השופטת פיונה מיי צריכה לקבל הכרעות קשות, לחרוץ גורלות. דיני משפחה.
תינוקות שנולדו כתאומים סיאמיים. אם יופרדו בניתוח סביר שאחד ישרוד ולא, ימותו שניהם. ההורים קתולים אדוקים המתנגדים להתערב בגורל שהועיד האל ומתנגדים לכל פעולה יזומה שלתפיסתם היא רצח.
סכסוך בין בני זוג יהודים חרדים בקהילה נוקשה, בעלי גישות שונות לחינוך בנותיהם הקטנות מה שישפיע על עתידן.
ההחלטות קשות. יהיו אשר יהיו, מישהו ייפגע. כשופטת עליה לסמוך על ממצאים, עובדות ועדים מומחים, לשמור על אובייקטיביות ועל החוק הקר והמנוכר לעתים ועם זאת להיות מוסרית ככל האפשר. לפסוק גם אם אינה שלמה עם הכרעתה-שלה.
מעל הכל מרחפת תמיד שאלת טובת הילד. מתי אמונה, חינוך וערכים נדחקים הצידה בשל החוק ומה שנתפס כנכון.
לעתים מקוממים עליה פסקי דינה את דעת הקהל.
וכאילו לא די בדילמות האכזריות המוצבות לפתחה בעלה מזה עשורים 'מתפרפר' עם צעירה ממנו בשנים רבות. הזוגיות רבת השנים ללא ילדים עולה על שרטון מה שמוסיף שמן למדורה וכאב לשופטת הנבגדת.
מקרה קשה במיוחד הוא של נער הגוסס מלוקמיה ועירוי דם יכול להציל את חייו ובלעדיו מותו יהיה מייסר. אלא שהנער והוריו שייכים לזרם הדתי של 'עדי יהווה' ועירוי דם אסור בתכלית. חוקית הנער קטין, בקרוב יהיה בן 18. הוריו ומנהיגי הקהילה מסרבים בתוקף לאפשר את הטיפול ובנם משלים עם החלטתם. פיונה ניצבת בפני החלטה בלתי אפשרית ושאלות מוסריות קשות. לו נולד שלושה חודשים קודם היה בגיר חוקית וההחלטה בידיו. האם כיבוד דתם, רצונם הברור של הוריו ונידוי אפשרי חשובים מחייו. האם נער בגילו מסוגל להיות שקול די הצורך לגבי גורלו שלו מול האיסור החמור. השעון מתקתק ללא רחמים. אין לה שבועות אלא ימים ועליה לקבל הכרעה קשה ומייד ומחליטה לפגוש אותו בבית החולים.
גזר הדין שתפסוק מטיל את פיונה למצבים שלא צפתה.
הספר מיטיב להציג דילמות אתיות, הדמויות סבירות ועם זאת נכנס לעתים למקומות שלא ממש נוגעים לעלילה ולעתים תחושה שמשהו בו מאולץ קמעה כפגישת פיונה והנער בבית החולים.
3.5 כוכבים.

טובת הילד, או טובת השופטת?

יש קולנוע אחר, שרעייתי ואני אוהבים ללכת אליו, הוא שוכן במבנה מחודש של קולנוע ישן מאוד, בו פוגשים בעיקר אנשים מבוגרים, שעדיין חשוב להם להרגיש את טעם הקולנוע השכונתי של פעם.

טובת הילד, הסרט שהוקרן בקולנוע השכונתי, מבוסס על הספר של איאן מקיואן, הוא סרט רגיש, יפה ונוגע, המצליח להציב תמונות חיים ודילמות מורכבות. הוא נגע וטלטל אותנו, כמי שחצינו, או שאוטוטו חוצים את קו השישים (למשל רעייתי). בסיימו שאלנו את עצמנו, שאלה חובקת עולם, מהם החיים לאחר השישים, נקודת ציון מלחיצה ומקשישה?

