“"סוף סוף רומן סיני גדול", מצהירה הביקורת על השער. מעניין עד כמה היה מרגיש ישראלי - קורא או סופר - לו היו כותבים על כריכתו של ספר ישראלי "סוף סוף רומן ישראלי גדול". משל היה הישראלי פרובינציאל נחות, נייטיב שמפליא שהוא בכלל יודע לאחוז עט בידו הניאנדרטלית. כאילו אפשר לדחוס לאותה משבצת את אתגר קרת ועמוס עוז, את עמליה כהנא כרמון ואת סייד קשוע, את אריק גלסנר ואת חיים סבתו. בסין בטח יש אלפי סופרים, שמגוון הז'אנרים שבהם הם יוצרים הוא כל כך גדול, עד כדי כך שעצם התוויית התווית "סיני" עליהם משול להתוויית התווית "אוכל" על מנת יוקרה במסעדה צרפתית עם עשרים כוכבי מישלן ועל מנת פלאפל בקיוסק השכונתי שטוגן בשמן מנוע בן שבוע.
אנחנו לא מספיק מכירים את המזרח. לא מכירים את המסורות הספרותיות שלו, לא מכירים את המוסדות החברתיים שמהם צמחו האליטות האינטלקטואליות שיצרו אותם ובטח שלא מכירים את התשתיות הפוליטיות שלהן היו צריכים היוצרים להגיב, מהן היו צריכים להיזהר ומחסדיהן היו צריכים להיזון. בכל הקשור לתרבויות המזרח ולחברות שמהן מגיעות היצירות האלה, הידע של רובנו המוחלט הוא אפס. אבל כבנים לתרבות המערב - שערכיה, כלכלתה, הפילוסופיה שלה והטכנולוגיה שלה שולטים בעולם - אנחנו מרשים לעצמנו להסתכל על כל מה שבא מהמזרח ברגש עליונות והתנשאות, בלי שאנו יודעים איך פועל טלפון נייד, איך מתרוצץ החשמל בקיר ואיך נוסע אוטו. תקראו את "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי כדי להבין עד כמה אנחנו בעצם לא מבינים.
אבל ההתנשאות חסרת הבסיס הזו היא לא לגמרי חסרת בסיס. בכתיבה המזרח-אסיאתית המתורגמת לעברית יש נסיון מוזר ומטריד להציג מצבים רגשיים כאילו הם משוואה מתמטית, לגבש תובנות לגבי מצבים רגשיים כאילו הם משוואה נטולת פתרון - ואז להתענג במעין עונג מלנכולי, כמו בסרט של קוראסאווה, על כל הבלגן שנוצר. "X אוהב את Y אבל Y גילה חוסר נאמנות ל-X" . וריבוי סימני הקריאה! או-הו! סימני קריאה, כמו שלוש נקודות, הם מארה של הפרוזה, לכל הפחות מחלת ילדות של סגנון פרוזה בוסרי. אולי עלי להתייחס להדגשים האלה כמו להייקו; לא מדובר בחיקוי גרוע אלא בסגנון ביטוי שלא עובר בתרגום הבין-תרבותי. לא זו הבעיה. הבעיה היא שיש כאן כתיבה עצית. גולמנית. נוקשה. טכנית. אני פוסל את האפשרות שהסגנון הכבד הזה הוא בגלל התרגום, כי זה קורה אצל הרוקי מורקמי, קזואו אישיגורו ובננה יושימוטו. לא נראה לי שזה במקרה. אני מודע לכך שעצם הקיטלוג הכולל שאני עושה הוא מעין החפצת המזרח אסיאתים, ובכך אני לוקה בליקוי שעליו הצהרתי קודם - התנשאות - אבל אולי יש הסבר לכתיבה הבלתי משומנת הזו:
