איזה כיף זה לקרוא ספר שעוסק בנושאים שאני מבינה בהם. זה מאפשר ליגלוג מתנשא ומהנה על כותב הספר שלא עשה שיעורי בית. נזכיר לטובה את הספר "המיילדת מוונציה" אשר מציג טעויות רבות ומספקות בנוגע לתיאור חייהם של היהודים בוונציה, והעניק לי הזדמנויות רבות לצחוק בזחיחות. אז לפני שאשפוך קיתונות של לעג וסקפטיות על אמינות הספר, רק אציין שהוא כתוב מצוין, מרתק במיוחד ומתואר בפירוט מאוזן בדיוק רב כדי לאפיין לדמויות השונות עומק וייחודיות, אבל לא לייגע ולבלבל במימדיו. הכתיבה מלאה באנלוגיות ציוריות ופיוטיות, שנראים כמאפיינים לכתיבה סינית.
הספר "מפוענח" נוגע בשלושה עולמות שיש לי מושג בהם: המתמטיקה, שאת החיבה אליה קיבלתי מאמי, השחמט שמקורו באבי, ועולם המחשבים שנובע ממני. לרוע המזל, הוא רק נוגע בהם, והעיסוק העיקרי שלו הוא בתורת הקריפטוגרפיה. עדיין היה לי כיף לגלות את השגיאות הקטנות שמתחבאות בין דפיו.
גם במתמטיקה וגם בשחמט אני לא מוצלחת במיוחד, למעשה הייתי מדרגת את עצמי כבינונית ומטה בשני ענפים אלה. מזל שיש לי מומחים בבית, אה?
אז נתחיל:
מתברר שהתזה שהגיש גיבור הספר עוסקת בתיאוריה כלשהי, שנשענת על ההנחה שπ, המסייע לחישוב היקף ושטח של עיגול, הוא קבוע מתמטי. כלומר האם מדובר ממש במספר. זוהי בעיה פתוחה, מספר לנו מר ג'יה הנכבד, ועד היום לא נמצאה לה סתירה או הוכחה. ובכן, כיום כולנו יודעים שזה אכן קבוע מתמטי- 3.14 משהו. אבל האם ידעו את זה גם בעת כתיבת הספר? ומה עם זמן ההתרחשות? כאן הייתי כותבת מתי הספר מתרחש, אלא שזה לא משנה. עוד בעת העתיקה העריכו את ערכו של π בדיוק רב למדי. הערת המומחית: ברגע שיש לך ביטוי כמו 'מספר אי-רציונלי אינסופי' (ציטוט מהספר) את יודעת שאין לו מושג במתמטיקה. מספר הוא סופי על פי הגדרה, מה שאינסופי כאן הוא סדרת הספרות שמרכיבות את המספר.
יש לי סיכוי של 30 אחוז לנצח אותך, ולך סיכוי של 70 אחוז לנצח אותי, טוען אחד מהגאונים הרבים שבספר ליריבו הגאון האחר באמצע משחק שחמט. ובכן, זה דווקא ייתכן, אף על פי שהערכת סיכויי הניצחון במספר מדויק של אחוזים היא שיטה לא מקובלת במיוחד. החלק הלא אמין כאן זה שהסכום של 30 ו70 הוא 100, כלומר יש כאן טענה: אם אני לא אנצח, אתה תנצח וההפך. אין התייחסות למצב של תיקו, שהוא דווקא המקרה הנפוץ ביותר במשחקים בין גאוני שחמט. הערת המומחה: הספר גם אומר שעל בסיס המשחק הזה, המתמודד התקבל לאוניברסיטה יוקרתית. אני קצת מתקשה להאמין לזה.
ההתעסקות במחשבים היא מצומצמת ביותר, חוץ ממשפט אחד שנשמע לי מחורטט להפליא. משהו בנוגע לייצוג של אינטלגנציה מלאכותית כמספר אי-רציונלי. הציל את המצב הגרפיקאי הבור, שכנראה החליט שספר העוסק בצפנים מצדיק בינארית, והציף את הכריכה במחרוזות בינאריות בנות... 9 ספרות ו0 משמעות. החלק הכי מתסכל הוא שהוא יכל לעשות את זה! אם היה לו לגרפיקאי קצת מעוף, הוא היה מצפין משפט בעזרת המספרים הבינאריים, וערכו היה עולה בעיני פלאים עד לדרגת גרפיקאי המילניום בערך. מה חבל.
החלק הכי מבלבל הוא, שלמרות כל השגיאות הקטנות האלו ולמרות חוסר האמינות, הספר כתוב ממש כעיבוד לסדרת ראיונות ונוצר רושם ברור שמדובר בסיפור אמיתי. ובכן, מדובר בפרטים קטנים בהם טועה הכותב והשגיאות לא בהכרח מעידות על כך שהסיפור מומצא לחלוטין. בכל זאת קשה לי להאמין לכך, כי האירועים בספר נשמעים יוצאי דופן עד בלתי מציאותיים. הוסיפו לכך את הפרט החשוד שאחת מהדמויות נחלצת לעזור למדינת ישראל בשנת 1946, את הזכרת תיאורית המספרים הבינאריים של ויינברג- צירוף מילים שגוגל לא הצליח למצוא לו התאמה ואת העובדה שהדמות היחידה שעשויה להיות מפורסמת ברמה עולמית מופיעה תחת שם בדוי כביכול- ותקבלו ספר מלא בחורים ובעל אמינות מפוקפקת.
ודווקא כאן אפשר להתפעל באמת מעבודתו של הסופר, שהפליא ליצור הטעיה מבלבלת ביותר והמציא סיפור שגם אם הוא לא אמיתי, פותח בפנינו חלון לסין של המאה שעברה ולעולמם הבודד של הגאונים, שהם בכל מקרה אמיתיים בהחלט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