גם אם ננסה להדחיק את המציאות הנוגה, ההכרה שעם חלוף השנים עברנו שינויים משמעותיים, היא עובדה מתריסה, שגרמה לנו להחליט על שינוי משמעותי, להפסיק את מרוץ העכברים ולצאת לגמלאות. האם נצליח לרפא את השחיקה שחוללנו בחיינו. האם נצליח להשתנות ולגלות את עצמנו מחדש?

מספר ימים לאחר שצפתי בסרט, נברתי בערמת הספרים, לחפש את הספר טובת הילד.

בפיונה, שופטת בית המשפט העליון לענייני משפחה, ממש התאהבתי, היא בת חמישים ותשע, אוטוטו, שישים, שופטת מעורכת בשיאה המקצועי. אנחנו מלווים אותה במלאכת השיפוט. היא ניצבת על דוכן השופטת, מורמת מעם, סמכותיות, אדיבה, מחליטה בקור רוח, חותכת ישר ולעניין, מנסחת בתבונה וברגישות את פסיקותיה, כהכרעה בין קונפליקטים מוסריים וחוקיים. פיונה היא אישה לעניין.

לעומת פיונה אשת הברזל הניצבת על כס המשפט, מציב מקיואן, את פיונה האישה השברירית בזירה המשפחתית. היא עייפה ולחוצה מחץ, לוקחת עבודה הביתה לתוך הלילה. היא חייבת להשלים פסק דין, העוסק בדילמה נוראיות, האם להפריד בין תאומים סיאמיים, באופן שגורלו של האחד יהיה לחיים והשני למוות, מעין משפט שלמה שחושף הכרעות אמיצות. אבל מה קורה שהקריירה משתלטת על הבית? מקיואן מציג דילמה אכזרית, מה הם המחירים אותם משלמת אשת הקריירה בזוגיות שלה?

בעלה ג'ק ניגש אליה ולפתע שואל, מתי שכבנו בפעם האחרונה, ובהמשך הוא מוסיף, אני מבקש לקיים רומן מהצד, אך להמשיך לאהוב אתך, משמע לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אמירה שגרמה לי להזדהות עם פיונה הפגועה ולכעוס על ג'ק, פרופסור להיסטוריה עתיקה, שפעם כתב על יוליוס קיסר, וקיבל תהילה לרגע. כעת הוא דואה מכוחות העילוי של ספר יחיד. רציתי לצעוק אי ג'ק, אצלך אף אחד לא הולך למות, יוליוס מת מזמן, ואילו אשתך חורצת דיני נפשות, איך זה שאתה לא תומך בה, שותף לחיבוטי נפשה המיוסרת בלילות נטולי השינה, ומה שמעניין אותך זה רק סקס?

בערב כשהיא שופטת תורנית, היא נאלצת לתת פסק דין מידי, האם להורות לבית החולים לתת לאדם, נער כמעט בן -18, עירוי דם, שבלעדיו הוא קרוב לוודאי ימות. הילד והוריו מסרבים לקבל את העירוי, מכיוון שמדובר בעניין הנוגד את אמונתם ככת עדי יהוה. בכדי להכריע, בצעד יוצא דופן, פיונה מחליטה לבקר את אדם בבית החולים, ולהתרשם אישית מעמדתו, המפגש הזה ישנה את חייה וחייו.

מקיואן, מציב דילמה מוסרית מורכבת בליבת העלילה. האם פיונה כשופטת וכאדם שוויתרה על חוויית ההורות, בכדי שילדים לא יפריעו לקריירה שלה, יכולה להחליט החלטות גורליות לחיי ילדים והוריהם, העשויות להיתפס כפרוצדורה משפטית מנוכרת ופטרוניות, הנוגדת את זכות ההורים והילד להחליט מה טוב או מוסרי עבורם? השאלה הזאת מרחפת ברקע העלילה, בצורה מאופקת ואינטליגנטית. בכפר סבא שלא ידועה בנימוסים בריטיים, הטיחו במהנדסת העיר שלנו את השאלה, איך את יכולה לקבל החלטות על בניית בית ספר, שבמוקדו עומדת טובת הילד, מבלי שיש לך ילדים?

