“כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופה פה פוגע הספר ובגלל זה הוא ספר חובה עד היום. וישאר ספר חובה אלא אם כן ישתילו לנו צ'יפים במוח או משהו... בכל מקרה הנקודה היא שגם אז אהבו נוחות כנראה באותה מידה שאוהבים אותה היום אבל העניין היה המורדים. וכן זה מה שהשתנה הסיפור הוא על מי שהיה מורד היה מורד אמיתי. היה מטפס על רכבות מסע. גונב רכבים ולוקח מה שבא ליד. ולא בשביל רווח אלא בשביל החיים. אולי בגלל הטכנולוגיה והמצלמות ואולי בגלל שהרומנטיקה גוססת היום כבר לא מורדים היום מתקיימים. ג'ק קרואק כותב מדהים. בלי התפנפניות ובלי מניארות מיותרות הוא כותב איך שבא לו. וזה כיף. אתה מרגיש שאתה צולל ליומן אבל לא סתם יומן. יומן של הבנאדם שעשה הכי הרבה כיף בעולם יומן של אדם שחי כל רגע יומן של החיים הנכונים. כנראה שג'ק עשה רומנטיזציה לא קטנה לסיפור כי הוא כתב מזיכרונות אבל העניין לא מורגש במיוחד. תוך כדי הוא גם מספר על החזיונות החלומותוהמחשבות שלו. הסיפור פשוט רץ והוא כלכך מהנה אבל גם מאוד רגשני עד שתפסתי את עצמי (בפעם הראשונה) כמעט בוכה בסוף ספר. בקיצור הלוואי שכולם היו קוראים את הספר הזה. ואם הדבר היה כך, הרף לחיים טובים והרף של העניין והיופי שבחיים היה עולה.”

“אני רוצה הפעם להתחיל דווקא מהסוף, מהשיקולים המעט מוזרים וההרבה מתנשאים של עורכי המהדורה הנוכחית בחול' וגם של אלה שבחרו "ליישר קו" עמם, כאן בארץ, בגירסה העברית : מי שקצת עוקב אחרי מה שאני כותב פה, מכיר כבר את סלידתי מכל מה שנכנס מבחינתי לקטגוריה של לימוד/שינון/הטפה ספרותית... קשה לי מאוד לקבל בהבנה את נקודת המוצא הזו -שכולה מזכירה לי מערכי שיעור קרתניים וארכאיים- שמכתיבה לי ולכם מה לחשוב, איך ומתי... תן צ'אנס, ראבאק, אנשים מנסים לקרוא ספר ואולי גם להנות ממנו !... ולמה אני כותב את כל זה, תשאלו ?! - הו, שאלה מצויינת ! ובכן יצא ככה שעורך המהדורה האמריקנית, הווארד קנאל, וכן המעורבים בתרגום ובעריכת הגירסה העברית, שבחרו ללכת איתו יד ביד כאמור, כל אלה היה להם מאוד חשוב כנראה למנוע מצב שייפול הספר -חס ושלום, מלח-מים ושום-בצל- בידיו הלא מיומנות של קורא אהבל, אפילו שילם עבור התענוג במיטב כספו ומרגע זה - לא עניינו של אף אחד מה עושה ההוא עם הספר... וכך קרה שאצלם, הפרוזה המענגת והכה מפורסמת/משפיעה/קונטרוורסלית שכתב ג'ק קרואק ושכותרתה "בדרכים" - הפכה לכמעט נספח במהדורה הספציפית ואי לכך הוטסה אחר כבוד לעמוד 115, אחרי לא פחות מ-4 (!) מאמרים מאוחרים שנכתבו על היצירה, שכל אחד מהם מביא לנו עוד ועוד השתפכויות מלודרמטיות, שמסבירות לנו שוב ושוב את הרקע לכתיבת הדברים, ההקשר ההסטורי, החברתי