היא שופטת מוערכת. הקריירה שלה לא היתה מטיאורית – היא התקדמה בעבודה קשה להיות שופטת שמתעמקת באמת בפרטי כל מקרה ומקבלת החלטה על בסיס מושכל. פיסקי הדין שלה מנומקים והתחום בו היא עוסקת - דיני משפחה - מחייב אותה גם להסתכל באופן אישי על הדברים. כי דיני משפחה עוסקים בכל המהות של החיים הרגילים: זוגיות, ילדים, רכוש שנצבר, הדברים הקטנים שאנחנו יודעים על בן הזוג, אלה שמאפשרים לנו, במקרה הצורך, לטפל בו במקדחה, ולסובב. ו"מקרה הצורך" הוא הרגע בה אנחנו מרגישים מותקפים, ומוכרחים להחזיר. מהר וחזק.
יש כמה מקצועות שגורמים לבעליהם להשתנות. שיפוט הוא אחד מהמקצועות האלה. הוא מחייב את השופט לעטות מסכה מסוג מסויים: התייחסות אינטלקטואלית עם ריחוק רגשי נדרשים, וכמו במקצועות אחרים, המסכה הופכת לעור שני וההתנהגות המקצועית הנדרשת - לאופי. וזה מה שקרה, בקצרה, לפיונה מיי, השופטת. היא העדיפה להיות שופטת - לא על הכס, בחיים - על פני להיות אשה. ועל הטעות הזו היא תשלם ביוקר. והתשלום ימשך כל עוד חושיה איתה.
לעתים נדירות יוצא לי לקרוא ספר שהטקסט שלו מצליח לקחת אותי למחוזות אחרים. שאני שוקעת בתוכו כבחבלי קסם, בלי קשר לסיפור המסופר ונעלמת בתוכו. הספרים של מקיואן - שהוא עבורי טעם נרכש - אינם מייצרים עבורי את הסוג הזה של קסם. הם גורמים לי לחשוב, לא להיקסם. רוב הספרים של מקיואן שקראתי עשו עבורי את אותו דבר: התפעלתי ממוחו של הסופר ומיכולתו לראות הקשרים שאינם ברורים מאליהם, ולספר סיפור המדגים אותם. אבל כל ספריו שקראתי - למעט "נחמת זרים" התמוה - עשו עבורי אותו דבר: התפעלות מיכולתו לטוות סיפור שידגים את הדילמה עליה הוא כותב, כישרון כתיבה המצליח לגעת בנקודה המיקרוסקופית אליה התכוון, וחשיבה מורכבת הממחישה את מה שכולם יודעים: החיים מסובכים, אין שחור-לבן וכמות וגיוון האפור היא כמעט אינסופית.
על מה הספר? על טעות בשיקול דעת. על בחירה גרועה מתוך כוונה טובה. על תגובה אישית (של השופטת) לתחינה לעזרה של נתבע. ואולי הוא היה התובע. הספר כמו ספריו האחרים גרם לי לחשוב בעיקר על הבלבול שבין הדימוי הציבורי לפרטי. וגם, כמובן, על אי היכולת להתעלם מהפרטי - גם אם אתה נושא תפקיד שלכאורה מחייב אותך באובייקטיביות - תהיה זו אשר תהיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
