המציאות עולה על כל דימיון. אם זה היה ספר בדיוני, הייתי מתקשה להאמין לסיפור. קרוב ל 500 ימים סמוך לקוטב הדרומי, ללא קשר לעולם החיצון, בסכנת חיים תמידית. ועדיין, הסיפור הוא אמיתי ומבוסס על עדויות ועל היומנים של חברי הצוות. לצד ההרפתקאה עצמה, תיאור הדמויות, המאוויים שלהם, הפחדים, התקווה והתושיה יוצרים סיפור מותח שנקרא בנשימה אחת. התרגום החדש מרגיש קצת חורק (למשל, משתמש מספר פעמים במילה צדפינה במקום צפדינה), אבל זה לא מעיב על עוצמת הסיפור.

תענוג צרוף ומעורר קנאה. כמה כשרון התאסף לתוך אדם אחד (צוויג). שטף של דימויים מעוררי התפעלות שלא מקהים את הקורא וממשיכים להעלות חיוך גם בסיום פסקה שמכילה עשרות מהם. סיפור קטן, מוגבל בזמן ובהתרחשויות שמקרין לכל רובד קיים של הקיום שלנו. וכל זאת דרך עינו החדה והמדוייקת של המחבר.

והנה פנינה אחת שבה המספר מתאר את תכסולו נוכח נסיון להזכר במשהו:

"אבל ככל שניסיתי להיאחז בזיכרון הזה, כך הוא נמלט חלקלק ומרושע יותר — כמו מדוזה המאירה באור קלוש בקרקעית העמוקה ביותר של התודעה, ובכל זאת אי אפשר לתפוס אותה, לאחוז בה. לשווא הצמדתי את מבטי לכל אחד מפריטי הריהוט"

כרוניקה של אסון ידוע מראש, וארוכה הדרך למטה.

הכל מתחיל בתקרית אקראית, לכאורה סתמית, ומכאן מתחיל גיבור הסיפור במסע ארוך, כואב, ססגוני ומייאש למטה. הוא סוחף את הקורא איתו, דרך השאננות שמתחלפת באומללות, בסבל מתמשך שהופך לייאוש. תיאורים מדוייקים, כמעט מדי, מאלצים את הקורא לחוות את מלוא עוצמתם של הדברים, אבחנות דקות, נחלתם של אנשים שעיתותיהם בידיהם (בכפייה במקרה הזה), מספרות סיפור רחב יותר, על האנשים, על החברה ועל אופיו של האדם.ועדיין, בהסתכלות לאחור, קשה להאמין ולעכל את גודל השינוי שעובר אדם ביש מזל אחד (ואנחנו איתו) על פני קצת יותר משלוש מאות עמודים.

את הסיפור מלווה, לכל אורכו, קול נוסף, הגיוני, מודע, מחושב. כזה שכבר יודע את אחריתם של הדברים. גם רגעי השאננות רוויי השיכר אפלים ומעוררי דאגה לגבי מה שעוד עתיד לבוא. המתח בין קול זה לקולו של גיבור הסיפור, מייצר אירוניה דקה, טורדנית שעושה את הסיפור מעניין עוד יותר.

מרתק לקרוא את הסיפור בראיית ההקשר ונסיבות חייו של הכותב. קשה להעלות על הדעת תיאורים שכאלה מפי מישהו שלא חווה לפחות את החלק הארי של התחושות והמצבים המתוארים. הידיעה על האופן בו "קודד" הסיפור ופרק הזמן הקצר שנדרש לכתיבתו יוצרים סקרנות לגבי הלך רוחו של הכותב והסערה בנפשו בזמן הקצר שבו התרקם הסיפור. הייתי מוכן לתת הרבה בשביל להיות זבוב בתאו של הכותב באותם ימים, ואף יותר מזה בשביל להיות בנבכי מחשבתו. זהו אינו ספר של כתיבה יומיומית, עקבית, מאורגנת וממושמעת, זהו ספר שנוצר במכת ברק של סערת רגשות, אובססיבית, יוקדת, חסרת גבולות או מעצורים.

הסופר לא מקפח אותנו, ואחרי שהוא מרדים אותנו בחלקו האחרון של הסיפור, אנחנו מתעוררים שוב מההפתעה הכל כך צפוייה שבסוף הסיפור, רק בשביל לחייך שוב נוכח וירטואוזיות של כותב מסדר הגודל של פאלאדה. אם סינתיה אוזקי ("שנת הבשרים שלי") גרמה לנו לחשוב לפני כל נגיסה של נתח בשר, פאלאדה יגרום לנו לחשוב לפני כל לגימה של כוס יין.

כיף של ספר. נקודת מבט מרעננת ומפתיעה על התבגרות של ילדה (ואז נערה ואישה) ודינמיקה משפחתית במשפחה לכאורה רגילה. הספר קולח, מעורר הזדהות עם הדמויות לצד סקרנות לגבי מה שתיכף יתרחש. פשוט לקראו ולהנות.

