מתוך קטסטרופה היסטורית וטעות שעשיתי הגיע לביתי פעם נציג של חברת שואבי אבק. הוא התעקש שגם אני וגם בעלי צריכים להיות נוכחים בזמן שהוא מדגים לנו שאיבה מופלאה ומדהימה מהשטיח שלא היה לנו. אי אפשר היה להוציא אותו החוצה, ואי אפשר היה לשכנע אותו שלא הגיוני שנוציא על שואב אבק יותר כסף מהרכב יד רביעית שבו נסענו באותו זמן. האיש היה מוכר ממולח ועלוקה אמיתית וסירב להתפנות מהבית. ממש חיכיתי להזדמנות לכתוב במקום כלשהו על שיטת המכירה הנלוזה של חברת קירבי, והינה זו ההזדמנות כי א"ב יהושע גם עשה את זה, והרבה יותר טוב ממני.

יש כמה מאפיינים לספר ישראלי: הוא יעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי, יעשה את זזה בלי סאבטקסט, יתעקש להכניס אלגוריות אבל גם להסביר אותן כדי שחלילה הקורא לא יפספס, והוא יתעסק במשפחה המורחבת, קרי יחסי אחים בוגרים, גיסים, גיסים לשעבר, אחיינים, הורים ודודים מזדקנים, בני דודים מדרגה שניה ומחותנים. אם סופר אמריקאי פותר בעיות של מערכות יחסים ברומן בכך שהוא יוצר גיבור שהוא בן יחיד ואז הורג לו את שני ההורים, סופר ישראלי לא יעז לעשות דבר כזה, להיפך. הוא יעורר קרובי משפחה נידחתם מתרדמתם ויזמין אותם בשמחה אל תוך העלילה.

זה ספר רביעי של א"ב יהושע שאני קוראת, וכמו קודמיו יש בו עיסוק במשפחה ובשושלת הדורות. במרכז העלילה עומדים גירושים, של זוג צעיר. עופר החיפאי היה בן עשרים ושמונה כשהתחתן עם גליה, ביתו של בעל פנסיון ירושלמי, ולאחר שנה התגרשו בלי לספר על מה ולמה. הקשר בין בני הזוג נותק, גליה נישאה מחדש, ועופר קצת מחפש את עצמו, עבר לפריז ועובד כשומר לילה בבניין של הסוכנות הציונית. עופר הוא לא דמות ראשית בספר. הגיבורים הם הוריו יוחנן וחגית ריבלין. הוא פרופסור למזרחנות באוניברסיטת חיפה, לשעבר ראש החוג, והיא שופטת מחוזית. שניהם לא יודעים מדוע עופר התגרש, וגם קצת דואגים לו, אבל בעוד חגית שומרת את העבר בעבר, פרופסור ריבלין החוקר, מתעקש לחקור ולא להרפות. ההזדמנות נקרית לידו כשהוא הולך לבקר בירושלים את מורו הזקן ומנחה הדוקטורט שלו שאושפז, ואז מגלה שהמחותן שלו נפטר, ממש באותו שבוע, ממש באותו בית חולים. הוא מתעלם מעצתה הטובה של אשתו, והולך לניחום אבלים אצל המחותנת לשעבר, אצל הכלה הסוררת ואצל אחותו.

השנה היא 1998, תקשורת מתנהלת בעזרת טלפונים קוויים, הנמצאים בבתים ומחוברים לקיר בחוט, ובעזרת טלפונים ציבוריים. זה לא ההבדל היחיד מהתקופה הזאת. מחשבים אישיים יש, בעיקר לכבוד החוקר, אבל האינטרנט לא מוכר ולא ידוע. אם רוצים לוודא זמן של טיסה שמגיעה, למשל כאשר אחותה של חגית הנודדת בארץ האש ובארצות נידחות אחרות ורוצים לקבל את פניה, מוודאים את זמן הטיסה טלפונית. ואם רוצים להתעדכן אז נכנסים לתחנת הדלק בלטרון ומתקשרים בטלפון ציבורי. הודעות, למשל בני בני זוג לשעבר, שולחים בדואר רגיל, ואם מתקשרים לפריז - זאת שיחת חוץ שעולה ביוקר. אלה לא נושאים עיקריים בספר, אבל התקשורת המקרטעת היא חלק ממה שמקדם את העלילה. בסוף יוחנן מבין, לפחות חלקית, את מה שגרם לנישואים של גליה ועופר להתפרק, אבל ספק אם זה מביא לו נחמה.

