• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

מאת ג'ק קרואק

הביקורת של On The Road

תמונה של On The Road
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

מאת ג'ק קרואק

הביקורת של On The Road

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של On The Road
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Salvatore_P
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“יותר מ-60 שנה עברו מאז שבדרכים יצא, ונדמה שהוא לא התיישן בכלל. העמודים הראשונים שלו רומזים לכיוון שב”

6/24
ביקורות על בדרכים - המגילה המקורית
הבאה
קבוק
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•3 דקות קריאה

"קראת את הספר מיום ראשון 12/05/13 עד יום שבת 02/07/16."
עם המשפט הזה אני חותם את מסעי בדרכים לעת עתה.

הספר התגלגל לידיי במקרה, כשהסרט יצא לאקרנים ומהדורה מחודשת של הספר (עם פוסטר של הסרט) עלתה על המדפים. במקריות רבה נכנסתי באותו הערב לחנות, במקריות רבה עיניי נחו על הספר, ובמקריות רבה משהו מהתקציר מאחורה גרם לי להבין שזה לא סתם ספר. במקריות רבה הספר הזה קיוצ'ץ לי את החיים.

במשך שלוש השנים האחרונות ניסיתי לגשת למסעותיהם של ג'ק, ניל, אלן, פרנק ועוד רבים אחרים לאורך המגילה שנכתבה בשלושה שבועות רצופים. אך משהו בחופש המתפרץ מבין הדפים לא נתן לי מנוח, כל הפעם הרגשתי שזה לא הזמן הנכון לקרוא את הספר. ככה יצא שעד השחרור הספר עבר תחת ידיי 5 פעמים, אך כל פעם עם התקדמות קטנה הוא הוחזר למדף, לרגע הנכון. ואם השחרור שלי במרץ האחרון הבנתי שהגיע הזמן. ואלה היו 4 חודשים מטלטלים.

בוב דילן אמר על הספר:"קראתי את בדרכים ב1959. זה שינה את חיי כמו שזה שינה את החיים של כולם". משפט כזה יכול להיתפס בקלות רבה כמשפט פשטני שנאמר על כל ספר שני שיוצא היום לשוק. ועל כל ספר וחצי שמקבל את הטייטל של "קלאסיקה". אך הספר הזה יכול להכנס למועדון המצומצם ולקבל את התואר "משנה חיים" בכבוד רב.

המגילה שמחולקת לחמישה ספרים גוללת את מסעו של ג'ק ברחבי אמריקה עם שלל דמויות מתחלפות. והמסע יותר משהוא מסע פיסי, הוא מסע פנימי אל תוך הנפש. הרצון למצוא את האותנטיות ולהקרין אותה החוצה, הניסיון בהתבדלות משאר החברה והפחד להיות אחד מעדר. ניסיון הגדרה אישית ועוד שאלות רבות שרלוונטיות כיום באותה מידה ואף יותר. ובכתיבה אסויאטיבית, רגישה וכנה הוא שופך את המחשבות שלו על הדף, בלי מסננת ובלי חשבון. ומערכת היחסים שלו מול ניל קסידי מורכבת ומעוררת מחשבה רבה. הניגודיות בין השניים, המשיכה והדחייה, הרצון להגן על ניל בעוד שהוא מבין שמעשיו הם שגויים, והרצון לפצח את החידה מי הוא ניל קסידי מניעים את גלגלי העלילה ומעניקים עומק רב לכל הספר.

זה ספר לא פשוט לקריאה מבחינת נוחות. אין שורות, אין פסקאות, מילים מחוברות, מאות דמויות חולפות אל מול עינייו של הקורא ונעלמות ככל שהדרך הולכת ומתמשכת. והתזוזה הבלתי פוסקת מעייפת. אבל ברגע שמתרגלים, נכנסים למכונית של ג'ק וניל ומתמסרים לדרכים, אפשר לעבור מסע משמעותי שמחלחל אט אט אל תוך נפשו של הקורא שבסוף המסע הקורא ישים לב שהוא לא נמצא באותה נקודה בה הוא החליט לשים את עצמו בדרכים.

"ואני נגררתי מאחור כרגיל כפי שעשיתי כל חיי בעקבות אנשים שמעניינים אותי, כי האנשים שמעניינים אותי הם המטורפים, אלה המטורפים לחיות, מטורפים לדבר, מתאווים לכל הדברים בו זמנית, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים דבר נדוש.. אלא בוערים, בוערים, בוערים כמו זיקוקי נרות רומאיים על פני הלילה".

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של raya17
raya17
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של  akita
akita
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של רץ
רץ
13קוראים|גיל ממוצע57|62%נשים

על המבקר

תמונה של On The Road

On The Road

ותיק
חבר מזה 14 שנים
63 ביקורות•7 נבחרות•838 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של On The Road
On The Road
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות63
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבל838
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25ספרות מקורית20מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

7 תגובות
ר
רומו•לפני 7 שנים

מחפש ציטוט

אולי תוכל לעזור לי, יש לי בדיוק את המגילה המקורית כמו שמופיעה כאן, הציטוט המפורסם nothing behind me, everything ahead of me, as is ever so on the road ופשטוט לא הצלחתי למצוא אותו וקראתי את כל הספר, אולי פספסתי אבל אני ממש לא מבין לאן נעלם
On The Road
On The Road•לפני 10 שנים
תודה רבה בת-יה. אולי בגלל שאת הדרכים החליפו המחשבים הספר אמור להיות הרבה יותר מלהיב, מאין זיכרון וכמיהה לחזור לימים הללו. ואני שמח לשמוע akita אם הביקורת שלי גרמה לך לרצות לקרוא את הספר עשיתי את שלי :) רק שהתבלבלת בין הבבובים. זה בוב דילן שאמר את זה ולא מארלי, אבל לך תדע אולי מארלי חשב אותו הדבר...
 akita
akita•לפני 10 שנים

ואוו איזה סקירה

אין לך מושג כמה פעמים התלבטתי אם לקרוא את בדרכים,ונראה לי שהביקורת שלך הכריעה בעד. במקרה אני שומע את בוב מארלי אחרי המון זמן שלא שמעתי אותו בדיוק שאני קורא את הביקורת. ולא ידעתי את מה שהוא אמר על הספר.
בת-יה
בת-יה•לפני 10 שנים

ביקורת טובה, רק שהיום את הדרכים החליף המחשב, ואנשים "שוכחים" שאין כמו מפגש

פנים אל פנים.
On The Road
On The Road•לפני 10 שנים

תודה רבה גל וחני :)

שמח לשמוע שהביקורת נגעה בכם ואף גרמה לכם "לקבוע פגישה" אם הספר, אתם לא תתחרטו! בנוסף יש בתחילת הספר כמה מאמרים מאוד מעניינים על תהליך כתיבת הספר, ההקשר התרבותי לאמריקה של שנות החמישים, ההתעסקות בבחירה האותנטית של הדמויות וטכניקות הכתיבה של קרואק שצובעות ומוסיפות על הספר רבות.
גל
גל•לפני 10 שנים

מעולה... העברת אליי בביקורת את התחושה של המסע

, שהיא בעיני כל כך מיוחדת כשקוראים ספר. גם אצלי הוא מחכה לקריאה... אולי עוד מעט, בסוף הבחינות, כשלא ארגיש כבול כל כך לדרישות היום יום :-)
חני
חני •לפני 10 שנים

יופי שהשתחררת! והמון הצלחה .