והפוליטי בארה"ב של העת ההיא ובקיצור - שיעור אנתרופולוגיה מייגע ומיותר, בפרט שכשחושבים על זה אפילו קצת, לא נראה לי שהרבה אנשים רכשו את הספר הזה בשל כריכתו ה(באמת) מקסימה וסביר יותר להניח שרובם ככולם, ידעו או ביררו איזה דבר אחד או שניים על הכותב עצמו, על חבורתו העליזה (אלן גינסברג, אלוהים !) ועל כל הנחות היסוד העומדות מאחורי "האתוס האמריקאי"... תוזז היצירה לתחילת המהדורה - אני אומר ! והנספחים, כבודם במקומם מונח - אבל בסוף... זהו, נרגעתי. ועכשיו לספר עצמו : טוב, מה בת'כלס אפשר להוסיף ? בוב דילן חזר ואמר שהספר "שינה את חייו" (ויש עיתונאים שציטטו אותו כמי שהשתמש בביטוי "מעך אותי" בהקשרו של הספר), קראתי בכמה מקומות על סופרים מתחילים מכל העולם ואפילו "סתם" אנשים, שניסו לשחזר את המסע המתועד לפרטיו, יש לו התייחסויות והפניות בגוגל (אם זה אומר משהו...) כמעט כמו ליצירות של דוסטוייבסקי, בקיצור - לא בדיוק יצירה אלמונית... באופן אישי, סגנון הכתיבה -שעליו, אגב, התנהלו ועדיין מתנהלים ויכוחים מרים : חסידי קרואק אומרים "כתיבה אסוציאטיבית ללא תיקונים" ואילו פרשנים בלתי תלויים טוענים "ערוך ומתוקן לעילא"- גרם לי להבין מאיפה למד האנטר ס.תומפסון את להטוטיו ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), מהיכן צמח בכלל סגנון "הגונזו" והפתיעה אותי עוד יותר העובדה, שאלוהי-הכתיבה שלי, טרומן קפוטה, נמנה דווקא עם אלה שסלדו מסגנונו של קרואק וכינו אותו (את הסגנון, לא את האיש) - "הקלדה"... נכון שקפוטה הרבה יותר מעודן ולירי מקרואק, אבל יש דמיון, תודו ! בקיצור - "בדרכים" הוא יצירה מרתקת, מלאת עצבות, מלאת תלישות, מומלצת במיוחד למי שבילה קצת באמריקה ולא הספיק להבין/הצליח להפנים את הפער שבין השטח הגיאוגרפי העצום ובין בדידותו הבלתי נתפסת של האיש הקטן... אני מנסה להעניק לילדיי קן משפחתי חם ויציב ומולי - המונים המונים שלא ידעו מעולם מה זו יד מלטפת של אבא או מילה אוהבת של אמא... פשוט הזוי. נ.ב. פורסמו -גם בספר עצמו וגם בכל מיני ביקורות "מקצועיות" עלק- כל מיני אזהרות לגבי טיבה "האמיתי" של הגרסה הנוכחית והמלאה, כאילו שהיא עמוסה בתיאורי זימה קשים ושאר פריטי "הארד קור"... אז נא להירגע, במטוטא; אם שני משפטים העוסקים ביחסים הומוסקסואליים (ללא תיאורים פלסטיים) הם מה שגרמו לכל הרעש, אז כנראה שמישהו פה חי עדיין בימי הביניים... 19.7.2010 - תוספת קטנה : כעת, משחלפו אי-אילו ימים מאז סיימתי את הספר וכתבתי את הביקורת הנ"ל, אני מתחיל להפנים באיזו יצירה ייחודית מדובר, בפרט סיפורי המסעות האחרונים (הרביעי והחמישי) שהם הרבה פחות ארציים והרבה יותר פואטיים... מרגש ברמות !”