כמו בספר מולכו, וגם במר מאני, הגיבור מגיע למקומות מוזרים, ישן בהזדמנויות הזויות, ונקלע לסצנות אבסורד שבהן הוא לא מבין אם הוא ישן או ער. כמו בספר מולכו הגבר הגיבור הוא איש משפחתי מאוד, מטפל, מטפח. אמנם לא מכין מזונות ולא מאכיל, אבל דואג לתרבות,לאומנות, למראה ולתכולת ארון הבגדים של בת הזוג שלו, וגם של אחותה. כמו בממונה על משאבי אנוש גם כאן הרבה פעמים אנשים, על אף שאנחנו יודעים את שמם, מוזכרים בתפקידיהם או בפונקציה שהם ממלאים. לפעמים הוא "החיפאי", לפעמים "המורה" לפעמים "התלמיד" וכך הלאה. א"ב יהושע מכניס בספר הזה הרבה מאוד רפרנסים תרבותיים,וגם תיאורים מפורטים של מחזת, סרטים, קונצרטים (עם המלחין "הרוסי" והמנצח "ההודי"). תיאור ההצגות יוצר מטריושקה של דימויים אומנותיים, שבטוח אומרים משהו, אבל למה בצורה כל כך מפורשת. ליוחנן המזרחן יש יחסים מורכבים עם תלמידיו הערבים, ובעיקר סמאהר הסטודנטים המתחמקת מעשיית עבודותיה ומסבכת אותו עם פורמליסטיקה אקדמאית, יש לו חיכוך עם ראש החוג הנוכחי "הדתי" שהוא כנראה גם "הגזען", אבל מסתבר שגם ליוחנן יש דעות קדומות משלו. וכמו שאמרתי - שום דבר לא בסאבטקסט. גם האיזכורים העדינים של עגנון כמו כפות המנעול והאדונית, אלה שטפחתי על השכם של עצמי כשראיתי אותם, מקבלים בספר פרשנות מפורשת, מה שמאוד הורס.

חמש מאות חמישים עמודים עמוסים, עד כדי כך שהניתוח המיותר שמנחם פרי מתעקש להדפיס על גב הספרים של "הספריה החדשה" מתארך והולך וגולש אל תוך הספר עצמו. ארוך מאוד, עמוס מאוד, וגם קצת מלאה. קראתי, ועכשיו אתם משוחררים.

הכל מסודר בקופסאות.קופסאות של מילים:לביקורות ציניות,קופסה לביקורת פושרת,וזו לביקורת המשבחת.אבל בשביל הספר הזה אני פונה למדף שלי ושולף משם את הקופסא עם הדימויים לביקורות המהללות,המשתפכות,המתפעלות(יש גם קופסא לכל אלה)ביותר כדי להרכיב מהן את הביקורת לכלה המשחררת.
איך שאני פותח את הקופסא מיד מפציעות משם קרני האור של המילים המלוטשות ביותר.מה יש לנו שם:"יצירת מופת","מעשה אמן","קנוני","אבן דרך","פסגת היצירה","מלאכת מחשבת",כאלה.
זה לא מספיק.
נעזוב זה ונחפש משהו אחר.
כבר כתבתי כאן בעבר(בביקורת הלא מוערכת דיה של 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש') על יצירתו של א.ב ועד כמה בשבילי הוא הליכה על בטוח.ממש באנקר.
איך אתאר לכן ולכם ספר זה?אתם מכירים את זה כשמתבוננים על שיירת נמלים קטנטנות מגבוה?רואים קו דקיק שזע לו בתנועה מתמדת.זום אין ופוקוס קרוב יותר לשיירה תגלה לכם את הפרטים המרכיבים אותה ומייד תשתאו על התנועה הסואנת המרכיבה את הקו השחור הזה ואם תקרבו את עיניכם ממש בצמוד לשיירה תדהמו מהנחיל העצום הרוחש מתחת אפכם.
נחיל המילים המרכיב את ספרו זה של יהושוע מצריך רזולוציה החדה ביותר שתוכלו להשיג.מה שנקרא בקריאה ראשונה לא מספיק כדי לחוות את העושר והתחכום של הסופר הזה.שכבות על שכבות מונחים הסיפורים השונים והם מקופלים ומתקפלים זה בתוך זה עמוסים דימויים,סמלים והקשרים שכדי לגלות אותם יש לגזור על עצמך עוצר קריאה של חומרים אחרים ולתת לסיפור שזה עתה סיימת לחלחל בך ולהספג בתודעה
כמו חומר רדיואקטיבי הנועד לגלות את החומרים הזעירים ביותר שלא ניתנים לגילוי באמצעים קונבנציונאליים.
אני חושב שכבר קלטתם את המסר.
נקשרתי לסיפור הזה על יוחנן ריבלין ומשפחתו.הצטערתי כשהגעתי לסוף הסתמי משהו,אבל כמו ב'שליחותו של הממונה' הבנתי את משמעותו רק לאחר מספר ימים.
נקשרתי למזרחן ריבלין ולאישתו השופטת שדווקא הוא מבין שניהם חיפש אמת למען בנו האהוב.בסיפור גדוש סודות ריבלין מחפש לפענח סוד אחד שגרם לסיום נישואי בנו יקירו לאחר שנה אחת בלבד.הסוד מתגלה לבסוף,אך לא לו אבל גם סודות אחרים ברקע נפתרים ומתירים את הקשרים שאחזו בדמויות השונות לשיחרורם לדרך חדשה.
א.ב כתב עלילה מהפנטת ומלאת ריחות בתוכה התערסלתי והגעתי מחיפה לירושלים,לגליל ולכפרי הגדה לדמויות ישראליות וערביות,כולן אנושיות ושובות לב.העלילה מתובלת בהרבה משפטים בערבית הכתובה בעברית,והומור רב.אני ממליץ במיוחד על הקטע (מעמוד 390 )בו מתוארת חויית הצפייה של הזוג רבלין בסרט יפני משמים.צחקתי שם כמו שלא צחקתי מעולם מקטע שקראתי.
מה יש לדבר-ללקק את האצבעות,או ברוח האירויזיונית של ימים אלה:
'דוז פואה'
ותוסיפו גם מע"ם