הפסקה האחרונה שלך מעניינת .האנשים הללו שאתה "רודף "אחריהם כי הם בוערים אני מכירה אותם הם יכולים להבעיר בך אש ולהניע אותך .לכן רואה בזה המון חיובי.ואם דילן התלהב מהספר ואותך הוא פגש 5 פעמים נראה לי שאני אקבע לי פגישה עם הספר...תודה
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של On The Road

חיים לנצח

חיים לנצח

קלואי בנג'מין

האמת שאני לא יודע איך התגלגלתי לספר הזה, אין עליו הרבה המלצות וביקורות והוא די נשכח בתוך מבול הספרים שנופלים עלינו כל חודש. לצד זאת העטיפה של הספר מרפררת לעוד עשרות ספרים שכבר קיימים בשוק (הייתי בטוח שאני מתחיל לקרוא ספר של ג'פרי ארצ'ר). וגם התקציר לא עושה עם הספר חסד גדול מדי. ועם זאת הספר מספק חוויה מורכבת, מעניינת, מרגשת ואותנטית שקשה למצוא בספרים מהז'אנר של ספרות אמריקאית העוקבת אחר משפחה אחת לאורך עשרות שנים כשאירועים מההיסטוריה מלווים אותם.

ארבעת האחים למשפחת גולד מגיעים בקיץ 1969 לביתה של אישה זקנה ומסתורית שהשמועות מספרות עליה שהיא יודעת להגיד לכל אדם שנמצא מולה מה יהיה תאריך המוות שלו. מאותו רגע הספר מלווה את ארבעת האחים שהידיעה על תאריך המוות שלהם מלווה אותם בחייהם לצד כל בחירה ובחירה אשר מקרבת אותם צעד אחד לקראת הגשמת הנבואה (או שלא?).
זאת לא פעם ראשונה שהספרות מתעסקת עם גילוי התעלומה הכי מסתורית שמלווה אותנו מהרגע שאנו נולדים:" מתי ואיך נמות?" אי הוודאות שמרחפת מעל חיינו היוותה השראה לעשרות יצירות אומנות. וגם הספר הזה לא שונה במיוחד משאר היצירות בתחום לצד הצורך של הסופרת לתאר אירועים היסטוריים משנת 1969 ועד שנת 2010. יש כאן סכנה מאוד גדולה לקיטש ולעוד מאותו הדבר ועדיין הספר מצליח לייצר חוויה מספיק מורכבת ומעניינת שמשאירה את הקורא במתח לאורך כל הספר.

הספר מלווה את ארבעת הילדים מאותו קיץ בו הם קיבלו את הבשורה וכיצד כל אחד מהם מתחיל לעצב את חייו: סיימון הקטן שיוצא מהארון ובורח מהבית שבניו-יורק לסאן- פרנסיסקו; קלרה שהולכת בעקבות סבתה הקוסמת ומחליטה לחדש את אחד התרגילים המפורסמים והמסוכנים שלה; דניאל הרופא הצבאי שנמצא בצומת דרכים בנוגע לעתידו המקצועי; וריה הבכורה שנמצאת בשיא המחקר שלה כיצד ניתן להאריך חיים, כשכתב שבא לראיין אותה על מחקרה מערער את עולמה. הדמויות מושפעות אחת מהשנייה ומהנבואה שהם נושאים על הגב כשהם לא בטוחים האם היא נכונה.

הספר מעלה המון שאלות בנוגע לאי ודאות וגורל והאם באמת "הכל כתוב והרשות נתונה", הסופרת מצליחה לברוח מרוב מלכודות הקיטש שהיא הייתה יכולה ליפול בהן בקלות ומתארת דמויות עגולות ומורכבות שהחיסרון היחידי הוא שכל אחת מקבלת רבע ספר (90 עמודים בממוצע) ועד שאנחנו מצליחים להתחבר לדמות אחת אנחנו עוברים אל השנייה, וכל חלק צריך להתחבר מחדש מה שגורע מרצף הקריאה.

זה אחד מאותם ספרים שנפל בין הכסאות וחבל, ספר מומלץ שנשאר בלב לזמן לא מועט.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
ארץ המנזרים

ארץ המנזרים

שחר מגן

המדבר... מרגיש לי שהאוכלוסייה בארץ מתחלקת לשניים: אלו שמעדיפים את נופי הצפון ואלו שמעדיפים את המדבר שבדרום. אני תמיד נמשכתי אל המדבר, אל האינסוף והשקט שבולע אותך ונותן קצת שלווה בתוך הלחץ היומיומי. בשנים שבהם שירתתי בשבטה הייתי נשכב בלילות על גב התומ"ת ונהנה ממה שלמדבר יש להציע לי.

בספר הזה המדבר מתואר ביופיו העוצר נשימה ולצידו האימה שהוא טומן בתוכו מזדחלת בין דפי הספר. העלילה מתמקדת בתחילה בצאלה, רווקה בת 46 שאחראית על גיוס התושבים החדשים בישוב הקהילתי "נווה תמרים" שנמצא לצד ים המלח. לאט לאט אנשים מתחילים להתפוצץ בקרבת הישוב, ההנחה הראשונה היא שהם עלו על מוקשים ושיש מישהו שמפזר אותם ברחבי הישוב. צאלה בטוחה שלא זה הסיפור. הבדידות המדברית והאינסוף, משהו בהתנזרות מחיי הצילוויזציה הם אלו שגורמים לצאלה לחשוב שאולי ההתפוצצות היא בגלל משהו פנימי ועמוק שמתגלה ברגע שאדם נמצא במקום הכי בודד שלו. החלק הראשון של הספר פשוט מענג, זה לא ספר מתח רגיל, אלא סוג של אימה, מסתורין ופילוסופיה שנקראים לאט לאט, הסופר לא גורם לנו לרצות לקרוא את הפרק הבא אלא לשהות בין פרק לפרק ולהרהר, לחוות מבט פנימי. זה ספר שכ"כ שונה בנוף הספרותי, בטח מספרי מתח של חקירות רצח שאנחנו מכירים ככה שהקורא נתפס מהעמוד הראשון.
כשצאלה בטוחה שהיא פתרה את התעלומה היא נעלמת (זה כתוב על גב הספר- לא ספויילר), ואחותה הקטנה מגיעה לישוב כדי להבין לאן צאלה נעלמה והאם יש קשר בין היעלמותה לפרשת המוקשים. לאורך החלק הראשון מתוארים ההבדלים בין צאלה לבין אחותה נטע ופתאום בחלק השני של הספר שנכתב מנקודת מבטה של נטע האחות הרציונאלית כך גם כל סגנון הכתיבה משתנה. מספר מתח מהורהר אנחנו מקבלים ספר מתח תבניתי של בלשית שמנסה לחקור תעלומה דרך חקירה של אנשים שונים. השיחות הופכות להיות פרקטיות וכל הייחוד והקסם של הספר והמדבר מתמסמסים בן רגע.

יש משהו בסוף הספר שקצת מנסה לחזור אל המסתורין והחשיבה המיסטית של תחילת הספר אבל אחרי שקיבלנו בחלקו השני של הספר כתיבת מתח בנאלית ותבניתית משהו בסוף הספר מרגיש תלוש ואף מרגיז. הספר מרגיש מרגיש כאילו הוא נכתב לעיבוד טלווזיוני (מזכיר בהוויה שלו את תמרות עשן המעולה) ומסתבר שהסופר הוא תסריטאי של כמה סדרות מוכרות (כמו בתולות) ואף קראתי שהספר כבר בתהליכי עיבוד לסדרה לכן אני מבין את אי היכולת להמשיך בקו המהורהר של צאלה בגלל שזה לא עובר מסך ופתאום עולות לי שאלות לתהליך היצירה והאם החשיבה על עיבוד טלוויזיוני היה כל הזמן שם...
למרות שנתתי לספר שלושה כוכבים בגלל חלקו השני והמאכזב אני עדיין ממליץ לקרוא את הספר, אני חושב שטוב שיש ספרים כאלו בנוף הספרות המקורית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
חנינה

חנינה

מאיה וקסלר

ראיתי המלצות רבות על הספר הזה בכל מני קבוצות פייסבוק של ספרים, אבל מה שהכי תפס אותי היה פוסט של מישהי שטענה שרוב הביקורות החיוביות שהיא קוראת הן של חברים של הסופרת ושלא יכול להיות שספר ביכורים של סופרת ישראלית יהיו כל-כך משתפכים. אחרי כל הדיבורים על הספר הזה הייתי חייב לקרוא ולהבין על מה המהומה לצד זאת שהספר הוא ספר ארוך מה שמבחינתי הוא בונוס.

