****



לפעמים, כשאני נוסע לעבודה ברכבת, מכריזה הבחורה החביבה ברמקול על התחנות הבאות אחרי זו שאני יורד בה - בנימינה, חיפה חוף הכרמל, חיפה בת גלים, חיפה מרכז השמונה, לב המפרץ, קרית מוצקין, קרית חיים, עכו. כל התחנות האלה מאבדות לפתע את היומיומיות המאובקת שלהן והופכות, לרגע קט, לכל המקומות שלא אמשיך אליהם. לעוד מקום שמסמל איכשהוא את העובדה שאני כבול, שאני הולך לעבודה, צריך לפרנס, להגיד תודה על מה שיש, להרכין את הראש, לסתום את הפה, ולרדת בתל אביב.
אבל לא עוברת פעם אחת אפילו שאני שומע את רשימת התחנות ולא מהבהב בי בבטן הרעיון הזה של פאק איט. אני לא מופיע היום. אני אפילו לא מתקשר. אני ממשיך ונוסע לפאקינג עכו, או נהריה, או למרכז השמונה. ויורד שם והולך לים, או קונה פלאפל, לא לפני שאני מנתק את צינור החמצן של האייפון מהחור בצוואר ורואה סוף סוף את המטריקס, מה שקורה כשלא מצייתים יותר. כשעושים סטופ. דווקא. למה? ככה.
אומרים שלפעמים, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה שיפטרו אותך מהעבודה. או שאשתך תעזוב אותך ותסיר באחת את המסכה מעל נישואין לא לגמרי מאושרים, שלא לומר משעממים, שלא לומר מרדימים, שלא לומר מנוונים, שלא לומר ממיתים את הנפש. שבבת אחת, אתה נזרק החוצה מהמקום הנוח שחצבת לעצמך בכלא שקראת לו "החיים" ודמיינת שהוא החיים.
אז זה מה שקורה לגיבור הספר הזה, שתוך זמן קצר מושלך מעבודתו הנוצצת וממערכת יחסים משמעותית, ומגלה שהוא אבוד. והוא לא יודע מה הוא עושה כשהוא מחוץ למטריקס.
מהמאה ומשהו העמודים הראשונים היה נדמה לי שאמיר גוטפרוינד קם בטעות על הצד של אשכול נבו של המיטה, דהיינו ספר עתיר חיבוטים נפשיים עטופים בסיפור ישראלי מקומי נעים לחיך בתיבול מילים יפות ונענע. אבל אמיר גוטפרוינד, יש לו קצת שריטה. לא מעניין אותו רק הסיפור הישראלי. הוא חייב להוסיף לו משהו שזורק אותו מהמסגרת הצפוייה. איזה קטע אלים, לא מוסבר, לא מוצדק. אבל כזה שהופך אותו לשונה מאשכול נבו או יעל הדיה או הרבה סופרים אחרים, שנותרים בבלילה הפנימית של גיבורי הספרים שלהם. יש כאלה שלא אוהבים את זה, שנורא נרתעו מחתיכת הסיפור שהוצמדה, באופן לא-טבעי כמעט, לסופו של "בשבילה גיבורים עפים" למשל. שלא הבינו למה אי אפשר להמשיך, ככה, בנחמדות, מבלי לטלטל את הסירה יותר מדי.
אני דווקא אוהב את זה. זה מסתדר לי. ולמרות ש"זמן עורב" הרגיש לי קצת פחות חזק מ"בשבילה גיבורים עפים" או "שואה שלנו", עדיין קיימים בו המוטיבים החזקים של אמיר גוטפרוינד שהופכים אותו לסופר כל כך מרתק ומקורי. הוא לא משתמש סתם בדימויים כי הוא דלוק עליהם. הוא מצליח לעשות את זה בצורה לא שגרתית, לא צורמת, ולא מתייפייפת. וזה קשה, אחרי שעוברים כל כך הרבה מטאפורות משומשות או סתם מופלצות, מסופרים ישראלים או מסופרים מתורגמים וכבר מתעייפים כל כך. איך אפשר לתאר מערכת יחסים בלי שזה יישמע כמו עוד דבר שקראנו כבר אלף פעם? אז אצל גוטפרוינד, כנראה שאפשר.