סיפור מלחמת העצמאות האמריקאית מסופר בצורה מרתקת. סיפור על אומץ, נחישות, סבל אנושי ורוח האדם. סיפור על גדולתו של וושינגטון, איש מיוחד (והלוואי שהיו לנו היום מדינאים כמוהו). מרתק לראות איך האומה האמריקאית הגדולה נולדה כמעט באקראי, וכמה קרובים היו הדברים לקרות אחרת. מקאלו לא רק מעניין אלא גם מקיף, עוסק בהרבה היבטים של סיפור המלחמה, ואפילו עוסק בצדדים ארגוניים, ניהוליים של אותם רגעים הסטורים. מומלץ בחום.

סטפן (או שטפן) צוויג מביא לנו סיפור הסטורי, שרובנו מכירים מאיפשהו, משיעורי הסטוריה, מאנקדוטות, בשפה קריאה ומרתקת. רוח התקופה חיה בתוך המילים שלו ופתאום מרי אנטואנט אינה עוד דמות יהירה ושטחית אלה אותה ילדה צעירה שהועברה ממולדתה, במסגרת נישואי תועלת, למדינה אחרת, ושעברה תהפוכות ותהליך של התבגרות מכאיבה. זמן מה אחרי שסיימתי את הספר ביקרתי בצרפת ו"טרחתי" להגיע לטריאנון, אותו ארמון בלב כבר קטן שהיה נחלתה של אנטואנט. אחרי הקריאה בספר זו היתה חוויה מעניינת :-)
למי שנרתע מקריאה הסטורית, זהו ספר מצויין להתחיל בו, כי הוא כתוב כמו רומן, בהבדל היחיד שזהו סיפור אמיתי.

שנים שלא קראתי את קונדרה, ופתאום אני מוצא את הספר הזה ביד שלי ונשאב פנימה. דרך עלילה "רזה" קונדרה לוקח אותנו למסע מהורהר על געגוע, שייכות, זהות, מפזר בדרך אבחנות ופנינים ומפתיע שוב ביכולת בפסקה אחת לספר כל כך הרבה.

ציטוט שאהבתי, מתחילת הספר: "שיבה ביוונית היא נוסטוס. אלגוס משמעו סבל. הנוסטלגיה היא אפוא הסבל שנגרם בשל התשוקה לשוב, שאינה באה על סיפוקה.

איזה כיף, במיוחד למי שעסוק, לשקוע, להיות במצב שבו צריך למצוא זמן לדברים האחרים ולא לקריאה :-)
ספר קולח, בשפה עכשווית, אבל לא עממי. מגוון דמויות משתלבות, כל אחת דרך הסיפור האישי שלה, שמתייחס לנקודה מסויימת בזמן ובתוך הסיפור שלה מופיעה דמות נוספת, שמייד נקרא עליה (או שהרגע קראנו עליה) בנקודה אחרת בזמן. וכך, הספר לוקח אותנו על פני נקודות מבט וזמן, מפתיע, משעשע, מעורר מחשבות, ואפילו, לקראת סופו יש הפתעה "צורנית".

אין הרבה מה להוסיף למעט המלצה חמה לקרוא את הספר, ואולי לסיום, ציטוט של אחת הדמויות: "הרי כל מה שעשית מאז, עשיתי כבר עד אז"

קודם כל גילוי נאות, אני עדיין קורא את הספר, ועדיין, מרגיש צורך להמליץ עליו.

אולי אתחיל מאנקדוטה, שטפן צוויג כבר אינו בן החיים קרוב לשבעים שנה, ועדיין, הספר קולח, מרתק, עכשווי, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מדפדף לראשיתו לבדוק מי תרגם אותו.

הספר מספר את סיפורו של קצין אוסטרי צעיר שנקלע ליחסים אישיים מורכבים עם עלמה צעירה בעיר בה הוא מוצב. סיפור העלילה, למרות שהוא מרתק, פחות חשוב. עבורי גדולת הספר היא היכולת שלו לרתק, היכולת של הכותב ליצור הזדהות עם כל אחת מהדמויות, ולקבל את פעולותיה, גם אם הן שונות מאלה שהייתי בוחר בהן, כטבעיות ומקובלות. בזמן הקריאה יכולתי יותר מפעם אחת לשים את עצמי בנעליו של הגיבור ולחוש את ההתרחשות.

שטפן צוויג מחבר חד אבחנה שדואג לספק את כל הפרטים שדרושים לצורך הסיפור (אך לא לייגע מעבר לזה). האבחנות שלו מפתיעות בפשטותן ובדיוקן ומגבירות את העניין להמשיך ולקרוא על מנת לראות איך הסיפור מתפתח, ומה עוד יתחדש.

לסיום, שני ציטוטים שאהבתי מתוך הספר:

* "רק כשאתה נוכח לדעת שאתה קיים גם לגבי האחרים, אתה חש לראשונה בטעם ובייעוד של קיומך אתה"

* "הכעס טבעו שהוא מעורר בך לא רק רשע כי אם הבחנה חדה"

רוצו לקרוא, פנו לכם כמה שעות לסיפור מרתק, כתוב היטב, שעומד במבחן הזמן