הספר מספר את סיפורם של שירה ואייל ביטון, זוג בורגני ממודיעין היא קונדיטורית ביתית והוא פורץ מנעולים, נקודת פתיחת הספר היא כניסתה של שירה אל בית הכלא לתקופה ארוכה של 15 שנים. אנחנו לא יודעים למה שירה קיבלה מאסר כל-כך ארוך, לאורך 200 העמודים הראשונים נגלה לאט, כל פעם עם פיסות רמזים קטנות את השתלשלות האירועים שהובילו את הזוג לאותו אירוע מטלטל. כל פרק מסופר מעינייהם של אחד מבני הזוג: שירה וההסתגלות שלה אל המצב החדש בזמן שהיא מנסה ללמוד כיצד לשרוד את היחסים המסוכנים עם חלק מהאסיורות וגם הסוהרות; אייל והניסיון להתמודד עם הפיכתו לאב חד הורי כרעם ביום בהיר לשתי בנות.

תחילת הספר היא מאוד קשה, הסבל והאירועים שעוברים על הדמויות קשות מנשוא וחווית הקריאה פתאום החזירה אותי לספר "חיים קטנים" של האניה ינגיהארה שזה הספר היחידי שהייתי חייב לקרחת ממנו הפסקות יזומות כל כמה עמודים כדי לנשום ולהכיל את כמות הסבל שהדמויות בו עוברות. לקראת השליש הראשון נראה שהספר הולך למקום די בנאלי במיוחד בסיפור של אייל אבל הוא מקבל טוויסט די מרענן ומפתיע שלוקח את הספר למחוזות המתח.

כל רגע בחווית הקריאה שלי הופתעתי מכך שזהו ספר הביכורים של מאיה וקסלר. הדמויות שהיא מציירת לנו בן אם הן הראשיות ובין אם אלו הדמויות המשניות (בעיקר דמויות האסירות בבית הכלא) כל-כך מדויקות, מאוד קל להיקשר לכל אחת מהן ובכך להרגיש יחד איתן את הכאב, הסבל וגם רגעי האושר הקטנים והמרגשים. לצד זאת העלילה עצמה מוקדפת, מותחת, אמינה ומרגשת. ספר של 550 עמודים נקרא ביומיים ובהפסקות בין לבין כל מה שעשיתי היה לספר לכל מי שסביבי על ההתפתחויות השונות שמשפחת ביטון ממודיעין עוברת. לצד כל אלו יש כאן ביקורת קשה על מצב הכליאה של נשים בארץ, על חוסר התקצוב לעומת בתי כלא לגברים, על שחיקת המערכת והשכחה שמטרתן של בתי סוהר היא שיקום האסיר.

אין ספק שמאיה הציבה פה רף גבוהה לקראת ספריה הבאים ואני יכול רק לקוות שהספר הבא שיצא יהיה ממש בקרוב.

**ובקשר לאותה ביקורת שנכתבה באחד הפורומים - מסתבר שספר ביכורים יכול להיות מציון וזה לא קשור לפרסומת סמוייה של חברים...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן, ירידה מהארץ, חזרה אל הגלות. הנושא הזה הוא בעל נפח פוליטי מאוד משמעותי בשיח הישראלי לאורך השנים: מנפולת של נמושות ועד הנהירה אל הדרכונים הזרים בשנים האחרונות וכל האיומים על ירידה מהארץ בעקבות הבחירות האחרונות. גם אני השתעשעתי עם הרעיון לאורך שנים, מטאבו אסור שמא סבא שלי ישמע ויגלה שאני רוצה לחזור לאדמת אירופה המגואלת בדם עמנו ועם פטירתו הנושא הפך ליותר שגור בשיחות שלי עם אימי ועם בן זוגי ועם המשחק במחשבה שאולי יום אחד גם אנחנו נמצא אותנו שם, מנסים להקים בית חדש.

אל הספר הזה הגעתי מתוך רצון לקרוא משהו קליל, סיימתי ספר כבד והייתי צריך משהו קצר וקריא ולמרות שזהו ספרה השלישי של גונדר-גושן משום מה "נפלתי" לחזות שסיפקה לי כריכתו האחרוית של הספר והייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר מתח קליל. גונדר-גושן ידועה ביכולתה לקחת נושאים מורכבים שגם ככה נמצאים במחלוקת בשיח היומ-יומי ולהצליח לפרק אותם לגורמים עוד יותר קטנים. בספרה השני "להעיר אריות" היא פירגה לגורמים את נושא הפליטים/מבקשי המקלט ממדינות אפריקה בתקופה שנושא הגירוש ומתקן חולות היו שגורים בפיו של כל אזרח. כשתנועת המי-טו תפסה תאוצה היא הוציאה את הספר "השקרנית והעיר" ושיחקה על יחסי הכוח בין המינים. והפעם היא לקחה את "החלום הישראלי" שיהיו כאלו שיקראו לו חלום בלהות, המעבר וההצלחה בחו"ל, הירידה מהארץ אל עבר מציאות חלומית כביכול. בספר אנו נחשפים למשפחת שוסטר שבנם אדם יליד אמריקה נחשד בגיל 16 בהריגתו של חברו לכיתה ג'מאל. אמנם הסיפור הזה מהווה סיפור רקע מתמיד לאורך כל 300 העמודים של הספר אבל הסיפור האמיתי כאן הוא נושא ההגירה: החלום ושברו. יש כאן ניסיון של לילך שוסטר כל הזמן להתרחק מהישראליות והכישלון שלה במפגש מחודש אם אותם פחדים שהיא חשבה שהיא השאירה בארץ, המילטנטיות והגבריות הצבאית שמתחילה מבעלה ולאט לאט היא רואה ניצוצות של אותה התנהגות גם אצל בנה, תחושת הביטחון שהולכת ומתפוררת, התמודדות מול אנטישמיות ובדידות בתוך קהילה זרה ומנוכרת. כשאדם בשם אורי מדריך קרב מגע מגיע לשכונה בה היא גרה כדי להתחיל בקורס בעקבות פיגוע שהתרחש בבית הכנסת הקרוב מערכות היחסים בין כל בני המשפחה משתנים ועולה השאלה האם האדם אינו תבנית נוף מולדתו?

זהו ספר מותח שלא מרפה אך לאו דווקא בגלל קו העלילה הבלשי אלא מהשאלות המוטחות בקורא שוב ושוב וגם כשהיה נדמה לי שדעתי די יציבה בנושא ההגירה דעותי התהפכו, התפרקו ונבנו במעגל שלא נגמר עד הסוף שהוציא אותי מהורהר. בביקורות שלי אני נוטה לא לצטט מתוך הספרים אך הפעם הייתי חייב:

"אחרי שעברנו לאמריקה חלמתי לפעמים שאנחנו עדין גרים בדירה הישנה שלנו בתל אביב. אהבתי את הארץ, אהבתי אותה כמו שאישה מוכה אוהבת את הבעל המכה שלה, אבל מבינה שהיא חייבת להתרחק ממנו כדי להציל את הילדים." (עמ' 234)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
הכל אודות חביבה

הכל אודות חביבה

ירון פריד

כשניגשתי אל הספר בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לקרוא ספר טיסה קליל ומצחיק ושאולי אני לא אתחבר בגלל שהוא יהיה "זול מדי". הייתי צריך משהו קליל ומצחיק כי עבר עלי סופ"ש מתסכל שהתחיל בחופשה והסתיים ברכב שנגרר אל המוסך ואני עם מספר תיקים ומזדוות שהייתי צריך לחזור בתחבורה ציבורית בשבת חזרה הביתה.

