ביקורת ספרותית על קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1 מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)
ספר בסדר

---

איך היא מעזה, הג'יי.קיי. רולינג הזאת, להציג את עצמה בשם אחר?? ועוד בשביל שלא יזהו שזאת היא! וכשזה ברור שזה רק תעלול שיווקי כדי לקבל עוד לייקים ולמכור ספרים! מה, היא לא עשירה מספיק? מזל שהיא לא הציגה את עצמה בשם פפריקה והתחזתה להיות אחיה, אחרת היא באמת היתה מקבלת פה על הראש.

אבל אפשר בכל זאת להתעלם מזה ולהתייחס לספר הזה כמות שהוא. ובאמת, מה הוא הספר הזה? ספר מתח הוא לא, כי אין בו שום מתח. לכל היותר, יש בו האצה מסויימת של קצב פעימות הלב, כמו של רואה חשבון שמגלה שהוא שכח שורה אחת בחישוב הכללי.

מיליון דמויות, תעלומה יבשה ולא מסקרנת מדי שנמשכת לאורך כל הספר ומסתיימת בקול ענות חלושה בסופו הלא מפתיע במיוחד כי מה כבר יכול להיות? אין סכנה, אין רוצח סדרתי, אין נפילות מתח או עליות משמעותיות. מה שיש, זה מין קינוח פארווה בחתונה ממש מפוארת. כזה שיש בו דובדבנים וקצפת צמחית וטעם לוואי של סתם. אבל כשצריכים מתוק, גם זה בסדר.

קורמורן סטרייק הוא אנטי גיבור מאוד חביב, מין דובי גדול ופגוע שמתחשק לחבק, שכל החיים דפקו אותו. מזל שרולינג זורקת לו מדי פעם איזו דוגמנית על שתעשה לו מצחיק בפיפי. הוא לא ממש טוב בשום דבר חוץ מלשלוף את הפנקס ולכתוב, ובסוף לדפוק נאום א-לה הרקול פוארו שבו הוא מסביר לרוצח למה ברור שהוא הרוצח. דההה.

זה ספר בסדר. הוא כתוב ממש בסדר, והדמויות שלו בסדר נורא! מעניין איפה הן עושות את הסדר. זה לא הארי פוטר, ובחיים לא הייתי מנחשת שרולינג כתבה את זה, כי אין שום דמיון בין הסגנונות, אבל קשה לי להאמין שאקרא את הספרים הבאים בסדרה. אולי אם אהיה במצברוח בסדר.

ציטוט אחד שנותן תקווה, ואין שום סיכוי שהיה מופיע בהוגוורטס: "היא הסבה את המבט ממנו, ושאפה עמוקות מהרותמנס. כשנקמט פיה לקווים קטנים ונוקשים סביב הסיגריה, הוא נראה כמו פי-הטבעת של חתול".

» ביקורות נוספות של הנחשפת
» ביקורות נוספות על קריאת הקוקייה - קורמורן סטרייק #1