באו ונחזור לשופטת שלנו, האם הפסיקה שלה היא רציונלית בלבד, או שהיא מושפעת מהטיות רגשיות, לא מודעות, כמו המשבר המעיק עם ג'ק. האם במקביל כובד פסיקותיה המשפטיות, בעולמה הלכאורה מובדל ומוגן, מחלחלות בצורה לא נשלטת והרסנית לחייה האישיים? השאלות האלו מקנות ממד אנושי מכמיר ומרגש לפיונה השופטת, כאדם בשר ודם, אישה של חזקות וחולשות גם יחד.

מקיואן מאפשר לנו להביט ברגעי החסד והשבר של פיונה, בזיכרונות חייה ובמחשבותיה הכמוסות. בכך הוא גורם לנו לתהות, האם נגזר עלנו לחיות במערכת קונפליקטים המורכבת מערכים מנוגדים?

ולבסוף נותרה שאלה אחת:

החיים מהם, ואהבה מהי? את השאלה הזאת ישאלו שניים, נער מתבגר, רגיש וסוער, ואישה בוגרת, רגשנית ומאופקת. שאלה שליוותה אותי זמן רב אחרי שהפכתי את הדף האחרון בספר.

את מה שקורה בספר הזה אפשר לייחס לעצלנות או לזחיחות או פשוט לכך שלאיאן מקיואן אין את אחותי, כלומר, מישהו שהוא סומך עליו ויודע שהוא בעדו ולכן מאפשר לו להגיד את האמת, לא רק בדיעבד, אלא גם תוך כדי. אם הוא היה מדבר איתה היא בטח היתה מראה לו את הפינות ומציעה לו להפסיק לעגל אותן והיה יכול להיות פה ספר מצויין.

זה מבאס, כי יש פה כבר את רב החומרים. האיש יודע לכתוב ולסיפור שלו יש פוטנציאל. הוא גם עשה תחקיר כך שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא יודע איך נראית שגרת יומה של שופטת בכירה בבית דין לענייני משפחה. הוא קרא כמה תיקים ומכיר את סוג ההכרעות ששופטת כזאת נדרשת לקבל והוא בטח מכיר את המילייה החברתי של אנשים כאלה ואת העולם התרבותי שלהם.

הוא גם ידע להמציא, או למצוא, מקרה שיש בו דילמה מוסרית לכאורה, צורך להכריע בין טובתו האלמנטרית של נער, בריאות טובה, העדר סבל ואפשרות לחיות, לבין השפקת עולמו שנגזרת, גם מפאת גילו, מהשקפת עולמם של הוריו ומצרות נקודת המבט של מי שגדל תחת דוקטורינה מוסדרת ונחרצת, קהילת עדי יהוה במקרה הזה.

כל זה יש פה, שופטת, נער מתבגר, מחלה ממארת וצורך בטיפול שיכול להציל חיים אך מנוגד לאמונה.

העניין הוא שזה לא מספיק. כדי שזה יהיה טוב צריך, קודם כל, להפיח בדילמה הזאת חיים. אי אפשר להשאיר אותה על הנייר, כלומר, צריך לגרום לי להתלבט באמת, לחשוב שיש שתי אלטרנטיבות. העובדות לא מספיקות כאן. בשבילן יש עיתונים. בספר אני מצפה למידה של נגישות למחשבות ורצונות ואמונות, כזאת שתפר קצת את שיווי המשקל שלי. מספיקה רק מכה קטנה בשוק, כדי שאחשוב מחדש על היציבה שלי ואנסה להתיישר מחדש. תיאורים קולחים ומדוייקים לא מבטיחים את זה.

איאן מקיואן כתב כבר ספרים טובים יותר. עדיף לקרוא אותם.

הצצה לחיי שופטת, שהיא בשר ודם.
נפשה מתערבבת בדיני הנפשות שהיא חורצת.
הספר מאוד אמין (בפרטים הקטנים הרפואיים).
יוצר הרגשה אצל הקורא שאפשר לסמוך על מקיואן שלא "יסבן/יחרטט" בפרטים שהקורא לא בקי בהם ב 100%.
ומעל לכל, מסקרן, מותח, אי אפשר לעצור...