ספר נפלא. תאור של חיינו כפי שהם בארץ הזו. זוהי "כמוסת זמן" א.ב. יהושע כתב על שנות האלף. ספר זה בעוד אלף שנה יתאר במדויק חי משפחה ישראלית בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת.
אהבתי את הסיגנון הקולח.
את הדמויות, גם דמויות המשניות מתוארות היטב.
מומלץ כמו מרבית ספריו.

ספר מצויין הנכתב ביד אמן רגישה של א.ב. יהושע על מזרחן הנשוי לשופטת ועל משפחה ירושלמית בעלת מלון משפחתי קטן,וסטודנטית ערביה עליה גאוות המשפחה המתקשה לסיים תואר, ספר מצויין ומומלץ.

אני מרגיש קצת אי נוחות לכתוב ביקורת לסופר כמו א.ב יהושוע, סופר שהוכיח מעל לכל ספר את גאונותו הספרותית.

אבל מבחינתי ככקורא הדיוט שאומנם קרא עגנונים ודוסטויבסקים, אבל עדיין מחפש את הזיק הספרותי שמושך את הקורא כמו סירנות למלחים.

הספר 'הכלה המשחררת' היה לי די מתיש, הרבה קטעי פרשנות, הרבה השהיות של העלילה וקטעים לא ברורים. היו אומנם כמה קטעים שהצליחו לשאוב אותי חזרה לספר כמו תיאור החתונה הערבית שהייתה די משונה בתחילת הספר, הנסיעות ברכב עם הסטודנטית סמאהר, והקפיצות לתיאוריי מלחמת האזרחים באלג'יר והתהייה האם יש קשר בין עלילת הספר לעלילת המלחמה באלג'יר.

בסופו של דבר לא הבנתי כל כך הרבה (למרות האהבה הרבה שיש לי לא.ב יהושוע). הספר מבחינתי הוא ניסיון נועז של הסופר לצאת מגבולות עצמו. אני מקווה לחזור לקרוא בו בעוד כמה שנים ואולי להיווכל לתוכו בצורה מוצלחת יותר.

ספר בסדר.
ספר עב כרס, נחמד ולא יותר.
לטעמי יש בו יותר מידי התפלפלות עם השפה הערבית, השירים והסיפורים בערבית...
סיפור העלילה המרכזי - מעניין, אך היה חסר לי "הפואנטה" בסוף...

כרגיל, הכתיבה של א.ב. יהושע, מדהימה, ומה שהדהים אותי במיוחד הפעם היה היכולת שלו לסחוף את הקורא אל תוך עולם ועולם פנימי מלאים ושונים ממה שנכתב עליהם בד"כ.

היכולת של יהושע ליצור יש מאין ולהפוך שגרה יומיומית של אנשים אפורים לכדי סיפור מרתק היא למעלה מאמנות.

החיסרון היחיד הוא אורכו של הספר, שללא ספק יכול היה לקצץ כמה עשרות עמודים בלי שאף אחד היה שם לב...

עשוי וצפוי מידי- לא מהספרים הטובים שקראתי- אבל אין סיכוי שאפספס את הסופר הישראלי האהוב עליי.
תמיד כיף ונעים לקריאת אחר הצהריים עם קפה...

מצאתי את הספר הזה ליד הפח; לקח לי כמה חודשים אולי יותר משנה לתקן את הטעות של זולתי.