ביקורת ספרותית על חתול רחוב - אוטוביוגרפיה מאת ערן בדינרי
ספר מעולה

---

על "חתול רחוב" מאת ערן בדינרי
משה מאלר
(א)
הכל שחור? הכל לבן? ב"חתול רחוב" מאת ערן בדינרי ניצבים הניגודים – השחור והלבן – זה מול זה. השחור, שחור "עד הסוף". אך מתוכו צץ ופורץ הלבן, ואף הוא לבן "עד הסוף". ספרו של בדינרי שואב את הקורא פנימה, ובעוצמה. נראה, כי השחור של הסופר בא להציג את הלבן של הקורא. או שמא ההיפך הוא הנכון?
בדינרי חש שהוא שחור. מנסה להציג עצמו בשחור. עטיפת ספרו שחורה. חתול הרחוב המופיע על הכריכה שחור. הצבע השחור אמור לסמל את הרע, את האכזר, את הדוחה. גם את הדחוי.
ואולם על רקע השחור בולט יופיו של הלבן. מתברר, שככל שבדינרי מנסה להשחיר עצמו בעיני הקורא, ואפשר שהוא שחור גם בעיני עצמו (ומכאן הדיכאון. תחושת הנחיתות. ההרגשה ש"אני שייך לבינוניים". תחושת העומד מן הצד. לא מגיב. לא נפתח – גם לא בפני המעוניינים בקירבתו. חשדנותו שחורה. הוא חושד בכל אחד). דווקא מתוך השחור, מן החידלון, צומח הלבן שבו. הוא אמנם מגדיר עצמו כבינוני, אך הוא מודה כי "הבינוני, למרבה ההפתעה, ניחן ביכולת התבוננות גבוהה". הוא מייד מסייג את הדברים. אם "נכשל" בפליטת פה שיש בה משום שבח עצמי, אם לדעתו שגה כשהגדיר את עצמו כבעל יכולת התבוננות גבוהה, הוא מיד מסייג זאת: "אמנם אין לה דבר וחצי דבר עם זו של סופר". אל תחשדוני כמי שמתיימר להציג עצמו כסופר, כותב ערן, אין בי יומרות מעין אלו, לא מיניה ולא מקצתיה. "אני רק תפסתי כיסא פנוי בחל, הנעתי אוויר, הייתי רוח נטולת כיוון, בלון קרוע שמעולם לא נופח".
מתוך הרצון להתאבד צומחת יצירת מופת רגישה ומעודנת. מהרעל מתפתח היפה, הטהור והנעלה. ערן, המנסה להציג עצמו כלא-יוצלח, כשוליים של החברה, כשולי קדירה, מתגלה כאמן יוצר ממדרגה ראשונה, כוירטואוז רב גוונים, ככותב עדין ורגיש המבחין בדקויות, דק שבדק. "בלון קרוע שמעולם לא נופח" – סופו מרמז לתחילתו: קרוע, משמע יש מי שקרע אותו. מעולם לא נופח, משמע, אם יבוא האדם המתאים וייפח בי, עדיין יש לי סיכוי, טרם אפסה תקוותי. ומאן דנפח, מדיליה נפח, כידוע.
"חתול רחוב" הוא שמו של הספר האוטוביוגרפי של בדינרי. זה הוא גם השם שבחר לעצמו. הוא חש שאינו אלא חתול רחוב. חתולי רחוב מקומם ברחוב, בין ביצעי המים ובין פחי האשפה השכונתיים. לא בבית. בוודאי שלא בחברת בני האדם. ערן חש עצמו כחתול רחוב זה, שאין לו מקום בין אנשי החברה האנושית. אפילו ניסים, אותו נער שמצאה "הדודה של שומיש" היא לאה גולדברג ב"נסים ונפלאות" (על דמותו של שומיש ראה בספרה החדש המקסים של שוהם סמית), הוצא על-ידה מבין פחי האשפה השכונתיים והובל אחר כבוד אל דירתה, כחבר נאמן על אף הפרש הגילים בין השניים. לערן בדינרי כחתול רחוב לא מזדמנת דודה של שומיש. הוא עצמו שום-איש. אינו מניח לאיש להתקרב אליו וליצור עמו קשר של חיבה. לא אנה, לא דנה. בני משפחה, אם ישנם, מוזכרים אגב אורחא. אינם תופסים מקום בחייו.