התחנה הבאה, תל אביב סבידור מרכז. התחנה שלי.

****

איך כותבים ביקורת על סופר שרעייתו מתה צעירה מאוד? שאת הספר הוא מקדיש לה, כספר הראשון שכתב בלעדיה.

איך כותבים ביקורת על סופר שמת צעיר מדי, שזה הספר הראשון שלו שאני קוראת, ושמותו גרם לי להזיל דמעות, למרות שלא הכרתי אותו.
איך כותבים ביקורת ביקורתית, בהנחה שילדיו הקטנים יהיו גדולים, ויאספו ביקורות על ספריו של אביהם המת וירוו נחת מכל ביקורת נלהבת ופניהם יתכרכמו מכל ביקורת מעקמת אף.

אז בואו נתחיל מזה, שאמיר גוטפרוינד היה סופר נפלא, וכשרונו היה אמור להספיק עד גיל זקנה ושיבה. אלא שחלה ונפטר והותיר לנו בירושה ספרים כתובים ביד אמן ואוצר של כשרון שלא נוצל. אז איפה האוצר הזה היום? האם כמש ונבל איתו? האם האוצר מיטלטל לו ברוח מקצה העולם עד קצהו? האם הוא טמון בכספת ונועד לחלוקה לילדיו הרכים? האם ציווה את נרתיק הכישרון לאחד המוזיאונים? לספרייה הלאומית? האם פוזר כאפר מעל לים? מי חכם וידע.

מזל עורב איננו כנראה מן המשובחים שבספריו. הוא כתוב כמובן באותו כישרון, אבל משהו בסיפור אינו מתרומם.
זהו סיפור מדוכדך. סיפור אדיש. סיפור על גיבור נטול שם. סיפור שאינו מתרפק על הקורא ולא מבקש מסילות לליבו. סיפור שצועד לבד, במסלול שלו. סיפור אפור, חסר חיים, מיואש. אולי גוטפרוינד, שכתב אותו אחרי מות רעייתו, חש כמו גיבורו, כמו הסיפור.

גיבורו של הסיפור הלא-הכי-מוצלח-שלו, הוא בן בלי שם, בן שלושים או שלושים ומשהו, גאון הייטקיסט לשעבר, שנדחק החוצה מממלכתו ההייטקית ע"י שותפיו ועובדיו. לא הדחה, חלילה. פשוט גנבו את החברה שלו והעתיקו אותה לחברה אחרת. השאירו אותו הייטקיסט שכול. גאון נטול חברה. חברתו עזבה אותו. חברה מוזרה שנושאת שק של בעיות על גבה. יש לו אם, שמשעה שהתאלמנה מאביו נעשתה בולעת חיים ושני אחים, אחד שעוזר לו והשני מנותק.

וגיבורנו עלום השם, נע בשבילי חייו האפורים, נטול תכלית, מטרה או שאיפה, בין טיפול אצל פסיכולוג לטיפול פיזי בלתי מתון, שמעוללים לו אנשים, טיפול מהסוג שמביא אותו לבית חולים.
בצפון הארץ נעלמת נערה בשם ליר אוחיון וגיבורנו מצטרף למשלחות החיפושים אחריה. הוא פוגש כמה אנשים שנעשים עוד חוטים פרומים בסיפור הזה, וסופו שטוב לבו וגם טיפשותו מביאים עליו אסון.

שלוש פעמים גיבורנו מאושפז בבית חולים במהלך השנה שבספר. פעם באשמתו ופעמיים לא. אבל התנהגותו המוזרה אינה מתאימה לא לגאון, לא להייטקיסט, אלא לאדם שרוצה להתאבד.

הספר לא מתחבר לעצמו, לא לגיבור ולא אלי.
הספר הוא מין מצב זמני שאומר: אני מדוכא.
מכיוון שכבר לא אוכל להגיד לגוטפרוינד שום דבר, אומר רק שאם תקראו זו תהיה עוד הוכחה לכישרונו, ואם לא תקראו, תסמכו עלי. גם ספר הדיכאון הזה כתוב מצוין.

