ביקורת ספרותית על הבחורה על הרכבת מאת פולה הוקינס
ספר לא משהו

---

אחד התחביבים שהיה לי בעת נסיעות ארוכות באוטובוסים בין עירוניים היה כרוך בהתבוננות בערים שהאוטובוס חלף על פניהן. נהניתי להסתכל על הבתים בצידי הדרך, אל הגינות, אל החלונות, אל הרחובות הלא מוכרים, ולדמיין את החיים של האנשים שגרים במקומות האלה. מה הם עושים באופן כללי, מה הם עושים בדיוק ברגע הזה, איך עוברים עליהם החיים שלהם, מה יש להם בבית, מה השימוש שלהם במרפסת, ואיזה ממרח הם שמים בסנדוויץ' כשהם יוצאים לעבודה. ברור שהניחושים שלי הם די עלובים, מונחים יותר מאיזורי ההיכרות שלי ומגבולות הדימיון שלי מאשר מכל דבר אחר, אבל זה לא משנה. זה גם עזר להעביר הרבה זמני נסיעות משמימות ומשעממות בצורה טובה ומעניינת. ולמה אני כותבת בלשון עבר? זה בגלל שהיום התנועה שונה לחלוטין. אני נוהגת ברכבי הפרטי ועסוקה יותר ויותר בניסיונות לחמוק מיצורי הפרא המקומיים הממלאים את הכביש ושכנראה עסוקים בעצמם יותר בטלפון מבכביש עצמו. בנוסף גם הכבישים שינו את פניהם והדרכים הציבוריות עוברות היום הרחק מבתי המגורים או מאחורי חומות מסתירות או משתיקות רעשים. כך או כך, נסיעות זה לא מה שהיה פעם.

רייצ'ל נוסעת ברכבת, ומסתכלת על הבתים. בתחילה חשבתי שהיא כמוני, אבל מסתבר שלא ממש. היא מסתכלת על בתים מסוימים, ועל משפחה מסוימת, ולא מעיפה מבטים כלליים ומשועממים. היא עוקבת אחרי זוג שנראה לה חלומי ומאוהב. ואז הוא כבר לא נראה מאוהב כל כך, ואחר כך מתברר שגם לא חלומי. האישה, שרייצ'ל קראה לה ג'ס אבל בעצם קוראים לה מייגן, נעלמה. ורייצ'ל הופכת להיות בלש מטעם עצמה, ומנסה לעזור ולמצוא אותה. אף אחד לא ממש מקשיב לה, אבל זה לא מפתיע. כי רייצ'ל היא לא ממש בלשית, היא בעלת מוניטין אלכוהוליסטי, ויש לה נטייה לאבד זיכרון. עוד יותר מסובך, משום שמייגן גרה בסמוך למקום שבו גר הגרוש של רייצ'ל, ורייצ'ל נוטה להטריד אותו ואת אשתו החדשה אנה.

ובכן, זהו סיפורה של משימה חסרת תוחלת לחלוטין. היא מסופרת מפי שלוש הנשים - רייצ'ל, מייגן ואנה. אבל הקולות שלהן כל כך דומים, שמזל שהכותבת טרחה לכתוב בגדול בראש כל פרק מי הדוברת, כדי שלא נתבלבל. כתבתי בעבר ואכתוב שוב - קשה לכתוב בגוף ראשון. עוד יותר קשה לכתוב במקביל בגוף ראשון של כמה אנשים. רוב האנשים לא עושים את זה טוב, ופולה הוקינס לא יוצאת מן הכלל הזה. המשותף לדמויות הוא שהן לא מהימנות בעליל. נורא קשה לקרוא סיפור כשכל הזמן צריך לעמוד על המשמר ולשאול את עצמך מה נכון ומה שגוי. אולי זו בחירה ספרותית נכונה בהינתן נושא הספר, אבל זה הופך אותו למתיש ומורכב לקריאה, הרבה יותר מכפי יכולת הז'אנר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הבחורה על הרכבת