"בתיכון הייתי קורבן להתעללות מתמשכת", כותב ערן. הוא אמנם נמנע מלפרט, ייתכן שהכאב גדול מדיי. הוא רק מזכיר את הכינוי שהוצמד לו: "עורף אדום". על שום מה? על שום שהצוואר שלו היה טרף קל לכל כף יד של נער גם גחמת פצעי בגרות. ערן אינו מסביר האם פצעי הבגרות שלו עצמו היו הסיבה והרקע לאותה התעללות, או שמא החצ'קונים של הנערים מחטיפי הכאפות הם שהציקו לו. כשאני קורא שוב ושוב את מילותיו ותיאוריו של ערן, איני יכול להימנע מהמחשבות האסוציאטיביות עליי, על עצמי, כנער מתבגר בתיכון. גם אני חשתי באופן מתמיד כשק החבטות של האלימים, של הבריונים, של ה"גברים".
בדינרי חושף טפח ומכסה טפחיים. מגלה מעט ומסתיר את הרוב. המכתב על "דודה של אבא שלי", דודה קלרה, האמנם מפוברק הוא, או שמא יש בו גרעין של אמת? האם אותה דודה, קלרה, תפסה מקום כלשהו בחייו של ערן? אם מצא לנכון להקדיש לה שני עמודים בספרו משמע שכן. ואיני יכול להימנע מלמצוא מקבילות, שוב, אליי עצמי. סבתי, אם אבי, היתה סבתא קלרה, והיא היתה דמות מרכזית ביותר בחיי. על אף שכבר איננה עמנו זה שלושים שנה ויותר, עודנה מלווה אותי בכל יום ובכל רגע ובכל שעה, במחשבותיי, בתחושותיי, ברצונותיי. האם גם דודה קלרה של ערן תפסה אצלו מקום דומה? קשה לדעת.
גם שירותו הצבאי של ערן היווה תקופה לא-קלה, בלשון המעטה, לגביו: "הוכרזתי, ביני לבין עצמי, כמת – גופה מהלכת, לא פחות ולא יותר. תיעבתי כל יצור חי במדים". אף כאן, ערן חושף מעט ומסתיר הרבה. מדוע הוכרז בינו לבינו כגופה מהלכת? מדוע תיעב כל יצור חי במדים? האם מחמת טעמים פציפיסטיים? האם השנאה למשמעת הצבאית הקשוחה והכובלת? האם זה היחס או אי היחס מחבריו לצבא? האם גם בצבא הוא נתפס, כמו בתיכון, כנשי, כרכרוכי, כחסר גבריות מספקת?
בדומה לי, גם ערן נענש בריתוק למחנה בעוון אירוע פעוט של מה-בכך. כמו מרדכי דבי בספרי-שלי, שנכלא לשלושים יום בעוון השלכת כוס חד פעמית, ובדומה לי, שרותקתי לשבועיים לגמרי שלא באשמתי, לאחר שמפקדי האישי אישר לי לצאת הביתה לשבת.
בדינרי מספר על אנה, המטפלת שלו, בה הוא מאוהב ולה הוא כמעט סוגד, שאינה מוכנה לגלוש עימו למערכת יחסים אישית-אינטימית וכל מה שביניהם מסתיים במערכת הרשמית של מטפלת-מטופל (דוגמת "המכתב", ספרם החדש של אורנה ראובן ויאיר אלדן). אם יש בליבו של ערן טרוניה או תרעומת כלפי אנה, אין זו אלא תרעומת סמויה. שלוש וחצי שנים היא טיפלה בו. זה פרק זמן רציני שבמהלכו מתפתחות אצל גבר צעיר ציפיות רומנטיות מהמטפלת שלו, הנאה בעיניו, והוא נשמע מאוכזב עד מאוד בשל היותו דחוי בעיניה. ערן חשוב לה כמטופל, כפציינט, כפרוייקט, כאובייקט, אך לא כבן זוג ובוודאי לא כחבר לחיים.