“יצירה מוטרפת. קרואק כתב את הספר הזה (כך אומרים) בנשימה אחת- שלושה ימים ישב עם מכונת הכתיבה שלו ופשוט השפריץ את כל עלילות הנוודות שלו ברחבי ארצות הברית. הטירוף בספר הזה מתבטא בזרם השוצף של הכתיבה, הוא מצליח לפרוס במיטב הביטניקיות שלו את כל הרעב הבוער בו לחיים, את חדוות הנדודים שלו, בלי לומר די. בסגנון הביט נתקלתי לראשונה בשיר המופלא "אמריקה" של אלן גינזברג (יש גם בתרגום לעברית, אפשר גם לשמוע אותו מקריא ביו-טיוב, עופו לשמוע), בזמנו היה זה סגנון כתיבה פורץ דרך- משהו כמו זרם תודעה טבול באל-אס-די ועסיס חיים. הוא מספר שם רבות על אירועים ואנשים שהוא פגש בדרך, נראה כמעט לא הגיוני איך אדם ישב כמה ימים והצליח להקיא על הדף כל כך הרבה פרטים ושמות ורגשות נושנים. ייתכן שהוא לא נצמד תמיד לאמת, היא הפכפכה במילא, אבל זה פשוט לא משנה. זה ממש לא צריך לקלקל את חווית הקריאה, אין שום מקום לציניות מהסוג הזה, בעיני. יש בספר הזה כנות יוצאת דופן, כי הוא לא מנסה להתייפיף, לאורך הקריאה הרגשתי שהוא פשוט הגיש לי נתח מעצמו ואמר: זה אני, זה מה קרה לי, תאכלי את זה כמו שזה. בתוך בלגן המילים הזה הצלחתי לשול פה ושם פנינים יפהייפיות, כאלה שיאכלו להאבד בקלות בתוך האוקיינוס הענק שהוא ברא: "היא הייתה בחורונות נחמדה, פשוטה וכנה, שפחדה נורא ממין; [...] אמרתי לה שמין הוא יפה. רציתי להוכיח לה את זה. היא נתנה לי להוכיח לה, אבל הייתי קצר רוח מדי ולא הוכחתי כלום. [...] "מה את רוצה מהחיים?" "רק לעבוד ולהסתדר." [...] ניסיתי לספר לה כמה אני נלהב מהחיים ומהדברים שנוכל לעשות יחד; אומר את זה, ומתכנן לעזוב את דנוור כעבור יומיים. היא נפתתה הצידה בלאות. שכבנו על הגב מביטים בתקרה ותהינו מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסוייגים כל כך. [..] בנים ובנות באמריקה כל כך אומללים יחד; התחכום דורש מהם להתמסר למין מיד ובלי שיחה מקדימה של ממש. לא שיחת חיזור---שיחה גלויה אמיתית של הנפש, כי החיים קדושים וכל רגע יקר." קל מאוד להאבד בקריאת הספר הזה, זאת משום שהוא לא מחולק לפרקים, או מחולק בכלל. יהיה קשה לקורא לפרוס את הקריאה על פרק זמן ממושך. מציעה לנשום עמוק ולסיים את הספר בכמה ימים. "חנינו בהרים: הייתה זריחה שמימית, אוויר סגול קריר, מדרונות אדומים, כרי מרעה ירקרקים בעמקים, טל, ועננים משתנים של זהב; על הארץ מאורות שנאי כיס, קקטוסים, עצי מסקיט. הגיע הזמן שאנהג הלאה"”

“"בדרכים" הוא בועת החמצן הנצחית המטלטלת ומניעה את הנשמות האבודות והכואבות ברחבי היקום הצורב. הכאב הוא הסטרטר המניע את הנפש קדימה – בשעיטת שריקה זועקת וחורטת את צלקותיה כנגד מהמורות הנורמות החברתיות בדרך. אביו ההולמלס והאלכוהוליסט של ניל קסידי ואחיו המת של ג'ק קרואק הם הדלק הבוער במכונה המדממת שחורכת תחתיה את התפיסה לחופש המוחלט בחיים ללא מעצורים ואחריות. הדרך היא בעיני המתבונן, החוויה היא המהות. ההרפתקאה היא מקדש החיים. והתוצאה של שלושתן יחד תהיה סיכום החיים שלכם. כמה אומץ יש לכם לחיות, או למות? ההבדל בין השניים נוטה לתעתע.”

