסובביו. הסיפור כתוב כה טוב, התיאורים שבו כה מפעימים, מדויקים וכנים, וסכל זאת הוא כה קצר- סיפרון כיס ממש, פחות ממאה עמודים אורכו- שאיני מרגישה צורך להכביר במילים. פנו לכם זמן, נישמו עמוק, והתמסרו לאובדן היפיפייה הזה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נוי אודם אלון
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

סטפן צוויג כתב באותה טבעיות שנשם. הוא לא שם קץ לחייו, הוא פשוט שם קץ לכתיבתו. אני שואפת לכתוב כך אבל עם כל ספר שלו, גדול, קטנטנן או לא לגמרי מוכן ("קלריסה"), מתחוור לי גודל המרחק שעלי להדביק ויוצא לי כל האוויר. נו, אני חושבת, יש שמגיחים לאוויר העולם ועטם בידם, ויש שאינם. כתיבה כה יפה ובהירה אינה יכולה ליפול בחלקו של כל אחד. אני מתכרבלת עוד קצת בזרועותיה המכוסות של העצלות, אשר במסווה של צניעות יתר אינה ששה להפשיל שרווליה, ואז נאנחת קלות ומכירה באמת. הן סטפן עצמו העיד ב"עולם של אתמול" על השעות הרבות שהיה מתאמן בכתיבה באמצעות תרגומי-שפה של מחזות ורומנים, והמליץ על מלאכת התרגום למי שחפץ ללטש את כתיבתו. הנה, הניחו בפני אינהלציה-ספרותית לכתיבה כבדה ומחרחרת, כל שנותר הוא להתחיל לכתוב. ולכתוב ולכתוב לכתוב. בין לבין ארשה לעצמי לעשות אתנחתא עם ספרונים קטנטנים ויפהפיים כאלו, לשאוף את ריח הדפים ולשאוף אליהם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•נעמי
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

אני זוכרת לפני כמה שנים בשבעה על אבא באו המוני אנשים לחלוק לו כבוד אחרון. את רובם לא הכרתי. היו אלא אנשים שחלקו אתו זמן חיים בתחנות השונות שעבר מאז הגיע ארצה.. כמו שמועה על מותו שהתעופפה מפה לאוזן ובלי שנרגיש היה כינוס של אהבה. הרגשתי שלא הכרתי אותו מספיק. באותו רגע בהחלט נפלו כמה אסימונים. פתאום הבנתי ממש את הארעיות הזו שלנו כאן בחיים ומה זה אומר הגעגוע התמידי הזה. ולא משנה מה נצבור מבחינת חומר. הרוח תמיד תמשיך לשאת את דברינו. זו הירושה שנשאיר אחרינו, הרוח.

ובאותו הקשר הספרון הקטנטן הזה בתמציתיות של צוויג, מגלה לנו רק מה שהקורא צריך בשביל לנשום את המילים, לא יותר. כתיבה רזה אך חדה ומדויקת . צוויג מספר בעצבות מה נשאר מרב אומן דגול שמחוץ לספרים שהיו אהבתו לא ידע דבר על העולם , מה נשאר מיעקב מנדל אספן הספרים ומדוע זה חשוב לזכור. האם אהבתו לספר נעה בין טירוף לקדושה?

קרה לכם שנכנסתם לחנויות ספרים יד שנייה עמוסי המדפים שעומדים להתפקע מכל מקום ופתאום צץ ראש של מוכר מתוך ערמות ספרים. ככה אני תיארתי את מנדל שלנו. הוא היה יהודי קטן, שפוף, מזוקן אפשר לראות בו רוכל ספרים. אך היה הרבה מעבר לכך הוא היה מכשף זיכרון לספרים . אנציקלופדיה של ידע . הוא ראה את החיים דרך משקפיים של ספרים, לא סתם ספרים. ידע כל שם של מחבר, כל ספר שצא אי פעם. ידע באיזו הוצאה ובאיזה מחיר, והיכן אפשר להשיג. ידע יותר מספרנים. הייתה לו ראייה רנטגנית לקטלוג ספרים במוחו הקודח כמו אמן הרואה ביצירותיו גאונות. הוא לא שכח שום ספר שראה אף פעם. יראת כבוד לספרים אצלו הייתה כמו פולחן. הוא לא שמע על מלחמות או גבולות ודרכונים. בעולם הספרים אין שום גבול ולכן היה מחפש ספרים בכל ארץ בלי לחשוב על אויב או אוהב. ממשל כזה או אחר. עובדה שכל שועי העולם הכירו אותו כאדם בעל ערך וידע רב בתחומו. הסחבות שהיה לבוש בהן לא עניינו אף אחד כשעיניו נוצצות מתשוקה וסקרנות היו מביטות בחכמה ומגלות עולם. אפילו כסף לא עניין אותו..

מנדל ישב בגלוק קפה וינאי ושם רכל ביקום של הספרים, שם קיבל קונים, סוחרים, חלפני ספרים. לשם התנקזו כל השאלות וכל המכתבים. הסיפור הוא מה נשאר אחרי, מי זוכר גיבורים או סתם אנשים. מה קרה למנדל זה סיפור עצוב . כדי לא לעשות ספוילרים חשוב שתמשיכו לבד.....

"מחשבות" מוקדש לך וזה די ברור למה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
מנדל של הספרים

מנדל של הספרים

סטפן (שטפן) צווייג

לאחרונה הזיכרון שלי לא רק מאכזב אותי, אלא גם מעורר בי בעתה. שמות של מקומות, אנשים וחפצים נשמטים ממני ועלי לצלול עמוק כדי לנסות להשיבם. הייתי מגיב בביטול אילולא הדמנציה התורשתית, שדווקא היא איתנה בזיכרוני ואינה נשכחת לשנייה.

יעקב מנדל, הלוא הוא מנדל של הספרים, הוא אשף זיכרון. את כישרונו הוא משקיע בשינון שמות, צורות ומחירים של אינספור ספרים תוך מיונם בספריית מוחו. מבוקר ועד ערב הוא מעיין בהם, במעין התמסרות דתית.

מנדל של הספרים, הספרים הם כל עולמו, עולמו הפנימי שרק לעיתים נדירות פוגש את העולם החיצון (לרוב עם לקוחותיו בבית הקפה גלוק). אבל העולם החיצון אורב ומאיים בהתנגשות אלימה שתערער את הכל.

מנדל מסמל כיצד המלחמה משחיתה גם את האדם הפשוט, המוסרי והטהור, ללא עוול בכפו. כיצד אי אפשר להימלט ממנה, גם לא אל מרחבי התת-מודע.

יש מין נאיביות באמירה של צוויג כי טרם המלחמה העולם והאדם היה טוב יותר. גם לו התייחס למלחמה הנ"ל (WW1) כסימבול של המלחמות כולן. עם זאת, מסרו ברור.

הכתיבה של צוויג נקייה ומדויקת, דימויו עשירים ומקוריים.
יכולתו לעורר חיבה כלפי דמות (מנדל) בסיפור כה קצר, מרשימה. הלב יוצא אל האספן הזקן, שהגורל (והאדם) מתעמר בו לשווא.

ספרון קצר ומשובח,
מומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אור שהם
דירוג
5.0
לפני שנתיים

“כזה ספרון קטן ומשונה. יותר סיפור מספר, ולא לחלוטין עלילתי, ועדיין... קשה להסביר עד כמה הוא מותיר רוש”