זה הספר הראשון של איאן מקיואן שיוצא לי לקרוא. טוב, היו עוד כמה ספרים של מקיואן שאחותי הביאה הביתה, מלבד הספר הזה, אבל אותם לא קראתי אלא רק דיפדפתי. פשוט עכשיו הרגשתי מוכן מבחינת הגיל והבשלות לקרוא ספר של מקיואן, שמשום מה משהו בשם שלו (וגם בשם שיצא לו) עשה לי רושם שספריו מיועדים למבוגרים, ולא רק לדפדף בו.
טוב שקיבלתי את ההחלטה הזו.
כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר באיזשהו מיקרה שראיתי בחדשות, על הנער מטבריה שחלה בסרטן והיה צריך לעבור ניתוח כימותרפי, אבל משום שבא מבית דתי, הוא ומשפחתו התנגדו לניתוח, והנער אף העלה סירטון שבו הוא אומר שבית החולים מכריח אותו בכוח לעשות את הניתוח בניגוד לרצונו, ואף פנה לכולם (לכל מי שצפה בסירטון) להגיע לבית החולים ולתמוך בו וברצון שלו שלא לעבור את הניתוח (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4500967,00.html).
מיקרה נוסף שנזכרתי בו במהלך קריאת הספר, הוא על אדם שהיה לו כרטיס אדי של תרומת איברים, אבל כשהוא מת משפחתו, שהיא משפחה דתית, לא הסכימה לתרום את איבריו של בן משפחתם שמת, מפני שערכי הדת אסרו עליהם לעשות את המעשה, ולמרות שלבן משפחתם היה כרטיס אדי.
עוד מיקרה, זה על הטרנסג'נדרית שהתאבדה, ובמכתב שכתבה לפני מותה, היא כתבה שהיא רוצה שגופתה תישרף ואפרה יושלח לים, אבל היא, כמו שאתם בטח יכולים לנחש, באה מבית דתי, ולמרות שחבריה ניסו כל שביכולתם למלא את בקשתה, משפחתה של המתה לא הסכימה לכך שאפרה יושלח לים מטעמים דתיים, ורצו להוביל אותה לקבורה יהודית, רגילה.
ויש עוד המון מיקרים, שבהם נוצר מפגש בין דת לחילון וערכים ודיעות שונות - מפגש שמביא איתו הרבה לחץ שנובע מאותו ניגוד אינטרסים, ויחד עם זה עולות כל מני שאלות ודילמות על מוסר, על מה כדאי ולא כדאי. מיקרים שבהם טובת הילד הוא לא תמיד הגורם המכריע בסיפור, למרות שלרוב הוא אמור להיות.
כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר בספר אחר שקראתי, שקוראים לו 'שומרת אחותי', משום שגם הוא, כמו הספר הזה, הוא דרמה מישפטית מורכבת, רגישה ומסעירה.
המיקרה שמתואר בספר הזה הוא מיקרה של שופטת עסוקה בבית המישפט העליון בלונדון, בשם פיונה מיי, שהתפקיד שלה הוא לעסוק בדיוק במיקרים שאותם הזכרתי מקודם - מיקרים שבהם נוצר מפגש בין דת לחילון, בין טובת הילד לטובת השאר. גם חייה האישיים של פיונה, הם מיקרה אחד גדול בפני עצמו, שמטריד אותה ולא נותן לה מנוחה: היחסים בינה לבין בעלה הם כבר לא אותם היחסים שהיו ביניהם בשנותיהם הראשונות, שכן בעלה מחפש מין בזוגיות שלהם ולא מוצא אותו אצלה. ושום דבר גם לא מכין את פיונה מיי לקראת המיקרה שעומד במרכז הספר הזה, ושבו פיונה נדרשת לטפל: מיקרה של נער בן 17 שחולה בלוקמיה (סוג של סרטן, שבעקבותיו יש מחסור של דם בגוף) ולכן הוא צריך לעבור עירוי דם (הכנסת דם לגופו), אבל משום שהוריו הם הדוקים בדתם, ומשתייכים לקהילה דתית שנקראת 'עדי יהוה', מתנגדים לעירוי של בנם משום שעל פי אמונתם כל הכנסה של דם לגוף, שהוא לא דמו של בעל הגוף, אסורה בהחלט. כתוצאה מכך, עולה דילמה מישפטית קשה שעולות בה מספר שאלות: עד כמה בית המישפט יכול להתערב בעניינים שלגביהם לא תמיד אין לו הרבה מושג, כמו מישפחה או קהילה ודרך החיים שלה? ואם מתערבים, אז לטובת מי? לטובת הילד (שדעתו לא בהכרח מנוגדת לדעתם של הוריו), לטובת המישפחה, או לטובתם שלהם עצמם? וגם אם בסוף עירוי הדם אכן יתבצע - האם זה באמת יעזור לחולה? או שאולי זה אפילו יחמיר את המצב? שני המיקרים - גם של פיונה וגם של אדם (הנער חולה הסרטן) - משתלבים זה בזה, מתחברים להם, עד לכדי יצירת הספר הזה.
אני אוהב דילמות. טוב, לא בחיי האישיים (כי בחיי האישיים אני מעדיף שיהיו כמה שפחות דילמות), אבל לקרוא ספרים עם דילמות זה מעניין - ובספר הזה יש המון דילמות. הדילמות שמעסיקות את הדמויות בספר הזה, גורמות להן להיראות מאוד אנושיות. אהבתי אפילו את דמותו של אדם חולה הסרטן, שלמרות העקשנות המעצבנת שלו שלא לעבור את העירוי (עקשנות שלא הצלחתי להבין), הוא היה מאוד כנה, ואהבתי את הבגרות שבו מצד אחד ואת הזיק הילדותי והנלהב מצד שני. איאן מקיואן לוקח את כל מה שקורה בין כותלי בית המשפט, ומכניס את זה לתוך ספר קריאה קצרצר, ומעביר את זה לקהל הרחב. הספר מעלה כל מני סוגיות משפטיות ואזרחיות מעניינות, וגם דן בין היתר בנושאים שקרובים אלינו כמו דתיים וחרדים מכל מני חברות (גם היהודית), וגרם לי להכיר גם קבוצה שלא הכרתי עד עכשיו (עדי יהוה), ולחפש אותם בגוגל ולקרוא עליהם קצת בויקיפדיה. אהבתי גם את האווירה של הספר - סתווית וגשומה מבחוץ ומישפטית מבפנים. הקריאה בספר הייתה מאוד קולחת ונעימה, והספר קריא ביותר. כתיבתו (היפה אומנם), היא מאוד פשוטה ושטוחה - ולמרות זאת, היא קולעת בול.
באחת מהתגובות בביקורת של יעל על הספר, קורא בשם 'מחשבות', אשר לא אהב את הספר הנ"ל, אמר שלדעתו הוא לא ספר חשוב. זכותו של מחשבות שלא לאהוב את הספר, אבל אני לא מסכים עם מה שאמר - אני בהחלט חושב שזה ספר חשוב. והמיקרים שציינתי בתחילת הביקורת (זה של הנער מטבריה, הדתי עם כרטיס האדי והטרנסג'נדרית) אכן מוכיחים את החשיבות שבקיומו של ספר כמו זה.
אחותי המליצה לי מאוד על ספר אחר של מקיואן, שנקרא 'כפרה'. אז נראה לי שזה יהיה הספר הבא שלו שאני הולך לקרוא.
