“כולם היום פחדנים. הרוב רוצה נוחות וזהו. כמו שאוסקר ווילד כתב "רוב האנשים לא חיים הם רק מתקיימים". ופה פה פוגע הספר ובגלל זה הוא ספר חובה עד היום. וישאר ספר חובה אלא אם כן ישתילו לנו צ'יפים במוח או משהו... בכל מקרה הנקודה היא שגם אז אהבו נוחות כנראה באותה מידה שאוהבים אותה היום אבל העניין היה המורדים. וכן זה מה שהשתנה הסיפור הוא על מי שהיה מורד היה מורד אמיתי. היה מטפס על רכבות מסע. גונב רכבים ולוקח מה שבא ליד. ולא בשביל רווח אלא בשביל החיים. אולי בגלל הטכנולוגיה והמצלמות ואולי בגלל שהרומנטיקה גוססת היום כבר לא מורדים היום מתקיימים. ג'ק קרואק כותב מדהים. בלי התפנפניות ובלי מניארות מיותרות הוא כותב איך שבא לו. וזה כיף. אתה מרגיש שאתה צולל ליומן אבל לא סתם יומן. יומן של הבנאדם שעשה הכי הרבה כיף בעולם יומן של אדם שחי כל רגע יומן של החיים הנכונים. כנראה שג'ק עשה רומנטיזציה לא קטנה לסיפור כי הוא כתב מזיכרונות אבל העניין לא מורגש במיוחד. תוך כדי הוא גם מספר על החזיונות החלומותוהמחשבות שלו. הסיפור פשוט רץ והוא כלכך מהנה אבל גם מאוד רגשני עד שתפסתי את עצמי (בפעם הראשונה) כמעט בוכה בסוף ספר. בקיצור הלוואי שכולם היו קוראים את הספר הזה. ואם הדבר היה כך, הרף לחיים טובים והרף של העניין והיופי שבחיים היה עולה.”

“אני רוצה הפעם להתחיל דווקא מהסוף, מהשיקולים המעט מוזרים וההרבה מתנשאים של עורכי המהדורה הנוכחית בחול' וגם של אלה שבחרו "ליישר קו" עמם, כאן בארץ, בגירסה העברית : מי שקצת עוקב אחרי מה שאני כותב פה, מכיר כבר את סלידתי מכל מה שנכנס מבחינתי לקטגוריה של לימוד/שינון/הטפה ספרותית... קשה לי מאוד לקבל בהבנה את נקודת המוצא הזו -שכולה מזכירה לי מערכי שיעור קרתניים וארכאיים- שמכתיבה לי ולכם מה לחשוב, איך ומתי... תן צ'אנס, ראבאק, אנשים מנסים לקרוא ספר ואולי גם להנות ממנו !... ולמה אני כותב את כל זה, תשאלו ?! - הו, שאלה מצויינת ! ובכן יצא ככה שעורך המהדורה האמריקנית, הווארד קנאל, וכן המעורבים בתרגום ובעריכת הגירסה העברית, שבחרו ללכת איתו יד ביד כאמור, כל אלה היה להם מאוד חשוב כנראה למנוע מצב שייפול הספר -חס ושלום, מלח-מים ושום-בצל- בידיו הלא מיומנות של קורא אהבל, אפילו שילם עבור התענוג במיטב כספו ומרגע זה - לא עניינו של אף אחד מה עושה ההוא עם הספר... וכך קרה שאצלם, הפרוזה המענגת והכה מפורסמת/משפיעה/קונטרוורסלית שכתב ג'ק קרואק ושכותרתה "בדרכים" - הפכה לכמעט נספח במהדורה הספציפית ואי לכך הוטסה אחר כבוד לעמוד 115, אחרי לא פחות מ-4 (!) מאמרים מאוחרים שנכתבו על היצירה, שכל אחד מהם מביא לנו עוד ועוד השתפכויות מלודרמטיות, שמסבירות לנו שוב ושוב את הרקע לכתיבת הדברים, ההקשר