אמיר גוטפרוינד יודע לכתוב סיפורים, מפליא בדיאלוגים, ובקי בנבכי הנפש. כל אלה קיימים בספרו "זמן עורב", אלא שאין חיבור ביניהם. לקראת חציו הראשון התחלתי לתהות, לאן פונה העלילה, מהו הזרם המרכזי. סתם רצף של אירועים שנפגשים עם גיבור הספר, וללא שום קשר. הייתה בי תחושה שתוך כדי הכתיבה, קפצו לו נושאי כתיבה, והכניס מין שאינו במינו ועשה סלט. למרות הכול, הגעתי לקו סיום, בתקווה להפתעה כלשהי. אך לא. אוכזבתי קשות, והתחושה שבזבזתי זמני לריק.

בדיחה. למה השוטרים תמיד מסתובבים בזוגות? כי אחד יודע לקרוא והשני יודע לכתוב.
לאחרונה, שונרא והחתול נפרדו, ונשאר רק זה של ה"כתוב". מאחר וגם שונרא וגם חתול הם חתולים, אני לא בטוחה מי החתול שנשאר ומי עזב. מכל מקום, החתול של ה"קרוא" עזב. זמנית.
אבל למה אני מדברת על שוטרים? כדי לומר שלאחרונה לא קראתי ספרים, אבל כן כתבתי בסימניה. וכתבתי הרבה.
תגובות. תשבוחות. מחמאות. שירי הלל לאנשים שאין לנקוב בשמם. נכנסתי לטריפים כתיבתיים. עשיתי פסטיבלים. חוללתי גם סקנדל או שניים והצלחתי לעצבן כמה אנשים, אולי בגלל שהם לוקים בחתולופוביה, אבל כנראה לא בגלל זה. (שונרא והחתול זוקפים זנבם ומגרגרים בהנאה.)
ותיקי סימניה יוכלו אולי לנחמני שזה שלב שכל טירון עובר פה: התמכרות.
התמכרות לקריאת ביקורות, שריצה בסימניה וזניחת הקריאה.
ואני, מצדי, אוכל להאשים את כותבי סימניה.
תפסיקו לכתוב ביקורות כל כך טובות עד כדי כך שבמקום לקרוא ספרים, אני קוראת אותן.

אבל היום רציתי לכתוב, ונאלצתי לחטוא לסופר ולכתוב על ספר שלו שאותו קראתי לפני שנה.
אבל אם כעבור שנה אני עדיין זוכרת בדיוק את מספרי העמודים בהם נפלתי שדודה, זו תהיה סקירה טובה.
סקירה. יומן קריאה. חוות דעת. אבל לא ביקורת.
אני לא אוהבת את המילה "ביקורת", כי מי בכלל שמני לבקר?
ועוד את גוטפרוינד? אני אכתוב ביקורת על גוטפרוינד? אני? מואה? קטונתי. אני עפר לרגליו.

אז אם נחזור לצמד השוטרים שונרא והחתול, להלן יובאו חלקיק מהמוצגים שנאספו במהלך קריאת הספר.

מוצג א'
זה סופו של כל בלון
עמ' 22

"מחוץ לחלונו נשמעה יבבה, בכי של ילד, ואת קו החלון חצה בלון הליום ממהר כדרכו לסוף השמיים, בלון עם ציור של דובון מחייך, והיה משהו מוזר בחיוך הקפוא הזה, שאינו מגיב לחופש החדש או למוות הקרוב."