הספר מתחיל בהצגתה של חביבה רוזן "האמא" של התאטרון הישראלי הציבורי שגם בגיל 78 עדין לא יודעת שובע ורק רוצה לכבוש עוד במות ותפקידים שלאו דווקא מתאימים לגילה. חביבה קצת מנותקת מהמציאות, היא בטוחה שהיא שחקנית התאטרון היחידה בארץ שיכולה לעשות תפקידים מורכבים ושאין עוד שחקנית ברמתה. במקביל אנחנו נחשפים לדמותה של קרין שמתגלה ככשרון נדיר בעיני מבקר תאטרון נחשב ונדחפת לשחק בהפקה שגם חביבה מלוהקת אליה, מהר מאוד הן יגלו ששתיהן מתמודדות על תפקיד ראשי בהפקה ששתיהן חולמות לשחק בה את התפקיד הראשי ומשם הקרב ביניהן הולך ונהיה מכוער.

בתור סטודנט לתואר שני בתאטרון בהתחלה בזתי לדמותה של חביבה, היא ייצגה בעייניי את כל מה שרע בעולם התאטרון היום: את המיאוס של הצעירים בתאטרון ישן, את ההתתקעות בתאטרון האירופאי הקלאסי ובשיטות המשחק לא מעודכנות, ההיאחזות בכסא ואי היכולת לפנות את הדרך אל הצעירים. אבל ככל שהספר הלך והתקדם התחילה להתגלות מורכבות בין הצורך לחדש ולתת לתרבות להתקדם ולהתפתח לבין הכבוד למסורת והכבוד לחלוצי התאטרון כמו דמותה של חביבה שעבדו בתאטרון כל החיים ואין להם שום דבר אחר, האם הדבר הנכון הוא פשוט להיפטר מהם? הקונפליקט שנוצר היה כל-כך מעניין והכתיבה התפתחה למקומות מעוררי מחשבה. ועם זאת הספר הוא רק 208 עמודים, היו חסרים לפחות עוד חמישים עמודים כדי להתעמק בנושאים שצפו ולא לפתור הכל כלאחר יד. בפרק האחרון מתקיימות כל-כך הרבה התרחשויות משמעותיות שנדחסו ל20 עמודים בלי שום סיבה. הייתי רוצה לקבל עוד קצת זרמי תודעה של הדמויות, הרחבה של כל אחת מההחלטות שלהן והתוצאות ובכללי קצת יותר שהייה.

ועם זאת זה ספר מאוד מפתיע בין הכריכה והתקציר לבין העומק שנגלה בין השורות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
המושבעים

המושבעים

סטיב קוואנו

כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר כל-כך מהנה. תנו לי להתחיל רגע עם המילים האלו את הביקורת, אחרי רצף של ספרי מתח חמודים עד מזלזלים ומביכים נפלתי במקרה על הספר הזה וכמות האדרנלין שזרמה לי בדם מחווית הקריאה עוררה נשכחות.

אדי פלין הוא עו"ד שבעברו היה נוכל והוא לא נחשב לשם גדול בעולם במשפט. יום אחד הוא מקבל הצעה שהוא לא יכול לסרב לה - להצטרף לצוות ההגנה של שחקן קולנוע מפורסם שחשוד ברצח אישתו והמאבטח שלהם לכאורה אחרי שהוא גילה שהם ביחד. במקביל לעלילה שמלווה את פלין אנחנו נחשפים לרוצח בשם קיין אשר עושה כל שביכולתו כדי להצטרף לאחד משנים עשר המושבעים במשפט של אותו שחקן קולנוע והוא לא יפסיק עד שהוא יוודא שאותו שחקן קולנוע ימצא אשם. לאורך הספר אנו מבינים מה הקשר בין שתי הדמויות והמתח שנבנה לאט לאט מגיע לשיאו ולא מפסיק ממש עד העמוד האחרון.

אמנם ממבט ראשון זה מרגיש כמו ספר טיסה זול אבל הכתיבה של קוואנו מצליחה להיות מוחזקת ולא תזזיתית, המתח נבנה באיטיות וקטעי המשפט כתובים כמו דרמת בית משפט איכותית שבה טיעונים עולים ומופרכים בקצב מהיר. לפעמים מרגיש שהסופר זרק יותר מדי כדורים לאוויר וקצת קשה לו עכשיו לתפוס את כולם אבל עדיין איכשהו סיפור המסגרת וההכנה שהוא עושה לאורך חצי ספר גורמות לגם לפספוסים הקטנים להיות מוכלים. והרעיון של רוצח שנמצא בתוך חבר מושבעים בזמן שהמשפט על הרצח שלו מתקיים מול עיניו הוא גאוני והרעיון המותח הזה מצליח גם להיכתב בצורה כיפית וחכמה.

באיזשהו שלב של הספר גיליתי שזה הספר היחידי שתורגם מתוך סדרת ספרים שעוסקת באותו עו"ד והספר הזה הוא הרביעי בסדרה, בגלל זה כל מני מערכות יחסים בינו לבין אישתו או הבת שלו, בינו לבין חוקרת פרטית בשם הרפר היו קצת "שטוחות" ונראה שקרו כל מני דברים בספרים הקודמים שהשפיעו על אותן מערכות יחסים ושאנחנו צריכים "לזרום עם זה". זה קצת פוגם בהנאה של הספר אבל הספר לגמרי יכול להקרא כספר שתלוי בעצמו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
ילד יחיד

ילד יחיד

ריאנון נאווין

אני חושב שהדבר שהכי מפחיד אותי באמריקה הגדולה הוא האפשרות של כל אחד שם לשים את ידו על נשק חם. כל שנה מגיעים לאוזנינו סיפורי זוועה וכל מה שיש זה להתכווץ מבפנים ולא להאמין...

בספר "ילד יחיד" כותבת הסופרת מתוך עינייו של זאק ילד בן 6 שאל בית ספרו מגיע מתנקש ורוצח 15 ילדים ו4 אנשי צוות, מבין 15 הילדים נרצח אחיו הגדול של זאק בן ה-10 אנדי. מאותו רגע חייהם של משפחת טיילור נכנסים למערבולת של רגשות שאין לה סוף. הסופרת בוחרת להציג את כל ההתרחשויות דרך עינייו של זאק וזאת בחירה סופר מאתגרת. לכתוב דרך עיניים של ילד יכול בקלות להיתפס כלא אמין, מזויף ולהרוס את כל החוויה הספרותית, וכך נדמה בפרקים הראשונים של הספר אשר מתארים את 24 השעות הראשונות מרגע הטבח בבית הספר היסודי של זאק ועד רגע הגילוי של ההורים כי בנם השני אנדי נרצח. בהתחלה נראה שהבחירה של הסופרת לכתוב דרך עינייו של ילד בן 6 היא רק גימיק. אך ככל שהספר מתקדם ואנחנו נחשפים לדרך ההתמודדות של זאק והוריו עם האובדן של בן משפחתם מתגלה יכולת הכתיבה המרגשת והמופלאה של הסופרת לעסוק בנושא השכול והאובדן בצורה מורכבת ומרגשת. הבחירה לכתוב דרך עינייו של זאק מתגלה כנכונה ביותר לספר זה, והסיפור השגור שכולנו מכירים על שכול במשפחה מקבל נפח אחר.