היא שופטת מוערכת. הקריירה שלה לא היתה מטיאורית – היא התקדמה בעבודה קשה להיות שופטת שמתעמקת באמת בפרטי כל מקרה ומקבלת החלטה על בסיס מושכל. פיסקי הדין שלה מנומקים והתחום בו היא עוסקת - דיני משפחה - מחייב אותה גם להסתכל באופן אישי על הדברים. כי דיני משפחה עוסקים בכל המהות של החיים הרגילים: זוגיות, ילדים, רכוש שנצבר, הדברים הקטנים שאנחנו יודעים על בן הזוג, אלה שמאפשרים לנו, במקרה הצורך, לטפל בו במקדחה, ולסובב. ו"מקרה הצורך" הוא הרגע בה אנחנו מרגישים מותקפים, ומוכרחים להחזיר. מהר וחזק.

יש כמה מקצועות שגורמים לבעליהם להשתנות. שיפוט הוא אחד מהמקצועות האלה. הוא מחייב את השופט לעטות מסכה מסוג מסויים: התייחסות אינטלקטואלית עם ריחוק רגשי נדרשים, וכמו במקצועות אחרים, המסכה הופכת לעור שני וההתנהגות המקצועית הנדרשת - לאופי. וזה מה שקרה, בקצרה, לפיונה מיי, השופטת. היא העדיפה להיות שופטת - לא על הכס, בחיים - על פני להיות אשה. ועל הטעות הזו היא תשלם ביוקר. והתשלום ימשך כל עוד חושיה איתה.

לעתים נדירות יוצא לי לקרוא ספר שהטקסט שלו מצליח לקחת אותי למחוזות אחרים. שאני שוקעת בתוכו כבחבלי קסם, בלי קשר לסיפור המסופר ונעלמת בתוכו. הספרים של מקיואן - שהוא עבורי טעם נרכש - אינם מייצרים עבורי את הסוג הזה של קסם. הם גורמים לי לחשוב, לא להיקסם. רוב הספרים של מקיואן שקראתי עשו עבורי את אותו דבר: התפעלתי ממוחו של הסופר ומיכולתו לראות הקשרים שאינם ברורים מאליהם, ולספר סיפור המדגים אותם. אבל כל ספריו שקראתי - למעט "נחמת זרים" התמוה - עשו עבורי אותו דבר: התפעלות מיכולתו לטוות סיפור שידגים את הדילמה עליה הוא כותב, כישרון כתיבה המצליח לגעת בנקודה המיקרוסקופית אליה התכוון, וחשיבה מורכבת הממחישה את מה שכולם יודעים: החיים מסובכים, אין שחור-לבן וכמות וגיוון האפור היא כמעט אינסופית.

על מה הספר? על טעות בשיקול דעת. על בחירה גרועה מתוך כוונה טובה. על תגובה אישית (של השופטת) לתחינה לעזרה של נתבע. ואולי הוא היה התובע. הספר כמו ספריו האחרים גרם לי לחשוב בעיקר על הבלבול שבין הדימוי הציבורי לפרטי. וגם, כמובן, על אי היכולת להתעלם מהפרטי - גם אם אתה נושא תפקיד שלכאורה מחייב אותך באובייקטיביות - תהיה זו אשר תהיה.

זה הספר הראשון של איאן מקיואן שיוצא לי לקרוא. טוב, היו עוד כמה ספרים של מקיואן שאחותי הביאה הביתה, מלבד הספר הזה, אבל אותם לא קראתי אלא רק דיפדפתי. פשוט עכשיו הרגשתי מוכן מבחינת הגיל והבשלות לקרוא ספר של מקיואן, שמשום מה משהו בשם שלו (וגם בשם שיצא לו) עשה לי רושם שספריו מיועדים למבוגרים, ולא רק לדפדף בו.
טוב שקיבלתי את ההחלטה הזו.