כמה בלונים פורחים ראיתי בחיי? בכל הצורות הצבעים והחיות. ואף פעם, אף פעם לא חשבתי על החיוך שנשאר קפוא למרות החופש הפתאומי.
כי מי בכלל מייחס רגשות לדוממים? רק כותב ברמתו של גוטפרוינד. סופר. גאון. אשף של מילים.
לו רק היה גוטפרוינד רואה איך עיני נפערו בתדהמה, איך הסתננה מפי ללא הפסקה המילה "מדהים. מדהים. מדהים", איך ראשי נע ימינה ושמאלה בהשתאות, איך כל כולי נמלאתי התפעמות, יכול להיות שחזהו היה מתנפח בגאווה כבלון.
הלוואי. הלוואי שגוטפרוינד יציץ בסימניה מתישהו ויקרא את זה. ואני מוכנה, אני רוצה להראות לו את כל הטקס בשידור חוזר נאמן למקור בכל רגע שירצה. אם למילים יש כוח, אז גוטפרוינד הוא בריון דוחק משקולות שזכה במדליית זהב באולימפיאדה.
הילד שאיבד את הבלון בכה, אבל אני כל כך שמחתי שאני קוראת את היופי הצרוף הזה.


מוצג ב'
חוד המחט
עמ' 26

"הוא החליט לשבת על ספסל קטן בצל עץ אורן קודר. סחופת מחטים יבשות נחה תחת הספסל, כאילו הכין שם מישהו משחק דוק מסובך מאוד."

כמה אצטרובלים אספתי בימי חיי? כמה מחטי אורן נמעכו, נרמסו והתפצפצו תחת רגליי? כמה משחקי דוקים שיחקתי בחיי, אמיתיים ובאפליקציות? היו מחטי אורן, היו דוקים. אבל רק גוטפרוינד חיבר אותם לתרכובת מושלמת שכזו. מושלם. תענוג.
הוא חיבר קונצ'רטו למחטי אורן ודוקים. הללויה! אני רוצה הדרן.


מוצג ג'
בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת
עמ' 6-239 (כל הספר)

קניתי כרטיס לרכבת. ישבתי בקומה השנייה ליד החלון וקראתי ספר. מזל עורב. והרכבת נוסעת, והנוף יפה, הרכבת נעצרת, דלתות נפתחות. ואנשים נכנסים, ואנשים יוצאים, דלתות נסגרות והרכבת נוסעת. ואני שקועה בספר. כרטיסן מגיע (לא יודעת בעצם אם יש כרטיסן, מזמן לא נסעתי ברכבת), טלפון מצלצל, מישהו מתיישב ליידי. ואני שקועה בספר. מישהו מעביר עמוד בעיתון, הנוף מתחלף אבל אני לא שמה לב כי אני שקועה בספר. לפעמים הרכבת מאטה, לפעמים מאיצה. ואני שקועה בספר. הרכבת נוסעת, וכל הזמן יש התרחשויות. ואני שקועה בספר.
ופתאום...
בום! אמא'לה, מה זה? מה קרה?! איזה פחד!!
הרכבת ירדה מהמסלול ועלתה על מסלול של רכבת הרים, בדיוק בנקודה הכי מפחידה, של הנפילה למטה.
לא ידעתי, לא התכוננתי, לא התחגרתי והרכבת צונחת למטה. הצילו!

זה מה שקרה לי בנקודה מסויימת בספר. הספר נקרא בשקיקה, בהנאה, בעניין, בהתפעלות והיה במישור אחד.
מישור גבוה. רם. אבל מישור. ופתאום הגיעה הפתעה לא צפויה, והתקפלתי, החזקתי את הבטן ונאנקתי מכאבים.
מאיפה, לעזאזל, זה בא?
חובה. חובה .חובה. חובה לקרוא.


דוח מסכם

ספר מומלץ בחום. חום לוהט כמו המדורות בל"ג בעומר. הערב, בעצם.
חמישה כוכבים זה לא מספיק.
אמיר גוטפרוינד הצטרף לרשימה של סופרים שאני מגלה ברוורס. התחלתי מהאחרון, ואחזור אחורה.


הסליחה עם אמיר גוטפרוינד על סקירה באיחור של שנה.
לו היא הייתה נכתבת מיד לאחר קריאת הספר, היא הייתה עושה עימו חסד הרבה יותר גדול.