אולי במערב הספיק הז'אנר של הרומן לצבור ותק, עתיקות, של מאות שנים, בעוד שבמזרח הז'אנר שמנסה להעתיק את הפורמט המערבי הוא חדש יחסית ולכן לוקה במחלות ילדות של טכניקה שלא הגיעה לידי הבשלה. אולי הדבר נובע מהאופי העצור, השמרני, המכובד, המאופק, של הביטוי המזרח אסיאתי, שיש בו אלמנט מנקר של קונפוציאניזם - שמרנות, כבוד לסמכות, ביטוי מדויק של הכל, כולל רגשות. אני לא יודע. אני לא סינולוג ולא יפנולוג. אני רק מזהה כתיבה גולמנית ומגושמת כשאני נתקל בה, ורק מחפש הסברים. אם כבר מחפשים ספרי מסתורין בתחום המדעים המדויקים, בהם מתמטיקה וענף המשנה שלה, קריפטולוגיה, אפשר ללכת על ספרים רבים שנכתבו על האניגמה, מכונת הצפנים הגרמנית; על מלחמות הריגול של מלחמת העולם השניה ("העיפרון הכחול" מאת ג'ורג' תומסון ועוד רבים אחרים); על מדענים מבריקים ואומללים כתבו בין היתר סילביה נאסר ("נפלאות התבונה", על ג'ון נאש); אורן הרמן ("מחיר האלטרואיזם" - שילוב מעורר מחשבה בין מדע וביוגרפיה נוקבת של המתמטיקאי ג'ורג' פרייס); סיימון סינג ("המשפט האחרון של פרמה") ורבים אחרים. וכל זה לא פיקשן אלא מהחיים. אני מעדיף כתיבה בוחשת מעיים שנושאיה אמיתיים, מאשר פיקשן שנאבק על זהותה של הפרוזה העצורה שלו, תוך נסיונות כושלים להפגין מיסטיקה, כתיבה שלא עוברת את נסיון התרגום בין התרבויות (לתרגום עצמו אין לי טענות. כשאדע סינית, אולי תהיה לי זכות לבקר את התרגום).
לא למדתי כלום מהרומן הזה על הצפנה, על מספרים, על עולם המתמטיקה והקריפטולוגיה. כלום! (אופס, כתבתי סימן קריאה.) ברומנים שתארתי קודם יש לפחות מינימום של רקע לגבי התורות המתמטיות והמדעיות המהוות את הקרקע שעליה פורחת גאוניותם של הגיבורים הטרגיים האלה. כאן כל הכותרות "צפנים", "קריפטיקה" וכו' אפופות במעטה מסתורין, גדושות בענן של רגשות לוהטים, מכילות עימותים רגשיים לרוב ומתחים רגשיים למכביר, אבל מה זה צופן, איך מתחילים לפענח אותו, אפילו חצי שיעור מבוא בנושא, מילה אחת - את זה לא נמצא פה. טוב, זה רומן, אבל הרומן הזה מתיימר לא רק לשים במרכזו את ג'ינג'ן הגאון הטראגי ואת ליסייביץ', מורהו, עמיתו, מתחרהו, אלא להעמיד כתשתית למתח ביניהם ענפים מסתוריים ומרתקים של המדע - המתמטיקה, ההצפנה, הפענוח. ובנושא הזה הקורא נשאר עם מלוא תאוותו בידו, כאילו הוא מנסה להחזיק בידו ענן, אבל תופס אוויר ערפילי: יפה בצורתו אבל חסר ממשות במהותו. יסלח לי המחבר, ויסלחו לי מיליארד סינים, אבל הצעצועים האלקטרוניים שלהם טובים יותר מהספר הזה.”

“איזה כיף זה לקרוא ספר שעוסק בנושאים שאני מבינה בהם. זה מאפשר ליגלוג מתנשא ומהנה על כותב הספר שלא עשה שיעורי בית. נזכיר לטובה את הספר "המיילדת מוונציה" אשר מציג טעויות רבות ומספקות בנוגע לתיאור חייהם של היהודים בוונציה, והעניק לי הזדמנויות רבות לצחוק בזחיחות. אז לפני שאשפוך קיתונות של לעג וסקפטיות על אמינות הספר, רק אציין שהוא כתוב מצוין, מרתק במיוחד ומתואר בפירוט מאוזן בדיוק רב כדי לאפיין לדמויות השונות עומק וייחודיות, אבל לא לייגע ולבלבל במימדיו. הכתיבה מלאה באנלוגיות ציוריות ופיוטיות, שנראים כמאפיינים לכתיבה סינית.