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר באיזשהו מיקרה שראיתי בחדשות, על הנער מטבריה שחלה בסרטן והיה צריך לעבור ניתוח כימותרפי, אבל משום שבא מבית דתי, הוא ומשפחתו התנגדו לניתוח, והנער אף העלה סירטון שבו הוא אומר שבית החולים מכריח אותו בכוח לעשות את הניתוח בניגוד לרצונו, ואף פנה לכולם (לכל מי שצפה בסירטון) להגיע לבית החולים ולתמוך בו וברצון שלו שלא לעבור את הניתוח (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4500967,00.html).
מיקרה נוסף שנזכרתי בו במהלך קריאת הספר, הוא על אדם שהיה לו כרטיס אדי של תרומת איברים, אבל כשהוא מת משפחתו, שהיא משפחה דתית, לא הסכימה לתרום את איבריו של בן משפחתם שמת, מפני שערכי הדת אסרו עליהם לעשות את המעשה, ולמרות שלבן משפחתם היה כרטיס אדי.
עוד מיקרה, זה על הטרנסג'נדרית שהתאבדה, ובמכתב שכתבה לפני מותה, היא כתבה שהיא רוצה שגופתה תישרף ואפרה יושלח לים, אבל היא, כמו שאתם בטח יכולים לנחש, באה מבית דתי, ולמרות שחבריה ניסו כל שביכולתם למלא את בקשתה, משפחתה של המתה לא הסכימה לכך שאפרה יושלח לים מטעמים דתיים, ורצו להוביל אותה לקבורה יהודית, רגילה.
ויש עוד המון מיקרים, שבהם נוצר מפגש בין דת לחילון וערכים ודיעות שונות - מפגש שמביא איתו הרבה לחץ שנובע מאותו ניגוד אינטרסים, ויחד עם זה עולות כל מני שאלות ודילמות על מוסר, על מה כדאי ולא כדאי. מיקרים שבהם טובת הילד הוא לא תמיד הגורם המכריע בסיפור, למרות שלרוב הוא אמור להיות.