נולדתי בשנת 1973. אני לא מהילדים של חורף שנת 73, ואני גם שונאת את השיר. אני נולדתי באביב. יום אחד, כשהייתי בת חמישה חודשים, אבא שלי ארז תרמיל, ושאל את אמא שלי מה היא הולכת לעשות "אם תהיה מלחמה". אמא שלי הסתכלה עליו בתמיהה, כי מה פתאום שתהיה מלחמה. זה היה ערב יום כיפור. ואכן היתה מלחמה. בתמונות שלי מהחודשים לאחר מכן אני תינוקת נבוכה ליד איש מוזר עם ריח לא מוכר ובגדי זית שמרים אותי ומחייך למצלמה. כשהייתי בת עשר, והתחלתי להציץ בעיתונים ראיתי את מוסף יום הכיפורים של העיתון באותיות שחורות ואדומות "עשור למלחמה ההיא". כשהייתי בת שתים עשרה זה היה "שתים עשרה שנה למלחמה ההיא", ובשנה אחר-כך "שלוש עשרה שנים לטראומה הלאומית". הטראומה הלאומית שעיצבה את חיי. אין לי ספק שבעוד חודש וחצי אראה שוב את הגיל שלי על כותרות העיתונות החגיגית של ערב יום כיפור בצמוד למילים "מלחמה" ולתמונות קשות. כיף.

הדור שלי הוא דור של אנשים אבודים. פול גז בניוטרל. מנוע של רולסרויס בתוך חיפושית קטנה. דור שהקים תעשיית סטארטאפים מוצלחת, כי הוא יכול להשקיע מאמץ בפיק רציני, ואז לעשות אקזיט, ולתת לאחרים לעשות את העבודה השגרתית האפורה. דור של אנשים שיודעים לכתוב היטב, אבל אין להם יכולת לספר סיפור כהלכתו. דור שהלך לאיבוד. גיבור "מזל עורב" של גוטפרוינד הוא אופייני. אין לי מושג בן כמה הוא. למעשה גם אין לי מושג איך קוראים לו (איך כבר אפשר לקרוא למישהו שיש לו אח גיורא ואח אליהו?), אבל הוא נראה מאפיין.

למה בכלל לקחתי את הספר הזה? שלא כמו אחרים שכתבו כאן סקירות, אני לא התלהבתי מספרים אחרים של גוטפרוינד שקראתי. אלא שעטיפת הספר משכה את עיני. יפה, באמת יפה. ואני, אדם שטחי, הולכת שבי אחרי עטיפות יפות. בקריאה מגלים שלא רק העטיפה יפה, אלא גם המעטפת. גוטפרוינד מיטיב לכתוב. במילים, במשפטים, בפיסקאות. בכתיבה עשירה בהומור. הומור אמיתי ופנימי, מילולי ותוכני. ספר מחפש משמעות.

הגיבור, נטול השם, נמצא בחיפושים. הוא נפלט מקריירה מוצלחת וממערכת זוגית טובה, והוא מחפש. הוא גבר מודרני, ולכן אינו בז לטיפול נפשי. או לפסיכולוג. הוא יילך לפסיכולוג. אפילו לשניים, כדי להשוות את הצלחתם. עם אף אחד הוא לא ממש מדבר, אבל מה זה משנה, העיקר שהוא מטפל בעצמו. בכל הזמן הזה הוא נתמך על ידי אחיו הצעיר והמצליח. אלי, האח הצעיר, מוצג גם הוא כקריקטורה. מוציא את פרנסתו המוצלחת מפירוק של משפחות, ומצוי בניסיונות נואשים וכושלים להיבא ילד לעולם. הקו בין הנורמטיבי והמתפקד, לאבוד וכושל נראה דק מאי פעם. כדי למלא את זמנו מוצא הגיבור, אותו אח-של-גיורא-ואליהו, תעסוקה בהצטרפות למערך חיפושים אחרי נערה נעדרת. אלא שגם כאן מתנדנד לו הקו בין שפיות ובין שיגעון, והגיבור מצליח לסבך את עצמו בעלילה הזויה, מורקמית-כמעט.