ההסטורי, החברתי והפוליטי בארה"ב של העת ההיא ובקיצור - שיעור אנתרופולוגיה מייגע ומיותר, בפרט שכשחושבים על זה אפילו קצת, לא נראה לי שהרבה אנשים רכשו את הספר הזה בשל כריכתו ה(באמת) מקסימה וסביר יותר להניח שרובם ככולם, ידעו או ביררו איזה דבר אחד או שניים על הכותב עצמו, על חבורתו העליזה (אלן גינסברג, אלוהים !) ועל כל הנחות היסוד העומדות מאחורי "האתוס האמריקאי"... תוזז היצירה לתחילת המהדורה - אני אומר ! והנספחים, כבודם במקומם מונח - אבל בסוף... זהו, נרגעתי. ועכשיו לספר עצמו : טוב, מה בת'כלס אפשר להוסיף ? בוב דילן חזר ואמר שהספר "שינה את חייו" (ויש עיתונאים שציטטו אותו כמי שהשתמש בביטוי "מעך אותי" בהקשרו של הספר), קראתי בכמה מקומות על סופרים מתחילים מכל העולם ואפילו "סתם" אנשים, שניסו לשחזר את המסע המתועד לפרטיו, יש לו התייחסויות והפניות בגוגל (אם זה אומר משהו...) כמעט כמו ליצירות של דוסטוייבסקי, בקיצור - לא בדיוק יצירה אלמונית... באופן אישי, סגנון הכתיבה -שעליו, אגב, התנהלו ועדיין מתנהלים ויכוחים מרים : חסידי קרואק אומרים "כתיבה אסוציאטיבית ללא תיקונים" ואילו פרשנים בלתי תלויים טוענים "ערוך ומתוקן לעילא"- גרם לי להבין מאיפה למד האנטר ס.תומפסון את להטוטיו ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), מהיכן צמח בכלל סגנון "הגונזו" והפתיעה אותי עוד יותר העובדה, שאלוהי-הכתיבה שלי, טרומן קפוטה, נמנה דווקא עם אלה שסלדו מסגנונו של קרואק וכינו אותו (את הסגנון, לא את האיש) - "הקלדה"... נכון שקפוטה הרבה יותר מעודן ולירי מקרואק, אבל יש דמיון, תודו ! בקיצור - "בדרכים" הוא יצירה מרתקת, מלאת עצבות, מלאת תלישות, מומלצת במיוחד למי שבילה קצת באמריקה ולא הספיק להבין/הצליח להפנים את הפער שבין השטח הגיאוגרפי העצום ובין בדידותו הבלתי נתפסת של האיש הקטן... אני מנסה להעניק לילדיי קן משפחתי חם ויציב ומולי - המונים המונים שלא ידעו מעולם מה זו יד מלטפת של אבא או מילה אוהבת של אמא... פשוט הזוי. נ.ב. פורסמו -גם בספר עצמו וגם בכל מיני ביקורות "מקצועיות" עלק- כל מיני אזהרות לגבי טיבה "האמיתי" של הגרסה הנוכחית והמלאה, כאילו שהיא עמוסה בתיאורי זימה קשים ושאר פריטי "הארד קור"... אז נא להירגע, במטוטא; אם שני משפטים העוסקים ביחסים הומוסקסואליים (ללא תיאורים פלסטיים) הם מה שגרמו לכל הרעש, אז כנראה שמישהו פה חי עדיין בימי הביניים... 19.7.2010 - תוספת קטנה : כעת, משחלפו אי-אילו ימים מאז סיימתי את הספר וכתבתי את הביקורת הנ"ל, אני מתחיל להפנים באיזו יצירה ייחודית מדובר, בפרט סיפורי המסעות האחרונים (הרביעי והחמישי) שהם הרבה פחות ארציים והרבה יותר פואטיים... מרגש ברמות !”