לדעתי הפרקים האחרונים קצת חוזרים אל "השטנץ" המוכר והידוע של סיפורים על משפחה מתפרקת וכל המורכבות שהסופרת מצליחה ליצור לאורך כל הספר הולכת לאיבוד. ועם זאת זה ספר טוב ומרגש שמזכיר לנו שגם ברגעים הכי קשים של החיים צריך להיות מקום לחמלה עצמית וכלפי האנשים שסביבי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
שעות מתות

שעות מתות

אורי אדלמן

לפני חודש כשהתחלתי לקרוא לראשונה את אורי אדלמן בספרו "משוואה עם נעלם אחד" היה משהו מרענן בחווית הקריאה, הוויתור על התחכמויות ועשרות תיאורי אווירה לטובת אקשן טהור ומותח הייתה חדשה בחווית הקריאה שלי, התמסרתי לספר ולמרות ההתפתחויות המוגזמות ההנאה שלי לא נפגמה ויצאתי עם תאבון אדיר לקראת ספריו הבאים. את "בסימן ונוס" גם סיימתי יחסית במהרה אבל הפעם לא יצאתי נלהב, הסוף היה צפוי כבר מההתחלה והיה לי מאוד קשה להתחבר לדמויות.

הספר "שעות מתות" ספרו האחרון של אדלמן מתחיל בצורה מאוד מבטיחה: נערה צעירה כבת 17 מתה על שולחן הניתוחים של נעם דנצינג בגלל החלטה רפואית שעליו היה לקבל, ומשם העלילה מסתעפת לעלילה קונספרטיבית שבה מעורבים אנשים בעלי כוח רב שיעשו ככל שביכולתם כדי להשתיק את חקירתו של נעם דנצינג לגילוי האמת על מות הנערה. ככל שהספר מתקדם עוד דמויות מצטרפות אך כולן לא אמינות עד כדי גיכוך, אדלמן לוקח אנשים פשוטים מנחית עליהם סיטואציות לא פשוטות ואיכשהו כל הדמויות תופסות אומץ ומסכנות את חייהן "למען האמת" בצורה טיפשית ומביכה. ככל שהספר מתקדם כבר לא היה לי משנה כל-כך איך הוא יסתיים בגלל שהכל יכול לקרות וכל הדמויות מתנהגות בצורה הוליוודית בנאלית כך שזה לא באמת משנה המתח נשבר ברגע שהמציאות הופכת לשבלונית ומגוחכת. לצד כל אלו מרגיש שהדמויות הנשיות בספריו של אדלמן מטרתן העיקרית היא לספק את צרכיהם המיניים של הדמויות הראשיות ותו לא, הן פלקטיות וכל עולמן סובב סביב הגברים שבחייהן.

אמנם זהו ספר טיסה קליל ומותח שאפשר לסיים בקלות, אך מצד שני הצורך של אדלמן להפוך את כל הדמויות שלו לסוג של ג'יימס בונד מוציאה את העוקץ מהספר, את ההזדהות של הקורא מהדמויות וכך ההנאה הולכת ומתפוגגת עם כל עמוד שעובר עד הסוף האנמי והמוכר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road
קריאת הקוקייה

קריאת הקוקייה

רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

ברור לי שלא משנה כמה ניסיתי למתן את הציפיות שלי הציון הנמוך שהספר הזה מקבל הוא מהאכזבה שג'יי קיי רולינג הצליחה להוציא ספר כ"כ מאכזב תחת ידה. מה שכל-כך מיוחד בספרי הארי פוטר הוא ביכולת של רולינג ליצור עולם שלם ולשאוב אותנו הקוראים פנימה, והייתה לי משאלה כמוסה לחוות את אותו עולם ודמויות דרך דמות חדשה.

בספרה אנו נחשפים לבלש קורמורן סטרייק אותו סטריאוטיפ של בלש שחייו התפרקו ובעברו יש טראומה (הפעם היא קשורה לשירותו הצבאי) ואותו בלש יוצא לחקור את מותה של הדוגמנית המפורסמת לולה לנדרי שלטענת אחיה לא באמת התאבדה אלא נרצחה. היופי בספרי בלשות היא שכל שלב וכל חשוד מתגלים לאט לאט, כל פעם ישנו גילוי קטן שמוביל את הבלש אל עבר החשוד הבא. בספר הזה יש רשימה של בערך 10 חשודים שידועים לכל כבר מתחילת הספר ולאורך 400 עמודים מתוך ה500 סטרייק יוצא לחקור כל פעם אחד אחר או יותר נכון יוצא לראיין כל אחד. מרגיש שבספר שפעולת החקירה לא מבוצעת ופשוט הדמות הראשית נודדת בין דמויות ושואלת אותן שאלות על המקרה. דמויות משמעותיות שכביכול נחקרות לקראת סוף הספר נחקרות בשלב זה רק כי החוקר לא הצליח לתפוס אותן בטלפון או שלל תירוצים כאלו או אחרים שאם הם היו נחקרים מוקדם יותר כל התעלומה הייתה נפתרת כבר ב200 העמודים הראשונים.
ובכל זאת הכתיבה גרמה לי להמשיך ולקרוא את הספר עד הסוף כדי לקבל את הסיפוק שמגיע לי כמו בכל ספר בלשי והוא לגלות מי הוא הרוצח האמיתי, להבין מה היה המניע שלו ובכללי לחוות סוג של תמורה על כל העמודים שקראתי על מנת להגיע לתשובה. ובצורה מעצבנת ומרתיחה רולינג פשוט מנחיתה את התשובה בשלושים העמודים האחרונים משום מקום, "אורזת" לנו ברשלנות ובחפיזות את כל הרמזים שהובילו אל אותה דמות ואף בחוצפתה קוטעת את רגע הגילוי וזורקת אותנו לאחרית דבר מיותרת. הייתה לי תחושה קשה של זלזול כאילו המו"ל שלה אמר לה עכשיו תשלחי את מה שיש לך לא אכפת לי עם סיימת או לא, וככה הפורקן שהייתי אמור לקבל בתור קורא שקרא 500 עמודים לא הגיע למימושו.

כל-כך רציתי להמשיך ולקרוא את הספרים הבאים בסדרה אבל אחרי רושם ראשוני שכזה אני מרגיש שאין טעם...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•On The Road

ביקורות נוספות על "בדרכים - המגילה המקורית"

בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופה פה פוגע הספר ובגלל זה הוא ספר חובה עד היום. וישאר ספר חובה אלא אם כן ישתילו לנו צ'יפים במוח או משהו... בכל מקרה הנקודה היא שגם אז אהבו נוחות כנראה באותה מידה שאוהבים אותה היום אבל העניין היה המורדים. וכן זה מה שהשתנה
הסיפור הוא על מי שהיה מורד היה מורד אמיתי. היה מטפס על רכבות מסע. גונב רכבים ולוקח מה שבא ליד. ולא בשביל רווח אלא בשביל החיים.
אולי בגלל הטכנולוגיה והמצלמות ואולי בגלל שהרומנטיקה גוססת היום כבר לא מורדים היום מתקיימים.