אז מה יצא לי מכל זה? איש בטראומה, שגדל תחת צל הדוד שנעלם, מחפש את עצמו. נראה לי שגם הסופר עדיין מחפש אותו, כי הוא לא הצליח לרקום את קווי האופי המיוחדים, המעניינים, ההומוריסטיים, לכדי דמות אמינה. ויש לו, או היתה לו בת זוג. שגם היא בטראומה, מחפשת דרך למצות את עצמה בלי להכאיב יותר מדי. והמון מילים יפות, ומטפורות, וסיפורים צדדיים קטנים ומצחיקים. מספיק, לא?

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.

"שואה שלנו" היה גילוי מרעיש מבחינתי ו"בשבילה הגיבורים עפים" היה מעניין ברובו ולמעט הסוף הצלחתי להפיק ממנו את המיטב. "מזל עורב" גרם לי למפח נפש.

אני קוראת ספרות מסוגות שונות, החל מרומנים היסטוריים, ספרי מתח, סיפורים קצרים, נובלות ואף חוטאת מדי פעם ברומן רומנטי. אני לא מחפשת בהכרח בספר עומקים ודימויים מהפנטים, אך בין אם בקלאסיקה רוסית כבדה או בספר טיסה, מה שחשוב לי על מנת באמת להנות מהספר הוא לפתח רגש כלפי הדמויות, שלעולמן אני נכנסת עם קריאה של דף ועוד דף. האמפתיה לא הכרחית, גם חמלה, הזדהות ואף שנאה עזה מתקבלים בברכה.

בספר הזה הגיבור הראשי הוא אדם אבוד ומרוסק מעט. הוא נבעט מהסטארט אפ אותו הקים, נזרק על ידי החברה ונתמך כספית על ידי אחיו הקטן. לכאורה אם לא לפתח אמפתיה או חמלה כלפיו, אז כלפי מי? אז זהו, שלצערי לא מצאתי ולו פרומיל של רגש כזה או אחר כלפי האדון הנ"ל. כלום אחד גדול, אדישות ופיהוק. גם דמויות המשנה, שאף הן לכאורה למודות סבל ואמורות להוציא מאדם הסביר הזדהות ואולי אף דמעה מזדמנת, השאירו אותי באדישותי.

על אף הכתיבה היפה, העושר של הדימויים ונסיון להתמודד עם כמה נושאים לא ממש פופולריים, זה לא הגוטפרוינד שהכרתי ואהבתי.

אחרי תרדמה של כמה שנים שלא ניראה ספר מפרי עטו של אמיר גוטפרוניד, הגיח הספר הנוכחי לערימות הספרים בחנויות. אני בטוחה שהוא ייחטף כמו לחמניה חמה שיצאה בזה הרגע מתנור האפייה ולא רק בגלל תוכן הספר אלא שמכיוון שהכותב הוא אמיר גוטפרוניד.

כל הסיפור מובא בגוף שלישי. קצת מוזר - לא זכור לי שקראתי ספר שלדמות הראשית אין שם. ה"אין שם" מטופל אצל פסיכולוג – ד"ר יורם בראשי, שהומלץ על ידי אחיו.

לגיבור יש שני אחים: גיורא שהשתקע בערבה וחיי בקיבוץ שוויוני ומופיע בספר בצורה מאוד מינורית. לעומתו אלי, עורך דין במקצועו המתמחה בגירושין והסתמן ככוכב עולה.מתפרנס יפה מגירושיהם המכוערים של בני האדם, מריבות, ירושות, מזונות ובנוסף מפרנס רופאים המתמחים בפוריות. שכן הוא נשוי לדלית ומתקשה בהולדת ילדים. בקיצור עורך דין ש"יושב טוב" ותומך כלכלית גם באחיו - ה"אין שם".

אלי מתדרך את אחיו ונותן לו כתף ויד מכוונת ציטוט עמוד 137: "אתה מוכשר מדי בשביל לחזור למרמייד. אתה לא פוגש את הנשים הנכונות. אתה מתעסק עם שטויות. בשביל מה אתה פותר תשבצים? מי רוצה לדעת מי היה הבן של קולומבוס?"