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להיזכר בספר אחר שקראתי, שקוראים לו 'שומרת אחותי', משום שגם הוא, כמו הספר הזה, הוא דרמה מישפטית מורכבת, רגישה ומסעירה.
המיקרה שמתואר בספר הזה הוא מיקרה של שופטת עסוקה בבית המישפט העליון בלונדון, בשם פיונה מיי, שהתפקיד שלה הוא לעסוק בדיוק במיקרים שאותם הזכרתי מקודם - מיקרים שבהם נוצר מפגש בין דת לחילון, בין טובת הילד לטובת השאר. גם חייה האישיים של פיונה, הם מיקרה אחד גדול בפני עצמו, שמטריד אותה ולא נותן לה מנוחה: היחסים בינה לבין בעלה הם כבר לא אותם היחסים שהיו ביניהם בשנותיהם הראשונות, שכן בעלה מחפש מין בזוגיות שלהם ולא מוצא אותו אצלה. ושום דבר גם לא מכין את פיונה מיי לקראת המיקרה שעומד במרכז הספר הזה, ושבו פיונה נדרשת לטפל: מיקרה של נער בן 17 שחולה בלוקמיה (סוג של סרטן, שבעקבותיו יש מחסור של דם בגוף) ולכן הוא צריך לעבור עירוי דם (הכנסת דם לגופו), אבל משום שהוריו הם הדוקים בדתם, ומשתייכים לקהילה דתית שנקראת 'עדי יהוה', מתנגדים לעירוי של בנם משום שעל פי אמונתם כל הכנסה של דם לגוף, שהוא לא דמו של בעל הגוף, אסורה בהחלט. כתוצאה מכך, עולה דילמה מישפטית קשה שעולות בה מספר שאלות: עד כמה בית המישפט יכול להתערב בעניינים שלגביהם לא תמיד אין לו הרבה מושג, כמו מישפחה או קהילה ודרך החיים שלה? ואם מתערבים, אז לטובת מי? לטובת הילד (שדעתו לא בהכרח מנוגדת לדעתם של הוריו), לטובת המישפחה, או לטובתם שלהם עצמם? וגם אם בסוף עירוי הדם אכן יתבצע - האם זה באמת יעזור לחולה? או שאולי זה אפילו יחמיר את המצב? שני המיקרים - גם של פיונה וגם של אדם (הנער חולה הסרטן) - משתלבים זה בזה, מתחברים להם, עד לכדי יצירת הספר הזה.
אני אוהב דילמות. טוב, לא בחיי האישיים (כי בחיי האישיים אני מעדיף שיהיו כמה שפחות דילמות), אבל לקרוא ספרים עם דילמות זה מעניין - ובספר הזה יש המון דילמות. הדילמות שמעסיקות את הדמויות בספר הזה, גורמות להן להיראות מאוד אנושיות. אהבתי אפילו את דמותו של אדם חולה הסרטן, שלמרות העקשנות המעצבנת שלו שלא לעבור את העירוי (עקשנות שלא הצלחתי להבין), הוא היה מאוד כנה, ואהבתי את הבגרות שבו מצד אחד ואת הזיק הילדותי והנלהב מצד שני. איאן מקיואן לוקח את כל מה שקורה בין כותלי בית המשפט, ומכניס את זה לתוך ספר קריאה קצרצר, ומעביר את זה לקהל הרחב. הספר מעלה כל מני סוגיות משפטיות ואזרחיות מעניינות, וגם דן בין היתר בנושאים שקרובים אלינו כמו דתיים וחרדים מכל מני חברות (גם היהודית), וגרם לי להכיר גם קבוצה שלא הכרתי עד עכשיו (עדי יהוה), ולחפש אותם בגוגל ולקרוא עליהם קצת בויקיפדיה. אהבתי גם את האווירה של הספר - סתווית וגשומה מבחוץ ומישפטית מבפנים. הקריאה בספר הייתה מאוד קולחת ונעימה, והספר קריא ביותר. כתיבתו (היפה אומנם), היא מאוד פשוטה ושטוחה - ולמרות זאת, היא קולעת בול.
באחת מהתגובות בביקורת של יעל על הספר, קורא בשם 'מחשבות', אשר לא אהב את הספר הנ"ל, אמר שלדעתו הוא לא ספר חשוב. זכותו של מחשבות שלא לאהוב את הספר, אבל אני לא מסכים עם מה שאמר - אני בהחלט חושב שזה ספר חשוב. והמיקרים שציינתי בתחילת הביקורת (זה של הנער מטבריה, הדתי עם כרטיס האדי והטרנסג'נדרית) אכן מוכיחים את החשיבות שבקיומו של ספר כמו זה.

אחותי המליצה לי מאוד על ספר אחר של מקיואן, שנקרא 'כפרה'. אז נראה לי שזה יהיה הספר הבא שלו שאני הולך לקרוא.

הספר הזה העלה בי תהיות שלא בטובתו. מעורר מחשבה הוא לא, רוגז קל בהחלט כן. נקודת ההתייחסות שלי היא בני דורו של מקיואן: אוסטר ומורקמי. מבין שלושתם, מקיואן הוא בהחלט החוליה החלשה, בעיקר כשמביאים בחשבון שמקיואן אינו סופר אחיד ברמתו. לזכותו של מקיואן הספרים כפרה, אהבה עיקשת ודברי מתיקה. לגנותו הספרים התמים, על חוף צ'זיל, שבת, סולאר, אמסטרדם, גן הבטון – כולם יומרניים, תינוקיים, סתמיים, משעממים ונפוחים מחשיבות עצמית.
אם עד עכשיו לא הובן לאן שייך טובת הילד, אומר מפורשות שזה ספר הנראה כמו תרגיל כתיבה, משתמש בנושא בעייתי, חיקוי של אהבה עיקשת הטוב ולבסוף התקבל ספר שהוא על סף בזבוז מוחלט של זמן.
פיונה היא שופטת בריטית שלחיקה נופלת החלטה בעייתית של כפיית טיפול על מתבגר בן 17, שהוריו הם מכת עדי יהוה. אלה מתנגדים לקבלת טיפול המצריך עירוי דם וקבלת טיפול דרך דם זר. התנגדות כזו תביא למותו של אדם הנרי, החולה בלוקמיה. פיונה, בלחץ זמן, נוסעת לפגוש את הצעיר, פוגשת בבחור אינטליגנטי, יפה תואר, רגיש וכל קלישאה אפשרית נוספת. היא מחליטה מה שמחליטה והסוף טרגי וכלל לא שייך להחלטתה המיידית.
כאמור, הספר נראה כמו תרגיל כתיבה, ביום טוב אפשר לכנותו ספר ביכורים, אבל מקיואן אינו צעיר, ספרים רבים פורסמו בשמו וקשה להשתכנע שזה אותו מקיואן הכותב בצורה קיצונית ספרים טובים שהוזכרו למעלה, כמו גם ספרים גרועים בתכלית.
טובת הילד עוסק בנושא נפיץ. הטיפול שמקיואן העניק לו מעליב ממש. הדרמה הודחקה, העדינות דומה לריקוד רומבה של פיל בחנות חרסינה, ההיבטים השונים הבינאישיים מגוחכים והקלישאות נערמות אחת על גבי השניה, משל באו לפגישת מחזור. חבל. נושא כזה היה צריך מישהו מוכשר אחר שיכתוב עליו. למרבה הצער, מקיואן הלא מוכשר כתב עליו.
אוסטר אמנם מעבר לשיאו, מורקמי מיוחד במינו ומקיואן מתעתע. לקרוא את מקיואן זה פשוט הימור והפעם ההפסד כולו שלי.

