חתול הרחוב הלז דווקא לא מייאו אותי, לא התחכך ברגלי ולא דרש מיני תרגימא. הוא הגיע אלי בדרך (כמעט) כל ספר ודרש את תשומת לבי.
אז נתתי לו.
לא יודע מה בדיוק קראתי, אבל זה היה מרתק.
אבי בלומשטיין הוא חברו של מחבר הספר ערן בדינרי. אבי מסתובב בעולם ומנסה איכשהו להעביר את חייו הדואבים, חיי דיכאון וחרדה. פרנסתו מהביטוח הלאומי, שהכיר בו כנכה לאחר ניסיון התאבדות. תקווה אין לו, קשרים גם לא, אפילו לא קשר שכמעט נכפה עליו ע"י פסיכולוגית צעירה, דווקא לא המטפלת שלו, אבל אחת שרוצה.
אבי נוהג להיפגש עם ערן בדינרי אחת לשבוע, שם הם מעבירים שעות של שיחה וסביאה. במפגש האחרון ערן מודיע לחברו הטוב שהמוזות שותקות, ההשראה יבשה וכבר אין מה לעשות.
בסה"כ ספרון קטן, הדוק, רזה במובן הטוב של המילה, מותיר אחריו אותה מועקה של מי שמכיר פגועי נפש חסרי תקווה, שגם שמש מופזת לא מאירה יותר את הדרך בה הם צועדים, גם כשאין ענן אחד קטן בשמים שיסתיר אותה.
הישג.

#
יש לי חולשה לשמות של ספרים. הם מספרים סיפור לא פחות מהסיפור עצמו. אהבתי את השם של הנובלה, אבל התברר לי שאין לשם המעורר ציפייה למישהו שתמיד נופל על הרגליים, לחוכמה מניסיון, לקצת ממזריות, שום קשר לתוכנה. לו קשר היה בראש מעייני הסופר, היה עליו לקרוא לסיפור "שיחותי עם עצמי". שהיה מאפיין את הספר טוב בהרבה מהשם היפה והלא קשור.

הנובלה מתארת אפיזודות מחיי שני חברים שחייהם בזבל. האחד הוא ערן בדינרי, הפוצח בנאומים חוצבי להבות נגד תופעות חברתיות. הרבה מהנובלה הזו הוא מונולוגים המביעים דעות סוציו-פילוסופיות, שאינן דורשות הוכחה, כביכול. חברו אבי שהוא המספר - איתו הוא נפגש פעם בשבוע לדיון פילוסופי על בקבוק וויסקי - הוא מסכן עם קבלות: אחרי ניסיון התאבדות כושל הוא קיבל הכרה בנכות לצמיתות, קצבה מביטוח לאומי שמספיקה לשכר דירה, אוכל וזונה מפעם לפעם. אלא אם התעריפים של כל אלה נמוכים באופן ניכר ממה שחשבתי, נראה לי שהוא העלה באופן משמעותי את קיצבת הביטוח הלאומי - יפה מצידו.

הנובלה כתובה היטב. היא קצרה – 64 עמודים, קריאה קצרה ולא משעממת. יש בה מפעם לפעם איפיונים יפים וניסיון להעביר את החיים הרוחשים מתחת לתחום הראייה והעניין שלנו (גם במקרה הזה – באמריקה עושים את זה יותר טוב...) מבחינתי היא חסרה שני דברים הכרחיים: סיפור ואמינות. יש בה המון פילוסופיה, די הרבה כעס ותלונות על העולם כפי שהוא – בורגני, ועוסק בחיצוניות. לא הצלחתי להזדהות עם מי מהדמויות, שנראו בעיני שטוחות ומגוייסות להעברת מסרים חתרניים, כאילו. אף דמות לא התנהגה, לדעתי, כמו אדם בשר ודם. ובאופן כללי הוא נראה לי יותר מניפסט מאשר ספרות שאוהב לקרוא.

והשורה התחתונה? מביקורות של אחרים הבנתי שהם אהבו יותר ממני. כל אוהב לקרוא יעדיף, מן הסתם, להחליט בעצמו. כך גם אני נהגתי.



*

אז ככה. לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, רציתי לקרוא קצת על ערן בדינרי, מי שכתב אותו, וגיליתי שבנוסף להיותו סופר שכתב את הספר הזה ועוד כמה אחרים, הוא גם מוסיקאי ויוצר. הקשבתי לכמה מנגינות שיצר, וכשהתחלתי לקרוא את הספר, ליוותה אותי במשך רגעים נכבדים מהקריאה, המנגינה היפה הזאת (https://soundcloud.com/badineriedreaming/eran-badinerie-dreaming) שהתאימה לאווירה של הספר ממש כמו כפפה ליד.
אתם מוזמנים להקשיב למנגינה הזאת, בזמן שאני כותב את הביקורת שלי על הספר.