ל"אין שם" – מזלו לא עומד לצידו, האישה שהוא מאוד אהב (דנה) עוזבת אותו, שותפיו בחברת הייטק (מרמייד) מסלקים אותו מהשותפות, אביו נפטר מדום לב, דודו – אליהו נעלם באפריקה כשכיר חרב ו... כולם נוטשים אותו ובנוסף, הוא נאבק עם עצמו לא לחשוף את קרביו ואת מה שמעיק עליו לפסיכולוג.

באחד הערבים, כשנכנס למכוניתו שמע את הקריין מודיע במהלך החדשות על היעדרותה של ליר אוחיון בת ה-17 , אשר נעדרת מביתה מאז מוצ"ש והציבור מתבקש להירתם לאיתורה.

הגיבור שלנו מחליט להירתם לחיפושים ...הוא רוצה להיות חלק ממשהו ציטוט עמוד 54: "לחפש. להתנדב. להיות חלק ממשהו. דוקטור בראשי יסביר לך."

את החיפושים הוא עורך עם שפר והם יחדיו מבלים מספר ימים בחיפושים אחרי ליר אוחיון. גם כשהמשטרה הפסיקה את עבודת המתנדבים, גיבור העלילה לא מהסס לפנות לאביה עמוס אוחיון ולהציע לו להמשיך את החיפושים יחדיו.

זהו סיפור על גבר שהולך לאיבוד ואפילו כמעט מת.... מה שיתנגן לי בראש באותה עת היה את השיר המפורסם של שלמה ארצי "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת".

ציטוט עמוד 184: "החיפוש אחר דודו אליהו באפריקה אבד לו. אבדה לו גם ליר אוחיון. מה עכשיו? הוא לא רצה לחזור הביתה. הוא לא רצה להיות לבד."

העלילה מתרכזת באובדן, נטישה, בדידות וחיפוש האני אצל אנשים אחרים ובעזרת אחרים.

השפה של אמיר גוטפרוינד שנונה, קולחת ורוויה במשפטים חדים ומדויקים מצטטת את אחר המשפטים מיני רבים שאהבתי מעמוד 232: "הוא שב הביתה ממשרד החקירות. שלוש בלילה, ירח נסתר ושמים שחורים, כאילו עבר מישהו וגילח את כל הכוכבים".

בספר הזה כל מה שניראה לכאורה פשוט מסתבך והתחושה הזו מצליחה להגיע לקורא. העצב, האובדן והלבד נוגע בקורא וניתן להבחין עד כמה האובדן של אשת הסופר השפיעה על ספרו הנוכחי. בתחילת הספר נכתב ע"י אמיר גוטפרוינד ציטוט: "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך".

ספר בהחלט לא קל.... ציטוט מעמוד 239: "מבטו נמשך אל המסדרון הריק. כל כך שקט. צריך פשוט לקום וללכת. פשוט לקום וללכת. זה הכול".

לסיכום אני מרשה לעצמי להביא לסקירה זו מספר משפטים משירו של שלמה ארצי: "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" שלדעתי מעצימים את התחושה שה"אין שם" גרם לי.

בין שיחי השרך
הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת
הוא נעזב
הוא נושר בסתיו
אל תהיי כועסת הוא מאוהב
תבואי אליו לפעמים
הוא נרגע כשאת פה
יש לו דרכים משונות ....

אני ממליצה על הספר עם הארה והערה: לבוא עם ראש פתוח לקראת ספר שונה מפרי עטו של אמיר גוטפרוניד זה לא אותו אמיר גוטפרוינד.