ערן חש נבגד, ובצדק: הבחורה היחידה שאי פעם גרמה לו להרגיש מאוהב, בוגדת בו, ובאופן המכוער ביותר, ומובילה אותו "אל הקרקעית, אל קצה הייאוש", ולא הותירה בו כל טעם לחיות עוד. תחושת ה'נבגד' מפעמת בערן פעם אחר פעם. הוא נדחה מבני כיתתו, הוא דחוי בצבא, הוא דחוי על ידי הוריו, וכעת הוא דחוי גם על ידי הבחורה היחידה אותה אהב. בגידתה הניעתו להדחיק מחייו כל קשר רומנטי עתידי, על אף שחיבוק אקראי מסטודנטית לפסיכולוגיה שביקרה במחלקה הפסיכיאטרית בה אושפז לאחר ניסיון התאבדות עוררה בו ציפיות. אך כנראה שהיה זה מאוחר מדיי: ערן גזר על עצמו שתיקה, ובמקום לחשוף בפניה את שנות ילדותו, עליהן היא רצתה כל כך לשמוע, חושפת זו בפניו את ילדותה הקשה.
מתוך סיפורה של ענת הסטודנטית נחשף הקורא ליחסיו של ערן עם אביו האלים, שככל הנראה עשה לו מנהג של קבע לפתוח את דלת חדר השירותים בזמן שהיה שם ולגעור בו, להתעלל בו על אף שהשקיע בלימודים בתיכון יותר מכל תלמיד אחר (מזכיר במשהו את יחסו של האב אל "הלבלר הקטן מפירנצה" ב'הלב' של ד'אמיצ'יס). וכי פלא הוא שערן נמנע מלהזכיר את אביו ואת אמו, שפחדה מן האב פחד מוות ועל כן ביכרה שלא להתערב, והרי השתיקה או העמידה-מנגד כמוה כהשתתפות ברצח, והעולם הרי "שתק עת נספו שישה מיליונים" (ראה ספרו של ארתור ד' מורס). היש לך "לא תעמוד על דם רעך" קשה מזה?
התמרמרותו כלפי הפסיכולוגים הפרוידיאניים וכלפי ספת המטופל משנה כיוון ומופנית לעבר הדת, שהפסיכולוגיה היא שיכלולה. בדינרי עורך השוואה בין המאמינים באלוקים וסוגדים לו על מנת להתקרב אליו יותר ויותר, לבין הפסיכולוגים ונוהגם כלפי המודעות. כמו נציגי הדת, המתיימרים לייצג את הקדוש ברוך הוא עלי אדמות ואת רצונותיו, כך גם הפסיכולוגים, אליבא דבדינרי, מתיימרים לדעת אל-נכון מה בדיוק טוב בשבילך, מה הינך באמת על אף שאינך מודע לכך, ותמיד בפיהם כל התשובות. הם יודעי-כל, מתיימרים לדעת הכל, וכמובן אינם טועים לעולם. על כן "ערן מתעב אנשי דת, פסיכולוגים, עורכים ספרותיים".
נרה כי סלידתו מן הפסיכולוגים מוכיחה כאלף עדים את הצורך החזק שלו בהם. רתיעתו מן "הדת" מעידה על כמיהתו וכיסופיו לבורא עולם ולאמונה בו. ודחייתו מפני המו"לים מוכיחה את הצורך שלו בהם, שהוא צורך של כל סופר ויוצר אמן. המו"ל הוא אשר מציג את האמן בפני קהל היעד שלו, ומי, אם לא האמן, זקוק כה נואשות לציבור הקוראים בבחינת 'יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק'.