“יצירה מוטרפת. קרואק כתב את הספר הזה (כך אומרים) בנשימה אחת- שלושה ימים ישב עם מכונת הכתיבה שלו ופשוט השפריץ את כל עלילות הנוודות שלו ברחבי ארצות הברית. הטירוף בספר הזה מתבטא בזרם השוצף של הכתיבה, הוא מצליח לפרוס במיטב הביטניקיות שלו את כל הרעב הבוער בו לחיים, את חדוות הנדודים שלו, בלי לומר די. בסגנון הביט נתקלתי לראשונה בשיר המופלא "אמריקה" של אלן גינזברג (יש גם בתרגום לעברית, אפשר גם לשמוע אותו מקריא ביו-טיוב, עופו לשמוע), בזמנו היה זה סגנון כתיבה פורץ דרך- משהו כמו זרם תודעה טבול באל-אס-די ועסיס חיים. הוא מספר שם רבות על אירועים ואנשים שהוא פגש בדרך, נראה כמעט לא הגיוני איך אדם ישב כמה ימים והצליח להקיא על הדף כל כך הרבה פרטים ושמות ורגשות נושנים. ייתכן שהוא לא נצמד תמיד לאמת, היא הפכפכה במילא, אבל זה פשוט לא משנה. זה ממש לא צריך לקלקל את חווית הקריאה, אין שום מקום לציניות מהסוג הזה, בעיני. יש בספר הזה כנות יוצאת דופן, כי הוא לא מנסה להתייפיף, לאורך הקריאה הרגשתי שהוא פשוט הגיש לי נתח מעצמו ואמר: זה אני, זה מה קרה לי, תאכלי את זה כמו שזה. בתוך בלגן המילים הזה הצלחתי לשול פה ושם פנינים יפהייפיות, כאלה שיאכלו להאבד בקלות בתוך האוקיינוס הענק שהוא ברא: "היא הייתה בחורונות נחמדה, פשוטה וכנה, שפחדה נורא ממין; [...] אמרתי לה שמין הוא יפה. רציתי להוכיח לה את זה. היא נתנה לי להוכיח לה, אבל הייתי קצר רוח מדי ולא הוכחתי כלום. [...] "מה את רוצה מהחיים?" "רק לעבוד ולהסתדר." [...] ניסיתי לספר לה כמה אני נלהב מהחיים ומהדברים שנוכל לעשות יחד; אומר את זה, ומתכנן לעזוב את דנוור כעבור יומיים. היא נפתתה הצידה בלאות. שכבנו על הגב מביטים בתקרה ותהינו מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסוייגים כל כך. [..] בנים ובנות באמריקה כל כך אומללים יחד; התחכום דורש מהם להתמסר למין מיד ובלי שיחה מקדימה של ממש. לא שיחת חיזור---שיחה גלויה אמיתית של הנפש, כי החיים קדושים וכל רגע יקר." קל מאוד להאבד בקריאת הספר הזה, זאת משום שהוא לא מחולק לפרקים, או מחולק בכלל. יהיה קשה לקורא לפרוס את הקריאה על פרק זמן ממושך. מציעה לנשום עמוק ולסיים את הספר בכמה ימים. "חנינו בהרים: הייתה זריחה שמימית, אוויר סגול קריר, מדרונות אדומים, כרי מרעה ירקרקים בעמקים, טל, ועננים משתנים של זהב; על הארץ מאורות שנאי כיס, קקטוסים, עצי מסקיט. הגיע הזמן שאנהג הלאה"”

“"בדרכים" הוא בועת החמצן הנצחית המטלטלת ומניעה את הנשמות האבודות והכואבות ברחבי היקום הצורב. הכאב הוא הסטרטר המניע את הנפש קדימה – בשעיטת שריקה זועקת וחורטת את צלקותיה כנגד מהמורות הנורמות החברתיות בדרך. אביו ההולמלס והאלכוהוליסט של ניל קסידי ואחיו המת של ג'ק קרואק הם הדלק הבוער במכונה המדממת שחורכת תחתיה את התפיסה לחופש המוחלט בחיים ללא מעצורים ואחריות. הדרך היא בעיני המתבונן, החוויה היא המהות. ההרפתקאה היא מקדש החיים. והתוצאה של שלושתן יחד תהיה סיכום החיים שלכם. כמה אומץ יש לכם לחיות, או למות? ההבדל בין השניים נוטה לתעתע.”