לי יניני

איזה ספר מדכדך. הוא הזכיר לי תקופה מסוימת שחוויתי בזמן הלימודים באוניברסיטה - נפרדתי מחבר, פוטרתי מאיזו עבודת סטודנטים והכול נראה חסר סיכוי. ואחרי תקופה קצת אבודה ומבולבלת, דברים החלו להסתדר מחדש כמו פאזל.
וכך גם גיבור הספר הזה, איש חסר שם, שהכול מתפרק לו בחיים, ובלי חברת ההייטק שהקים והאישה שאהב ועם פסיכולוג צמוד, הוא מנסה לחפש את הכיוון שלו ומצטרף לחיפושים אחרי בחורה צעירה שנעלמה, וכך החיים שלו מקבלים משמעות חדשה. מצד אחד הזדהיתי איתו. מצד שני - הספר יחסית קצר וקשה מאוד לפתח איזושהי אמפתיה כלפיו, או כלפי אחת מהדמויות האחרות. הדמויות שטוחות מאוד ולא עוברות שינויים דרסטיים במהלך הספר.
מאחר שכבר קראתי את הביקורות האחרות על הספר, ידעתי שמדובר בסגנון שונה מזה של "בשבילה גיבורים עפים". את "בשבילה גיבורים עפים" לא יכולתי להוריד מהידיים. הוא היה ספר כיפי, קצת עצוב, קצת שמח, נוסטלגי מאוד. הספר הזה כאמור קצת דכדך אותי, אפילו העציב, עם הגיבור עלום השם שחוזר שוב ושוב על אותן טעויות, הולך עם הראש בקיר, מחפש את עצמו בגילו המופלג (כנראה 30 פלוס), נבגד על ידי שותפיו לחברה, נזרק על ידי החברה המתוסבכת שלו, והכול נראה די אבוד בחיים שלו.
ועם זאת, נהניתי מהקריאה. אני אוהבת את הכתיבה של גוטפרוינד, על אף שהפעם היא הייתה קצת שונה. הסוף היה מעט מוזר והשאיר מין טעם חמצמץ בפה. אבל בסך הכל - מומלץ.

זהו ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד, אשר אני קוראת. שלפתי אותו הן בשל שמו של הסופר אשר הולך לפניו, והן בשל שמו של הספר אשר תפסו את עיני. מזל עורב, שם לא שגרתי בהחלט.
רציתי לומר כי הספר כל כך נעים לקריאה, מרגיע, בתקופה כל כך לא רגועה. אך הסופר הרס לי את ה"מרגיע" כשטלטל את הספר כמו ספינה קטנה השטה בים סוער, מספר פעמים.
פעם ראשונה אני נתקלת בסיפור, אשר איני יודעת את שמו של הגיבור. בתחילה הרגשתי כאילו שמו חסר, או אולי פיספסתי משהו? בקריאה. אך לא, שמו אינו ידוע. בדיעבד, לא הרגשתי בחסרונו.
הספר מתאר בצורה נפלאה, את מסלול החיים, אשר כל כך אנו רוצים לשלוט בו, אך לעתים, הוא שולט בנו. בתיאוריו הוא מכיל משלים ודימויים מהחיים, אשר הפתיעו אותי כל פעם מחדש.
גיבורנו, המוכשר, מקים חברת היי טק בעזרת רעיון שלו לאלגוריתם כלשהו. עם הזמן החברה גדלה. מגיעים כישרונות חדשים, החברה מרגישה כי הידע אשר יש לגיבורנו ישן, וניתן להסתדר בלעדיו.
הוא נזרק החוצה מהחברה. מצב לא פשוט כלל וכלל. יחסיו עם בת זוגו באותו זמן מקבלים תפנית, והיא מחליטה למצוא לעצמה תפקיד משמעותי בחיים.
הסיפור היה כזה נעים ורגוע, עד אשר שולבו בו קטעים אשר גרמו לי להתפתל ולהרגיש אי נוחות.
גיבורנו במאמצו למצוא משמעות לחייו מצטרף לחיפושים אחר נעדרת בשם ליר אוחיון. במהלך החיפושים, מגלה את המשמעות לחייו. דלתות אשר בעבר נסגרו בפניו נפתחות כעת שוב.
אכן אני מסכימה עם גלית, לגבי סיום הספר. חבל, כי גם לי השאיר טעם חמצמץ בפה.
התלבטתי מאוד לגבי ניקוד הספר, והחלטתי להעניק לו שלושה כוכבים. ספר בסדר.