(ב)
"חתול רחוב" מציג את בדידותו של היחיד בחברה שלנו. את ה"אני" לעומת "ההם". עד שערן מצליח, סוף סוף, למצוא לו חבר במידת-מה ("היה לי עמו קשר דמוי חברות"), מנתק החבר את הקשר עימו לאר שערן מציל את חייו מהתאבדות. שוב אובדנות. הנטייה האובדנית חוזרת על עצמה כחוט השני בספרו של בדינרי, משהו בסגנון "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" (מאת גייל פארנט). נראה כי רצונותיו האובדניים מקורם בצורך שלו – בצורך האנושי והבסיסי של כולנו – להשתייך לחברה ולהתחבר אליה ('חִבְרות'). ומאחר שאינו מוצא את מקומו בחברה האנושית, מבכר ערן להסתלק מן העולם. החיברות הינו צורך כה קיומו ובסיסי לבן אנוש, עד שאם אינו מוצא מקום בחברה הוא מעדיף לברוח מן המציאות הקיומית אל החידלון. מנגד, ערן עצמו מעיד על כך שמצא דרך יצירתית ומקורית ביותר להשתייך ולהתחבר אל החברה בלא לעזוב אותה: לתרום לה. משהו מעין 'אם אינך יכול להשתייך אליה, הַענֵק לה'. ערן מגלה בעצמו כשרונות פז, ובכתיבתו וביצירותיו המוסיקליות הריהו משתייך אל החברה בדרך המיטבית: בהעניקו לה מיצירותיו ובתרומת כשרונו. בדרך זו, דרך היצירה, לא זו בלבד ש"ביום מן הימים יידע מישהו כי על הכדור המנוכר הזה התהלך אדם ושמו ערן בדינרי", אלא שמו מונצח, כבר כעת, מעתה ועד עולם, בכל יצירה מיצירותיו.
בספרו של בדינרי אין בני אדם בינוניים, רגילים. יש טובים ויש רעים. ואולם המציאות מוכיחה שאין בנמצא בני אדם שכל-כולם טוב או כל-כולם רע. מבני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק, רות המואביה מעגלון מלך מואב. מנגד, ישמעאל נולד מאברהם ושרה, עשו נולד מיצחק ורבקה, אבשלום נולד מדוד המלך. בכל אדם יש מן הטוב ויש בו גם מן הרע. המְסַפר עצמו יוכיח: יש בו צד אכזרי ("דמיינתי כיצד אני מסתובב, שולח יד אל שערות ראשו ובאותה תנועה מדביק לו את האף לעמוד חשמל") ומנגד יש בו צד חומל (הוא חש רגשות אשם על כך שעלו בו מחשבות אלימות. כך גם לגבי חברו היחיד בתקופת השרות הצבאי: "הרמתי אותו על כתפי ורצתי איתו אל המרפאה").
הצורך האנושי כל-כך של ערן בהדדיות, ביחסי קח ותן מסוג "שמור לי ואשמור לך", הוא צורך שאינו זוכה לתגמול. אותו חבר בצבא שערן מצילו ממוות וודאי, מנתק עימו קשר. אביו המכה אינו מעריך את השקעתו של ערן בלימודים ואת מאמציו להתקדם בתיכון (לא פלא שאין בו, בערן, כל רגש כלפי אביו: "הוא כבר לא חי. הוא מת מסרטן". לא מדובר עוד באבא. מדובר ב"הוא". ומן הסתם, מגיע לו). חברתו לחיים בוגדת בו לטובת אחר. דנה אינה משיבה לו יחס ראוי והולם. ענת, הסטודנטית לפסיכולוגיה הלוחשת באזני ערן מילות עידוד ומחבקת אותו, שואלת אותו על ימי ילדותו אך אין בה רגישות להמתין לתשובתו, לצפות לסיפורו הכאוב שברצונו לפרוק מעליו – גם אם מתמהמה הוא במענה לשונו. היוצרות מתהפכים: ערן המטופל הופך לפתע למטפל, מאזין ברוב קשב וסבלנות לסיפורה הקשה של ענת, ההופכת כעת למטופלת. הוא אינו משיב לה כגמולה הרע. אינו מגלה קוצר רוח כלפיה כדרך שגילתה היא כלפיו: יש להבין אותה, הוא חושב לעצמו, הרי היא לחוצה. הלחץ העצום של לימודי הפסיכולוגיה עלול לגרום לה משבר נפשי...