ג'ק קרואק כותב מדהים. בלי התפנפניות ובלי מניארות מיותרות הוא כותב איך שבא לו. וזה כיף. אתה מרגיש שאתה צולל ליומן אבל לא סתם יומן. יומן של הבנאדם שעשה הכי הרבה כיף בעולם יומן של אדם שחי כל רגע יומן של החיים הנכונים.
כנראה שג'ק עשה רומנטיזציה לא קטנה לסיפור כי הוא כתב מזיכרונות אבל העניין לא מורגש במיוחד. תוך כדי הוא גם מספר על החזיונות החלומותוהמחשבות שלו. הסיפור פשוט רץ והוא כלכך מהנה אבל גם מאוד רגשני עד שתפסתי את עצמי (בפעם הראשונה) כמעט בוכה בסוף ספר. בקיצור הלוואי שכולם היו קוראים את הספר הזה. ואם הדבר היה כך, הרף לחיים טובים והרף של העניין והיופי שבחיים היה עולה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קבוק
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

אני רוצה הפעם להתחיל דווקא מהסוף, מהשיקולים המעט מוזרים וההרבה מתנשאים של עורכי המהדורה הנוכחית בחול' וגם של אלה שבחרו "ליישר קו" עמם, כאן בארץ, בגירסה העברית : מי שקצת עוקב אחרי מה שאני כותב פה, מכיר כבר את סלידתי מכל מה שנכנס מבחינתי לקטגוריה של לימוד/שינון/הטפה ספרותית... קשה לי מאוד לקבל בהבנה את נקודת המוצא הזו -שכולה מזכירה לי מערכי שיעור קרתניים וארכאיים- שמכתיבה לי ולכם מה לחשוב, איך ומתי... תן צ'אנס, ראבאק, אנשים מנסים לקרוא ספר ואולי גם להנות ממנו !...

ולמה אני כותב את כל זה, תשאלו ?! - הו, שאלה מצויינת ! ובכן יצא ככה שעורך המהדורה האמריקנית, הווארד קנאל, וכן המעורבים בתרגום ובעריכת הגירסה העברית, שבחרו ללכת איתו יד ביד כאמור, כל אלה היה להם מאוד חשוב כנראה למנוע מצב שייפול הספר -חס ושלום, מלח-מים ושום-בצל- בידיו הלא מיומנות של קורא אהבל, אפילו שילם עבור התענוג במיטב כספו ומרגע זה - לא עניינו של אף אחד מה עושה ההוא עם הספר... וכך קרה שאצלם, הפרוזה המענגת והכה מפורסמת/משפיעה/קונטרוורסלית שכתב ג'ק קרואק ושכותרתה "בדרכים" - הפכה לכמעט נספח במהדורה הספציפית ואי לכך הוטסה אחר כבוד לעמוד 115, אחרי לא פחות מ-4 (!) מאמרים מאוחרים שנכתבו על היצירה, שכל אחד מהם מביא לנו עוד ועוד השתפכויות מלודרמטיות, שמסבירות לנו שוב ושוב את הרקע לכתיבת הדברים, ההקשר ההסטורי, החברתי והפוליטי בארה"ב של העת ההיא ובקיצור - שיעור אנתרופולוגיה מייגע ומיותר, בפרט שכשחושבים על זה אפילו קצת, לא נראה לי שהרבה אנשים רכשו את הספר הזה בשל כריכתו ה(באמת) מקסימה וסביר יותר להניח שרובם ככולם, ידעו או ביררו איזה דבר אחד או שניים על הכותב עצמו, על חבורתו העליזה (אלן גינסברג, אלוהים !) ועל כל הנחות היסוד העומדות מאחורי "האתוס האמריקאי"... תוזז היצירה לתחילת המהדורה - אני אומר ! והנספחים, כבודם במקומם מונח - אבל בסוף...

זהו, נרגעתי. ועכשיו לספר עצמו : טוב, מה בת'כלס אפשר להוסיף ? בוב דילן חזר ואמר שהספר "שינה את חייו" (ויש עיתונאים שציטטו אותו כמי שהשתמש בביטוי "מעך אותי" בהקשרו של הספר), קראתי בכמה מקומות על סופרים מתחילים מכל העולם ואפילו "סתם" אנשים, שניסו לשחזר את המסע המתועד לפרטיו, יש לו התייחסויות והפניות בגוגל (אם זה אומר משהו...) כמעט כמו ליצירות של דוסטוייבסקי, בקיצור - לא בדיוק יצירה אלמונית...
באופן אישי, סגנון הכתיבה -שעליו, אגב, התנהלו ועדיין מתנהלים ויכוחים מרים : חסידי קרואק אומרים "כתיבה אסוציאטיבית ללא תיקונים" ואילו פרשנים בלתי תלויים טוענים "ערוך ומתוקן לעילא"- גרם לי להבין מאיפה למד האנטר ס.תומפסון את להטוטיו ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), מהיכן צמח בכלל סגנון "הגונזו" והפתיעה אותי עוד יותר העובדה, שאלוהי-הכתיבה שלי, טרומן קפוטה, נמנה דווקא עם אלה שסלדו מסגנונו של קרואק וכינו אותו (את הסגנון, לא את האיש) - "הקלדה"... נכון שקפוטה הרבה יותר מעודן ולירי מקרואק, אבל יש דמיון, תודו !

בקיצור - "בדרכים" הוא יצירה מרתקת, מלאת עצבות, מלאת תלישות, מומלצת במיוחד למי שבילה קצת באמריקה ולא הספיק להבין/הצליח להפנים את הפער שבין השטח הגיאוגרפי העצום ובין בדידותו הבלתי נתפסת של האיש הקטן... אני מנסה להעניק לילדיי קן משפחתי חם ויציב ומולי - המונים המונים שלא ידעו מעולם מה זו יד מלטפת של אבא או מילה אוהבת של אמא... פשוט הזוי.

נ.ב. פורסמו -גם בספר עצמו וגם בכל מיני ביקורות "מקצועיות" עלק- כל מיני אזהרות לגבי טיבה "האמיתי" של הגרסה הנוכחית והמלאה, כאילו שהיא עמוסה בתיאורי זימה קשים ושאר פריטי "הארד קור"... אז נא להירגע, במטוטא; אם שני משפטים העוסקים ביחסים הומוסקסואליים (ללא תיאורים פלסטיים) הם מה שגרמו לכל הרעש, אז כנראה שמישהו פה חי עדיין בימי הביניים...

19.7.2010 - תוספת קטנה : כעת, משחלפו אי-אילו ימים מאז סיימתי את הספר וכתבתי את הביקורת הנ"ל, אני מתחיל להפנים באיזו יצירה ייחודית מדובר, בפרט סיפורי המסעות האחרונים (הרביעי והחמישי) שהם הרבה פחות ארציים והרבה יותר פואטיים... מרגש ברמות !

לפני 16 שנים•
★★★★★
•הלל הזקן
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

יצירה מוטרפת.
קרואק כתב את הספר הזה (כך אומרים) בנשימה אחת- שלושה ימים ישב עם מכונת הכתיבה שלו ופשוט השפריץ את כל עלילות הנוודות שלו ברחבי ארצות הברית. הטירוף בספר הזה מתבטא בזרם השוצף של הכתיבה, הוא מצליח לפרוס במיטב הביטניקיות שלו את כל הרעב הבוער בו לחיים, את חדוות הנדודים שלו, בלי לומר די.
בסגנון הביט נתקלתי לראשונה בשיר המופלא "אמריקה" של אלן גינזברג (יש גם בתרגום לעברית, אפשר גם לשמוע אותו מקריא ביו-טיוב, עופו לשמוע), בזמנו היה זה סגנון כתיבה פורץ דרך- משהו כמו זרם תודעה טבול באל-אס-די ועסיס חיים.
הוא מספר שם רבות על אירועים ואנשים שהוא פגש בדרך, נראה כמעט לא הגיוני איך אדם ישב כמה ימים והצליח להקיא על הדף כל כך הרבה פרטים ושמות ורגשות נושנים. ייתכן שהוא לא נצמד תמיד לאמת, היא הפכפכה במילא, אבל זה פשוט לא משנה. זה ממש לא צריך לקלקל את חווית הקריאה, אין שום מקום לציניות מהסוג הזה, בעיני. יש בספר הזה כנות יוצאת דופן, כי הוא לא מנסה להתייפיף, לאורך הקריאה הרגשתי שהוא פשוט הגיש לי נתח מעצמו ואמר: זה אני, זה מה קרה לי, תאכלי את זה כמו שזה.
בתוך בלגן המילים הזה הצלחתי לשול פה ושם פנינים יפהייפיות, כאלה שיאכלו להאבד בקלות בתוך האוקיינוס הענק שהוא ברא:

