ביקורת ספרותית על החדר החשוך מאת רייצ'ל זייפרט
ספר טוב

---

קשה לי ומר לי וכואב לי ומכעיס אותי ומצמרר אותי והופך אותי ודש בעקביו את הערכים עליהם גדלתי ומתנגש עם המראות והקולות שידעתי, כי הספר הזה מתאר את מצוקת הגרמנים בזמן המלחמה ואחריה.

יושב הטקסט המופלא הזה, ובנזיריות פואטית, בריחוק מכשף, הוא מנסה למצוא פרצה בלבי. והוא מבקע, זה ברור, כי תמיד אנחנו נכנסים אל תוך עורם של גיבורי הספרים שלנו, לוקחים צד, דוחקים את השכלתנות, את הריאליזם, את סולם העדיפויות שלנו, את ספר הזיכרונות שלנו, כי אנחנו קוראים טובים, קוראים מצוינים, אנחנו קוראים מזדהים.

וההזדהות הזאת רעה בעיני וטובה גם.

הפעם הראשונה שבה חוויתי את ייסורי העם הגרמני של אחרי המלחמה, היתה בסרטו המופתי של לארס פון טרייר "רכבות לילה", זה היה הרבה לפני שטרייר פיזר את הצהרותיו הנאציות בנונשלנטיות של גאונים מפונקים. הרבה לפני שעשה את סרטיו הדקדנטיים, גאוניים, מדהימים, שעסקו באלימות והציגו אותה באופן מעורר חלחלה.

ברכבות לילה יש סצינה שבה אוכלת משפחת התעשיין הגרמני ארוחת ערב. אלא, שבמצוקת העתים של אחרי המלחמה, הם אוכלים מעט מרק דליל בצלחות פורצלן ושותים בגביעי קריסטל כשהם עטופים פרווה, הלוא אי אפשר להסיק את הבית מחמת חסרון כיס.

במהלך השנים קראתי וגם ראיתי, חורבות, מתים, הפצצות, מקלטים, רעבים, חיילים כרותי איברים, כולם גרמניים למהדרין ואפילו גנבת הספרים הקטנה שלנו, שגנבה את לבנו התמים, אשר בוכה לעומתה.

אז מה השתנה הלילה הזה?

כי החדר החשוך הוא יצירת מופת יוצאת דופן המסופרת בדרך יוצאת דופן וגוזלת את לבי.

רייצ'ל זייפרט כתבה שלוש נובלות. הראשונה מתרחשת משנת 1921 ועד סוף המלחמה, השנייה אחרי המלחמה והשלישית, שנים רבות אחריה.

בנובלה הראשונה, מתוארים חייו של הלמוט, ילד שנולד פגום, כששריר חסר בחזהו. הלמוט הוא ילד יחיד להוריו קשי היום, אשר מחבקים את חייו ומגנים על נכותו ומאמנים אותו. אלא שהילד החבוק והמוגן הזה הופך לנער מוזר ומסוגר ואפלולי, שרושם באובססיביות את תנועת הרכבות והאנשים בתחנת הרכבת של ברלין. התיעוד הופך לדוקומנטציה של מלחמה, כמה נעדרים, איך מידלדלת התנועה, איך היא מתגברת, נדחסת, נושאת חיילים ואזרחים. אבל למרות שהרכבות של המלחמה נושאות בשבילנו קונוטציה מצמררת, הרכבות של הלמוט לא נוסעות ולא נושאות יהודים. הן מין שקשוק גלגלים מקביל, אזרחי, צבאי, לא רצחני.

כשהלמוט מגיע לבגרות ומסיים את בית הספר היסודי, הוא עובד כשולייה אצל צלם. הלמוט לומד להנציח את המראות, ורק פעם אחת, בהבזק של רגע, מצלמתו לוכדת קבוצת צוענים שנלכדת על ידי קבוצת נאצים ומועלית על משאיות. רגע אחד מאיים, כמו חשיפה מסנוורת של מבזק, מסמא את עיניו ואת מחשבתו. הלמוט קובר את האימה בחיי היומיום של המלחמה וממשיך לצלם. גם לצבא אינו מתגייס בגלל נכותו, אבל הוא נעשה צלם-אמן. ואז מתחילות ההפצצות וחייו של הלמוט מתפוררים, אך הוא מאחה אותם כמו כל השורדים. ואיפה היהודים, והמחנות, והמתים, והשלדים, בנובלה כמו גם בחייו של הלמוט הם נפקדים.

בנובלה השנייה, לורה (בסגול תחת הריש), ילדה בת שתים עשרה, היא בת להורים נאצים מבוואריה. אביה נעצר על ידי האמריקאים בשנת 1945 ועד מהרה אמה משולחת גם היא למחנה. לורה אוספת את ליזל, יורגן ויוכן התאומים ופטר התינוק, מיטלטלים דלים, את תכשיטיה של אמה, כסף מועט ואוכל במשורה, והם צועדים במסע נורא אל המבורג, עיר מגוריה של סבתה.

זייפרט אינה חוסכת מאתנו אף פרט קטן במסע הגיהנומי הזה. את היבלות והמחלות, הכינים והרעב, הצמא והרגליים הכושלות, השינה מתחת לכיפת השמיים ובאסמים של איכרים נדיבים, את האימה ואת חרדת הקיום, את החפצים המתמעטים במיני תאונות משונות, את התכשיטים המוחלפים בכוס חלב ובכיכר לחם, את הכסף שמאבד את ערכו כשזקוקים לתלושי מזון, וגם את המוות האורב וחוטף מישהו מהם.

האם הזוועה הזאת יכולה שלא לגעת? הלוא מדובר בילדים חפים מפשע שהוריהם פשעו. ואז הנפש של הדור השני שלי מתחילה לחשב חשבונות, לערוך השוואות לטובת מיליון וחצי ילדים שמזלם לא שפר עליהם להישאר חיים, ועל עוד רבים רבים שהזוועה שעברו דומה לזו של לורה.

ורק פעם אחת, לורה נתקלת בתמונות מן המחנות המשוחררים, אבל אנשים טוענים כי התצלומים מבויימים ואת המתים מגלמים שחקנים אמריקאים. ישנם עוד אזכורים בודדים ודלים לייחסם של האמריקאים והאנגלים לשרידי המחנות ולמספר שעל היד. אבל אלו שורות בודדות בים של סבל גרמני.

לבי יצא אל לורה, ובזה כוחו ההרסני של הספר הזה.

בנובלה השלישית, הפחות טובה שבהן, מתוארת נפשו המתחבטת של מיכה, שסבו היה בוואפן אס.אס. ושהה שנים בשבי הרוסים אחרי המלחמה.

מיכה מאוהב במינה, היא יסמין, שאינה יודעת אם היא יותר תורכיה מגרמניה או הפוך. אבל ההתחבטויות של מיכה וניסיונותיו לגלות מה עולל סבו, עייפו אותי עד מהרה ונטשתי.

רק כדי להטעים אתכם קצת מסגנון כתיבתה המופלא של זייפרט:
"לורה מחלקת את אחרוני התפוחים מהבוקר, ואת תפוחי האדמה מקרצפים ואוכלים בלי צלייה. כשמחשיך ליזל מתעוררת ובוכה מפני שהיא לא רוצה להשאר ביער בלילה. גם פטר בוכה ומסרב לאכול את חתיכת תפוח האדמה שלורה נגסה בשבילו. יוכן מביט בה באפלולית."

כך, בחסכנות, בזמן הווה, כאילו מתרחש הכל לעינינו, גונבת זייפרט את לבנו. גנבת הספרים.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על החדר החשוך