מדוע לבלוע שלושים כדורים לאחר שה"כלבה" בגדה בך, ערן? אתה עצמך מכנה אותה "כלבה". גם אם נניח שלא היתה באמת כלבה, האמנם שווה לאבד את חייך – את הנכס היקר לך מכל – בעבור מישהי שאינה שווה שנייה של מחשבה נוספת? תאמר: תחושת הכישלון קשה מנשוא. אמת, זו תחושה קשה. אבל של מי הכישלון כאן? לא של הנבגד כי אם של הבוגדת! כמה יפה התעלותו של מר שונסי (רוברט מיצ'ם) לנוכח בגידותיה החוזרות ונשנות של רעייתו, רוזי הצעירה (שרה מיילס), ביצירתו המונומנטלית של דייויד לין "בתו של רייאן". הכלבה אינה ראוייה לך, ערן. לא אתה היית צריך לבלוע כדורים, אלא היא. היא זו שהחמיצה אותך כבן זוג רגיש המדבר אל אהובתו בפרחים.
תמיהה נוספת: מה היה בו, בבחור הרזה מאוד והגבוה מאוד שצעד מאחוריך, ערן, ברחוב החשמונאים. מדוע התעורר בך החשק להסתובב, לשלוח יד אל שערות ראשו ולהדביק לו את האף לעמוד חשמל? האם מה שהעלה לך את הפיוזים היה צעידתו מאחוריך "כשם שמוזיקאי מנסה לשמור על קצב זהה לנגן שלצדו"? האם נראה לך שהבחור ניסה לפגוע בך בדרך כלשהי? הקורא תוהה, ונותר בסימן שאלה: מדוע עלו בך מחשבות אלימות דווקא אז?
מה הרקע להתקף החרדה שייצרת בגינת רות, על הספסל, כאשר כלב לברדור בא לעומתך והתחכך ברגלך כשכדור טניס בפיו? בסך הכל היה זה כלב ידידותי, השייך לבחורה ידידותית ובעלת חיוך. גם הוא, כמוך, חש אולי בודד. גם הוא אולי היה מעוניין בחברה.
בכיכר אתרים פוגש ערן, איך לא, את דנה, אותה סטודנטית המעוניינת לחקור את ילדותו ובסופו של דבר הופכת היא למספרת הסיפורים. דנה מגלה אמפתיה כלפי ערן ואפילו שמחה בראותה אותו, אלא שערן, כתמיד, מתקפד ומתכדרר לתוך קונכיית הבדידות הדחוייה שלו ומסרב לשתף פעולה. היא שואלת, והוא שותק. פעם אחר פעם. "טוב לראות אותך". שוב שתקתי. תגיד משהו! תן לפחות חיוך של חיבה בחזרה. "אולי נחפש מקום קרוב לשבת, נשתה משהו?" – "אני לא חושב". דנה כל כך מעוניינת בקשר עם ערן, כל כך יוזמת, ואילו הוא שותק. שומר מרחק. ערן כבר אינו ילד – מדובר באדם מבוגר. נראה בעליל, שטראומות קשות של ילדות חרתו בו צלקות עמוקות, עמוקות מאוד. קשה לו להיפתח, גם לנוכח מבקשי טובתו. אין לו עוד אמון באיש. חתול רחוב.

» ביקורות נוספות של משה
» ביקורות נוספות על חתול רחוב - אוטוביוגרפיה