"היא הייתה בחורונות נחמדה, פשוטה וכנה, שפחדה נורא ממין; [...] אמרתי לה שמין הוא יפה. רציתי להוכיח לה את זה. היא נתנה לי להוכיח לה, אבל הייתי קצר רוח מדי ולא הוכחתי כלום. [...] "מה את רוצה מהחיים?" "רק לעבוד ולהסתדר." [...] ניסיתי לספר לה כמה אני נלהב מהחיים ומהדברים שנוכל לעשות יחד; אומר את זה, ומתכנן לעזוב את דנוור כעבור יומיים. היא נפתתה הצידה בלאות. שכבנו על הגב מביטים בתקרה ותהינו מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסוייגים כל כך. [..] בנים ובנות באמריקה כל כך אומללים יחד; התחכום דורש מהם להתמסר למין מיד ובלי שיחה מקדימה של ממש. לא שיחת חיזור---שיחה גלויה אמיתית של הנפש, כי החיים קדושים וכל רגע יקר."

קל מאוד להאבד בקריאת הספר הזה, זאת משום שהוא לא מחולק לפרקים, או מחולק בכלל. יהיה קשה לקורא לפרוס את הקריאה על פרק זמן ממושך. מציעה לנשום עמוק ולסיים את הספר בכמה ימים.

"חנינו בהרים: הייתה זריחה שמימית, אוויר סגול קריר, מדרונות אדומים, כרי מרעה ירקרקים בעמקים, טל, ועננים משתנים של זהב; על הארץ מאורות שנאי כיס, קקטוסים, עצי מסקיט. הגיע הזמן שאנהג הלאה"

לפני 12 שנים•Billie Moon
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

"בדרכים" הוא בועת החמצן הנצחית המטלטלת ומניעה את הנשמות האבודות והכואבות ברחבי היקום הצורב. הכאב הוא הסטרטר המניע את הנפש קדימה – בשעיטת שריקה זועקת וחורטת את צלקותיה כנגד מהמורות הנורמות החברתיות בדרך. אביו ההולמלס והאלכוהוליסט של ניל קסידי ואחיו המת של ג'ק קרואק הם הדלק הבוער במכונה המדממת שחורכת תחתיה את התפיסה לחופש המוחלט בחיים ללא מעצורים ואחריות. הדרך היא בעיני המתבונן, החוויה היא המהות. ההרפתקאה היא מקדש החיים. והתוצאה של שלושתן יחד תהיה סיכום החיים שלכם. כמה אומץ יש לכם לחיות, או למות? ההבדל בין השניים נוטה לתעתע.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•Chucky
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

טוב, אז איך מתארים ספר תקופתי? ספר שמשפיע על דור שלם או שניים במעצמה המובילה בעולם ואולי דרכה על רוב העולם?
החיוניות של הספר היא הדבר הבולט ביותר בו- החיוניות של לחיות את החיים עד תומם- על כל מה שהם מציעים או לא מציעים, תוך מרידה חסרת התחשבות ואף מלגלגת על אורח החיים המקובל והמיינסטרימי- של אמריקה העצומה והחזקה והמבולבלת של אחרי מלחמת העולם השניה...
"קח לך אישה ובנה לה בית..." שר שלום חנוך. אז לא. המוטיב של הספר הוא אחר: קח לך מכונית, את החופש שלך וכמה חברים עם ראש פתוח- וצא לקלוט את העולם, לחוות, להרגיש, לעבוד, לאהוב ולממש את חייך (הצעירים) כאדם חופשי על פני האדמה.
הספר מטרים את תקופת שנות ה-60 מהרבה בחינות- פותח אופקים חדשים, בסגנון שאינו מלחמתי בעליל.

אגב הספר שברשותי הוא עם עטיפה כחולה- וכמה כותבים אקדמאים שנותנים הקדמות וניתוחים- לרגל 50 שנים לצאת הספר לאור.

ומילה לסיום: כשטיילתי עם חבר לפני הרבה שנים בארצות הברית- הדרך שבה חוויתי וחשתי את אמריקה היתה דומה במידה מפתיעה לדרך שקרואק מתאר בספר. ואני לא ידעתי שהוא הקדים אותי בכל כך הרבה שנים...

קריאה מהנה ואנרגטית

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ליאור
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

יותר מ-60 שנה עברו מאז שבדרכים יצא, ונדמה שהוא לא התיישן בכלל. העמודים הראשונים שלו רומזים לכיוון שבו ינוע כל הרומאן- קרואק מספר על מערכת יחסים שנגמרה, עליה הוא לא רוצה לדבר, ומייד מתפנה לכתוב על דין מוריארטי, הגיבור האמיתי, הפרוע והייצרי כל כך של בדרכים, שנדמה שכל שורה שקרואק כותב כאן קשורה אליו.
העלילה היא פשוט תיאור של כמה מסעות בארה"ב (וגם קצת במקסיקו), אבל זה לא ספר מסעות רגיל, כי קרואק לוקח יחד איתו את השדים שלו, את האפילה שלו. קראתי את בדרכים משהו כמו 3 פעמים ואני עדיין לא יודע בדיוק אילו שדים אלו. אני חושב שקרואק לא בדיוק כותב עליהם בספר הזה, הם יותר תקועים ברקע, בתיאורים של הבדידות ושל העצב. בספרים אחרים שלו כתוב על התמכרות לאלכוהול, על חוסר יכולת לאהוב, אבל קרואק של בדרכים הוא צעיר יותר והוא לא מדבר באופן מפורש על הדברים האלו. בדרכים הוא יותר רומאן של גאולה. המסע של קרואק לגאולה דרך נסיעה נגד כיוון התנועה במהירות של 80 מייל לשעה, או בטיפוס על הרי הרוקי בזמן הזריחה. וכמובן דין מוריארטי, שהוא התגלמות ההרפתקנות ואחלה דרך להשיג את אותה גאולה. ומה שיפה בספר הוא שהוא פשוט יפה מדי בשביל להכניס אותו לתוך קטגוריות כאלו של חיפוש אחרי גאולה, ספר מסעות או קטגוריה אחרת. הוא פשוט עומד בפני עצמו. התיאורים היפים כל כך , והטון הכללי שנע בין עצב להתלהבות ילדותית מטורפת (שנראית דווקא הגיונית כל כך לפעמים, באופן מדהים!) יוצרים יצירה אדירה שעומדת בפני עצמה. ואני באמת חושב שהטון והתיאורים חזקים יותר מכל קריאה "פרשנית" של הרומאן הזה, ובהחלט אפשר לעשות לו פרשנות קתולית (כמו שקרואק עצמו עשה) או פרשנות הומואית (קראתי בכמה מקומות שדין מוריארטי וקרואק היו למעשה בני זוג. זה לא ממש מפתיע). בקיצור, לדעתי זה ספר נדיר, יפהפה, של אדם פסימי אבל תמים עם הרבה אומץ. אולי לא ספר שמתאים לכולם, אני תמיד חושב שקרואק כותב בשביל אנשים שהם קצת כמוהו. אז אם אתם לפחות קצת כאלו, תקראו את זה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Salvatore_P
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני מספר שנים, סביר שהייתי אוהבת אותו מאוד. אנשים חסרי גבולות הנודדים ביבשת כמעט חסרת גבולות (לפחות בהשוואה ל'ממטולה עד אילת')בדרכים מדרכים שונות וחסרות גבולות אף הן נראו לי בעבר מאוד מושכים.