בצל יומיים קשים בהם התבשרתי על מותה הטרגי והפתאומי של מיכל בן רעי חברת מעגל נשים נתניה אשר אני מכירה מפעילות שלי במעגל נשים, בעודה משאירה אחריה בעל שני ילדים ופגה בת יומיים !!!. סיימתי לקרוא את הספר טובת הילד.
לא יכול היה להיות עיתוי כל כך קשה וקשור על שופטת הפוסקת בדיני משפחות. בעודי קוראת על ההתחבטויות של פיונה בנוגע לדיני נפשות, מצאתי את עצמי חושבת על פגה בת יומה שתגדל ללא אמא ושני ילדים שהכירו את אמא שנים ספורות, אמא עם לב ענק ונתינה אין סופית.
פיונה עצמה נמצאת במשבר זוגי, היא הקדישה כל חייה לקריירה, תמיד חשה אוטוטו אני מתמנה לשופטת ואף פעם זה לא היה זמן טוב ולילדים עד... שזה כבר באמת לא עמד על הפרק.
דיון חדש ודחוף עומד על הפרק ופיונה על אף הבעיות בבית צריכה להיות השופטת בדיון חירום, נער חולה סרטן בסכנת חיים, בני משפחתו מתנגדים למתן עירוי דף חרף דתם. על אף סכנת המוות המרחפת מעל ראשו של בנם היחיד ההתנגדות היא נחרצת, גם הנער, דקה משמונה עשרה, הנחשב קטין על פי החוק מתנגד.
פיונה נוסעת לפגוש את הנער לפני שמחליטה לחרוץ את גורלו, הפגישה נוגעת בנימי נפשם של הנער ושל השופטת.
ההחלטה נפלה, פיונה פסקה את דינה, אך זה לא סוף פסוק, יש עוד תיקים דיני ילדים, גם בבית יש עוד מה לטפל.
בעיות מבית ובעיות מבחוץ נקשרים ושזורים זה בזה בעולמה של שופטת רגישה עדינה ואנושית.
ספר מעורר מחשבה שהגיע בימים מאד לא קלים.

ספרות מתח מתחום דרמה משפטית. במרכז הסיפור שופטת לענייני משפחה שנדרשת לפסוק בעניין נער מתבגר שזקוק לעירוי דם על מנת לקבל טיפול מיטבי ללוקמיה בו לקה אך הוריו, החברים בכת דתית, מסרבים לאפשר לבית החולים להעניק לו את הטיפול. בעלילה המותחת שזורות דילמות פילוסופיות המעניקות לספר משמעויות מעבר להתרחשות עצמה. לעניות דעתי, חלק מהדמויות והתיאורים קלישאתיים ולא מתעלים לרמת ספרות גבוהה אך זהו ספר מהנה ביותר!