הספר "מפוענח" נוגע בשלושה עולמות שיש לי מושג בהם: המתמטיקה, שאת החיבה אליה קיבלתי מאמי, השחמט שמקורו באבי, ועולם המחשבים שנובע ממני. לרוע המזל, הוא רק נוגע בהם, והעיסוק העיקרי שלו הוא בתורת הקריפטוגרפיה. עדיין היה לי כיף לגלות את השגיאות הקטנות שמתחבאות בין דפיו.
גם במתמטיקה וגם בשחמט אני לא מוצלחת במיוחד, למעשה הייתי מדרגת את עצמי כבינונית ומטה בשני ענפים אלה. מזל שיש לי מומחים בבית, אה?
אז נתחיל:
מתברר שהתזה שהגיש גיבור הספר עוסקת בתיאוריה כלשהי, שנשענת על ההנחה שπ, המסייע לחישוב היקף ושטח של עיגול, הוא קבוע מתמטי. כלומר האם מדובר ממש במספר. זוהי בעיה פתוחה, מספר לנו מר ג'יה הנכבד, ועד היום לא נמצאה לה סתירה או הוכחה. ובכן, כיום כולנו יודעים שזה אכן קבוע מתמטי- 3.14 משהו. אבל האם ידעו את זה גם בעת כתיבת הספר? ומה עם זמן ההתרחשות? כאן הייתי כותבת מתי הספר מתרחש, אלא שזה לא משנה. עוד בעת העתיקה העריכו את ערכו של π בדיוק רב למדי. הערת המומחית: ברגע שיש לך ביטוי כמו 'מספר אי-רציונלי אינסופי' (ציטוט מהספר) את יודעת שאין לו מושג במתמטיקה. מספר הוא סופי על פי הגדרה, מה שאינסופי כאן הוא סדרת הספרות שמרכיבות את המספר.
יש לי סיכוי של 30 אחוז לנצח אותך, ולך סיכוי של 70 אחוז לנצח אותי, טוען אחד מהגאונים הרבים שבספר ליריבו הגאון האחר באמצע משחק שחמט. ובכן, זה דווקא ייתכן, אף על פי שהערכת סיכויי הניצחון במספר מדויק של אחוזים היא שיטה לא מקובלת במיוחד. החלק הלא אמין כאן זה שהסכום של 30 ו70 הוא 100, כלומר יש כאן טענה: אם אני לא אנצח, אתה תנצח וההפך. אין התייחסות למצב של תיקו, שהוא דווקא המקרה הנפוץ ביותר במשחקים בין גאוני שחמט. הערת המומחה: הספר גם אומר שעל בסיס המשחק הזה, המתמודד התקבל לאוניברסיטה יוקרתית. אני קצת מתקשה להאמין לזה.
ההתעסקות במחשבים היא מצומצמת ביותר, חוץ ממשפט אחד שנשמע לי מחורטט להפליא. משהו בנוגע לייצוג של אינטלגנציה מלאכותית כמספר אי-רציונלי. הציל את המצב הגרפיקאי הבור, שכנראה החליט שספר העוסק בצפנים מצדיק בינארית, והציף את הכריכה במחרוזות בינאריות בנות... 9 ספרות ו0 משמעות. החלק הכי מתסכל הוא שהוא יכל לעשות את זה! אם היה לו לגרפיקאי קצת מעוף, הוא היה מצפין משפט בעזרת המספרים הבינאריים, וערכו היה עולה בעיני פלאים עד לדרגת גרפיקאי המילניום בערך. מה חבל.

החלק הכי מבלבל הוא, שלמרות כל השגיאות הקטנות האלו ולמרות חוסר האמינות, הספר כתוב ממש כעיבוד לסדרת ראיונות ונוצר רושם ברור שמדובר בסיפור אמיתי. ובכן, מדובר בפרטים קטנים בהם טועה הכותב והשגיאות לא בהכרח מעידות על כך שהסיפור מומצא לחלוטין. בכל זאת קשה לי להאמין לכך, כי האירועים בספר נשמעים יוצאי דופן עד בלתי מציאותיים. הוסיפו לכך את הפרט החשוד שאחת מהדמויות נחלצת לעזור למדינת ישראל בשנת 1946, את הזכרת תיאורית המספרים הבינאריים של ויינברג- צירוף מילים שגוגל לא הצליח למצוא לו התאמה ואת העובדה שהדמות היחידה שעשויה להיות מפורסמת ברמה עולמית מופיעה תחת שם בדוי כביכול- ותקבלו ספר מלא בחורים ובעל אמינות מפוקפקת.
ודווקא כאן אפשר להתפעל באמת מעבודתו של הסופר, שהפליא ליצור הטעיה מבלבלת ביותר והמציא סיפור שגם אם הוא לא אמיתי, פותח בפנינו חלון לסין של המאה שעברה ולעולמם הבודד של הגאונים, שהם בכל מקרה אמיתיים בהחלט.”

“כרגע זהו ספר מספר 50 מעניין ש לא התעמקתי באיזה מספר 2 או 4 הספרים הקודמים שקידמתי ברשימה בזכות זה ששיתפתי פה קצת על התלבטות איזה ספר לקחת לאילת לאילת העולם דרומה נוסעים רחוק נוסעים רחוק. ובלילה כי לא בא להיתקע בפקק בכניסה לאילת ולבד כי לא מצאתי טרמפיסטיות ולא בא לי להציע לטרמפיסטים.ביוש 01/09/2018 מחר היום הראשון ללימודים. חשבתי שהלימודים יושבתו המצב במדינה פאקקט ויש הפגנה שלא אלך אליה . נו שויין/ = פתיח , הקדמה לביקורת שעוד אערוך ואכתוב ארחיב ואפרט עוד כמה שעות ימים= התאזרו בסבלנות, כרגע אין לסבלנות לכך, הספר היחיד שסיימתי באילת אוי ויי. חג שמח, שנה טובה מתוקה ומבורכת, קיבלתי ברכה שריגשה אותי: מאחלת לך
שרצונותייך הרגלייך אמונותיך יפנו מקום לחלום להתגשם עבורך, החלום המחכה בעדינות אין סופית בשבילך
אוי מוזר לאללה כתבתי פה מגילה אחת ארוכה ממאוד כבר הספקתי והנה נעלמה ונגוזה לה מסתרי המחשב אוףףף בעצם באסה רצינית כיוון שכבר כתבתי לכם סיפור מעניין על הספר התרבותי סיני קומוניסטי על יחסים בינאישיים ובמשפחה על גאונות על מקום רחוק בעולם שאני אוהבת לקרוא דברים כאלה שמלמדים תוך כדי גם היסטוריה ובכלל
בקיצקצ ממליצה לכו להתמודד עם הספר שנקרא בעצם מראשון ה 02-09 עד ה05-09 לפני כמה ימים בקלי קלות נו הבת הקטנה שלי לא מצאה אותו מושך וגם לא הבנזוג של הגדולה, אז עניות דעתי.סימניה מספרת שקראתי את הספר מיום ראשון 06/12/15 עד יום שלישי 11/09/18, כן ככה היגיע לידי לפני שנתיים וחצי ורק עכשיו התפניתי מזל שאני במבצע קריאת ספרים.”

“מאכזב למדי. קורות חייו של קריפטוגרף סיני - מפענח צפנים גאון דרך ילדותו ועד היותו ר' המחלקה לפיענוח צפנים בשירות הביון הסיני. אין מתח, אין ממש עלילה, יותר מדי הגיגנות וכל "ההבטחות" לרומן בלשי סיני ממש לא מתקיימות כאן. אם חשבתי לרגע שסוף סוף נקרא את המקביל הסיני לבלשים האנגלים/סקנדינביים ועוד - זה ממש לא. די משעמם אפילו. מצד שני אי אפשר לומר שלא למדנו משהו נוסף על האופי הסיני, על אורח החיים וזה גם משהו.”