אבל זנחתי את הספר לאחר כמה עשרות עמודים (הסיפור המלא והמרתק בחוות דעתי הקודמת..) ורק אחרי פסח מצאתי את הפנאי לנסות להכיל אותו.

כנראה שבשנים האחרונות לקחתי פניה צדדית מן הכביש המהיר והמשכתי בה ללא אפשרות לחזור.

רב הזמן רב הדמויות בספר, בעיקר דין מוריארטי חסר הגבול עד כדי התפרקות, הרגיזו והתישו אותי וגרמו לי להרגיש קשישה ויציבה כסלע. ומי רוצה להרגיש כמו סלע קשיש?

אבל הספר כתוב היטב ומעביר, הן בדרך הכתיבה ('פרוזה ספונטנית' לפי הכתוב על גב הכריכה) והן בתוכן את רוח המקום והזמן (לפחות על פי שמועה- לא הייתי לא במקום ולא בזמן המדוברים), בסוף הצלחתי להתחבר לסיפור (במיוחד לחלק המקסיקאי- קצת מזכיר את סיני) ואפילו לפתוח מעט את ליבי לדין הנרקסיסט הקדחתני מתוך אותה חמלה מעורבת בהערצה שחש אליו המספר.

עדיין בילוי עם החבורה במכונית נשמע לי מאוד מעייף.
אולי הקנאה מדברת מגרוני אבל בשלב זה בחיי אני מעדיפה להסתגר בבקתה ביער סקנדינבי ולעסוק במלאכות יזומות ולא להתרוצץ בלי מקלחת זמינה בכל רחבי אמריקה בקצב הממבו.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•dushka
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

"בדרכים" למרבה הפלא הוא ספר מסע.
ספר מסע של שני צעירים חסרי מנוח ברחבי ארצות הברית. ג'ק קרואק שנוסע ובא בין ניו יורק לסן פרנסיסקו עם נחיתות בדנוור וניו אורלינס המגניבה של שנות הארבעים, כשהדברים באמת קרו, וניל קסידי הגדול מהחיים והחצי מטורף שמצטרף אליו, או שאחד מהם נוסע לפגוש את האחר ואז ממשיכים יחד.

זו תקופה שבה לא מעט אינטלקטואלים בעטו במוסכמות ויצאו נגד המימסד, רדפו מוסיקה, כתבו פה ושם והעמיקו את יצירתם בעזרת סמים קלים וכבדים. היו כאלה שישבו במקומם והשפיעו דרך כתיבתם על מה שנקרא דור הביט, כמו אלן גינסברג וויליאם בורוז והיו כאלה שהסתובבו לכאן ולשם. הכל לפני הרעש והצלצולים של ההיפים בתקופת וייטנאם.

ג'ק קרואק שתכנן את ספר המסעות הזה מזה זמן, התישב בסופו של דבר וכתב אותו תוך שלושה שבועות בהינף יד אחד על מכונת הכתיבה. בספר הזה הוא מציג את אמריקה על צדדיה השונים, ממסיבות מטורפות ועד עוני אכזר, מהשבעים החיים בנחת ועד לרעבים המוטרפים.
ומסקנתו: "ואינדיאנים צפו בנו מתחת שולי כובעים.......הם ירדו מההרים המרוחקים כדי לפשוט את ידיהם אל משהו שחשבו שהציוויליזציה יכולה להציע ולא העלו על דעתם באיזה עצב ומיקסם שווא עלוב מדובר."

ספר נהדר שכאילו מספר על שיטוטים וחיים קלים, אלא שחוט טראגי משוך עליו, ככה בין השורות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אלזה
בדרכים - המגילה המקורית

בדרכים - המגילה המקורית

ג'ק קרואק

"בדרכים" (בשתי גרסאותיו) הוא ספר מקורי, משובח, מרתק ומעניין... אבל לא לכל אחד.
זהו ספרו השני של ג'ק קרואק והוא פשוט יומן מסעות של המספר וחבריו לרוחבה ולאורכה של ארצות הברית ומקסיקו בסוף שנות הארבעים, כשבמקביל זהו גם מסע חיפוש עצמי שלהם. הספר הוא שיר הלל לנפש החופשית, לנון-קונפורמיזם, לאהבה חופשית, סמים, אלכוהול והרבה ג'אז טוב.
הספר נכתב ב-1951 כמגילה ארוכה אבל יצא לאור בארה"ב רק ב-1957 לאחר שצונזר, נערך וחולק ל-5 פרקים שכל אחד מהם תיאר מסע אחד. לאחר למעלה מ-50 שנה החליטו בהוצאת הספרים פינגווין להוציא לאור את הגרסה המקורית (גרסת המגילה) שבה כל המסעות כתובים ברצף והיא כוללת את הקטעים שצונזרו והושמטו. רוב החברים למסע מופיעים בגרסת המגילה בשמותיהם האמיתיים.

הויכוחים האקדמיים לגבי המקום, הזמן והשיטה שבה נכתב הספר פחות מעניינים, העובדה המעניינת היא שהספר נכתב על אנשים אמיתיים: המספר הוא ג'ק קרואק (סאל בגרסה הערוכה) וחבריו למסעות שהם ניל קסידי (דין מוריאטי בגרסה הערוכה), המשורר אלן גינסברג (קרלו מרקס), ויליאם בורוז (בול לי) ואחרים השייכים לתנועת "דור הביט" או ה"ביטניקים" (ונא לא להתבלבל עם ההיפים משנות השישים).

היו חברים שלהם המלצתי על הספר והם לא גילו התלהבות מיוחדת ממנו, אז כנראה שהוא לא לכל אחד. התמזל מזלי כשהפעם הראשונה שבה קראתי אותו (באנגלית) הייתה בטיול הגדול של אחרי הצבא בדרום אמריקה ואני יכול לכתוב כיום בשקט שהספר השפיע עלי אז, רק שלא הצלחתי לגמור אותו (הוא נרטב אי-שם באיגואסו והפך לעיסת נייר). ב-1989 מצאתי את הגרסה הערוכה בעברית (בתרגומו של עודד פלד) והצלחתי להשלים את המסע האחרון. עשור אח"כ נתקעתי בנמל התעופה בפרנקפורט ואז קניתי וקראתי אותו שוב באנגלית ועכשיו, בפעם הרביעית, קראתי את גרסת המגילה (בתרגומו של שאול לוין).

הספר מקבל אצלי 10 כוכבים (מתוך 5) על המגילה הכתובה, 3 כוכבים על התרגום ורק כוכב אחד על מבנה הספר... למה לכל השדים והרוחות המגילה מתחילה רק בעמוד 117 (???) אחרי כל מיני הקדמות, מאמרים "מלומדים", המלצות לקריאה נוספת, רשימת תודות ורשימת הערות... מקומם של כל אלו בסוף הספר ולא בתחילתו (למרות שגם הגרסה האמריקאית של פינגווין בנויה כך, אבל לא צריך להעתיק מהאמריקאים כל דבר אידיוטי).
לדעתי התרגום של עודד פלד למהדורה הערוכה הוא טוב יותר מאשר התרגום העכשווי מדי של שאול לוין, ככלות הכל ההתרחשויות בספר קרו לפני 60 שנה ולא בעידן הפייסבוק.

לסיכום: למי שלא קרא ורוצה לנסות לקרוא ספר מקורי ומשובח אני ממליץ לקרוא את הגרסה הערוכה (הוצאת זמורה ביתן 1988). למי שקרא את המהדורה הערוכה ול"מיטיבי לכת" אני ממליץ לקרוא את מהדורת המגילה ... ולהתחיל עם המגילה עצמה (בעמ' 117).

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רונדו
דירוג
5.0
לפני 3 שנים

“כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופ”