ביקורת ספרותית על החדר החשוך מאת רייצ'ל זייפרט
ספר מעולה

---

שלוש נובלות:

בנובלה הראשונה הלמוט, הנכה קלות (נכות ביד), לא מגויס לצבא בשל מומו ונשאר בתחילת מלחמת העולם בבית. הלמוט פטריוט אמיתי! הוא רוצה להצטרף ולהלחם למען הרייך הגדול, אך לבושתו נשאר בבית. בזמן זה, מקבל עבודה כשוליית צילום, ומתחיל לחרוש את העיר עם מצלמתו. עדשת המצלמה תופסת אירועים חריגים שצריכים להדליק נורה אדומה, והלמוט באמת נדהם ממה שהוא רואה.
לא אפרט יותר מדי, כדי לא לספיילר , אך נובלה זו השאירה אותי וחצי תאוותי בידי. מצד אחד היא מגרדת במשהו, אבל לא בדיוק ברור במה. דנתי בקצרה עם חבר פורום במסרים, שטען שהסופרת מתחמקת מדיון באשמה ובאחריות. תשובתי, על סמך נובלה זו הייתה שאין בכלל הודאה באשמה, ובטח שאין דיון מוסרי הנוגע לאחריות. אמנם הגיבור לא היה שותף אקטיבי לזוועות, אך כפאסיבי הוא לא לוקח שום אחריות- הוא מרחיק את העניין מעצמו- הוא מתחבא הרחק. בשביל לא לראות. בשביל לא לדעת. קראתי את הנובלה בסקרנות, אך בסופה לא "התעלפתי" ולא קיבלתי זפטה כמו שקיוויתי לקבל. לא פלא, אם כן, שלא ישר המשכתי לנובלה השנייה. היא נאלצה לחכות לי שבועיים-שלושה.


הנובלה השנייה- "לורה" מספרת על חמישה ילדים גרמנים המתחבאים בכפרים נידחים. הימים הם ימי סוף המלחמה, כאשר ניצחון בעלות הברית נראה באופק, ומתחיל להיות חשש אמיתי לגורל כל מי ששייך למפלגה הנאצית. אביהם של הילדים לא מתחבא איתם משום שהוא קצין נאצי, וברגע האמת האמא מבקשת מלורה, הבכורה, להשמיד כל סממן נאצי (תמונות, שרשראות, חריטות, סמלים...) הבקשה הזאת מסמלת עבורי את זה שהאם ידעה שחברות במפלגה הנאצית טומנת בחובה דברים "לא כשרים"- שוב, לא הייתה שותפה פעילה אך גם לא מנעה מבעלה את מעשיו. הילדים (הגדולה בהם בת 12, לפי הכתוב בכריכה האחורית) נשלחים לבד לבית סבתם ובאוזניהם משפט אחד: "לא לדבר על אבא. לא לציין את דעותיו ופעילותו".
הילדים עומדים בפני דילמות מוסריות שדנות בדיוק בשאלה שהעליתי למעלה: מצד אחד, אבא שלהם הוא "האבא שלי הוא הכי בעולם" ומצד שני כנראה שעשה משהו לא טוב. כנראה שהוא משהו שראוי לאהוב בסתר, ולהסתיר מכל משמר. הגעגועים, הערפל, וחוסר הידיעה גרמו לי (שוב) להבין את אותו הדבר: המלחמה היא לא חד-צדדית, ואם אנחנו מאשימים את הגרמנים בכך שבחרו בנאצים לשלטון, במה נאשים את ילדיהם? על סמך מה אנחנו דורשים מהם לגלות אחריות ואשמה? (אני מרשה לעצמי לכתוב כך, משום שכולם פה מכירים את דעותיי, ויודעים שאני ר-ח-ו-ק-ה מלהצדיק/ להבין את הנאצים, אבל חושבת ברצינות שגם אצלם יש נפגעים. ואני לא רוצה כרגע 'לכמת' את הסבל- מי סבל יותר. עצם העובדה שהיו שסבלו הופכת את הדיון הזה ללגיטימי לדעתי)
סיפור המסע של הילדים לבית הסבתא רצוף מחשבות וקשיים שונים, וכתוב בצורה מדויקת ונוגעת ללב. מומלץ מאוד!


הנובלה השלישית, והחזקה מכולן, לטעמי, עוסקת בחייו של מיכה- מורה גרמני צעיר. מיכה לא מסוגל להוציא מהראש את האפשרות שסבו (שהיה חייל גרמני) גם הרג אנשים "חפים מפשע". קורותיו של סבו טורדים את מנוחתו, ומסע הגילוי הופך להיות אובססיבי.
עמ' 241: (שיחה בין מיכה לבין בת זוגתו)
"את יכולה לתאר לעצמך שאפשר להעריץ את הימלר?"
"לא, אבל אני יודעת מה הוא עשה. הוא מכוער בעיני מפני שהוא נאצי"
"כן, אבל סבא לא נראה מכוער בעיני"
"זה שונה לגמרי"
"במה?"
"פשוט מאוד. הוא היה הסבא שלך. אילו הימלר היה הסבא שלך, הוא לא היה מכוער בעיניך"
"את חושבת שסבא שלי מכוער?"
"לא הכרתי את סבא אסקן"
"אבל עכשיו, כשאת רואה את התמונות אצל סבתא?"
"אצלי בראש הוא לא נאצי"
"אז מה הוא כן?"
"סבא שלך. בעלה של קתה. אבא של קרין. כל הדברים האלה"

מה שמטריד את מיכה יותר מהכל הוא איך אדם "רגיל": כזה עם משפחה, עם ילדים, עם תחביבים, היה מסוגל להתנהג כך. הוא מדבר על זה שנותנים מקומות לתיאורי הניצולים ולא מדברים על המרצחים עצמם. ואולי אם כן היו מדברים גם על המרצחים, היינו מבינים שהבעיה הרבה יותר קשה- היינו מבינים כמה אנשים נורמטיביים חלשים, נידפים וזקוקים למשוגע אחד כדי להתנהג בצורה אכזרית.
הנובלה מדברת על אחריות (אפילו שגם על זה יש דיון- איך אדם שנולד אחרי המלחמה , אמור לקחת אחריות על הדברים שקרו במהלכה.) ועל התמודדות עם הנושא בתוך המשפחה. הנובלה מציגה פער בין דעות הדור השלישי (שכבר רוצים לדעת) לבין הדור השני (שמסרב לשמוע). ובעצם, גם בצד של הניצולים יש מגמה דומה.

עמ' 355: (בשיחה עם משת"פ בלורוסי)
"האם אתה מצטער?"
"איך אני יכול לבקש סליחה? ממי אני יכול לבקש סליחה? מי נשאר ויכול לסלוח לי?


ספר חזק, וככל שמתקדמים בו, מבינים יותר ומעריכים יותר.
אחד הטובים שיצא לי לקרוא לאחרונה!

» ביקורות נוספות של אינגהס
» ביקורות נוספות על החדר החשוך