***

כבר מההתחלה ידעתי שהספר הזה הולך להיות ספר מיוחד, משלוש סיבות:
1. בגב העטיפה כתוב שהספר הזה הוא "אוטוביוגרפיה עלילתית" - לא יודע מה איתכם, אבל בחיים לא יצא לי לקרוא ספר שהוא גם אוטוביוגרפי וגם עלילתי.
2. הגוון השחור הכהה של העטיפה, החתול השחור שבתמונה (שחור, בערך באותו הגוון של העטיפה), השם המסקרן, הדקות שלו (64 עמודים בסך הכל) והריח המיוחד שלו שקצת קשה להגדיר במילים (ווידוי קטן: בין הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מקבל ספר, זה להריח אותו), הוסיפו לייחודיות של הספר, וגרמו לו להיראות ממש אסטתי (והרי ידוע ששחור מרזה...)
3. עצם העובדה שהספר הזה הוא אוטוביוגרפיה עלילתית, שהוא בצבע שחור ככה, שיש בו תמונה של חתול, שקוראים לו 'חתול רחוב', שיש לו ריח מעניין ושהוא נורא דק - כל אלה גרמו לי לחוש תחושה זהה לתחושה הזאת, כשאני שומע מוסיקת רוק משובחת, נטולת כל קיטש, מן מוסיקה כזאת שבה מי ששר אותה לא נקרא 'זמר' אלא 'אומן' (וודאי תסכימו איתי, רבותיי, שיש הרבה הבדל בין מי שסתם שר שיר קליט, לבין אומן ויוצר מקורי שמספק לנו יותר מסתם כיף ותענוגות מהירות, זולות ומוכרות).

כל כך מיוחד הוא היה נראה לי, הספר הזה, עד שלמרות היחצנ"ות השלילית שהסופר בחר כדי לפרסם את ספרו, שלא ממש נראתה לי, לא יכולתי להתאפק וביקשתי מהסופר לקרוא את ספרו - הסקרנות הרגה את חתול הרחוב, מה שנקרא.

הספר פותח בוידוי הבא שכותב ערן בדינרי דרך נקודת מבטו של מיכאל בלומשטיין חברו: "מעולם לא הטרידה אותי העובדה שלא ניחנתי בכישרון מיוחד, ביכולת יוצאת דופן, או בכל תכונה העשויה להעניק לי קלף מנצח בסיטואציה הדורשת אותו. תמיד הרגשתי שאני סובל מהמחלה האנושית הנתעבת ביותר: בינוניות. וכשניסיתי לרדת נמוך יותר, לחמוק מגבול הבינוניות, להתגלגל מטה אל אזורים אפלים יותר, נכשלתי."
כשאדם מספר על עצמו שהוא 'בינוני' או 'ממוצע', סביר להניח שהוא יהיה איש משעמם - אבל לא כך במקרה של מיכאל בלומשטיין, שהוא, לדעתי, אדם מעניין מאוד. בסיפורו, הוא מציג לנו את דמותו, מין אאוטסיידר כזה שתמיד היה נמצא בתחתית הסולם החברתי, שכל הניסיון שלו עם נשים הסתכם בהזמנת זונות לביתו ואוננות מגיל שבע תוך כדי חשיבת מחשבות אירוטיות, נכה ריגשית ונפשית שחי על כדורים ומפגשים קבועים עם פסיכולוג, ומספר לנו את סיפורו. בסיפורו יש הרבה רגשות קשים של בדידות, ניתוק ואדישות. בין לבין, הספר נותן הצצה גם לסיפורו של ערן בדינרי עצמו, סופר שיש לו משבר כתיבה חמור ושחווה בעבר התעללות קשה מצד אביו. הספר קריא מאוד ונקרא במהירות - גם בגלל שהוא ממש קצר וגם בגלל שהוא כתוב נורא יפה. קצת קשה לי להצביע בדיוק על המטרה שלשמה הספר הזה נכתב (אולי פשוט לספר סיפור) - בכל מקרה, אני נהניתי מהקריאה ומהאווירה הייחודית והמכשפת שאפפה את הספר (למרות שאני פחות בוחר להתייחס לספר הזה כאל ספר, אלא יותר כאל קטע. קטע מעניין אמנם, אבל עדיין קטע). אפשר לומר שלקרוא את הספר הזה היה בשבילי כמו לצפות במופע מחול בתיאטרון, כשאני בעצם לא מבין בכלל מה קורה שם על הבמה, איזה מסר בדיוק הריקוד מנסה לעביר, ולמה הדמות הזו עושה תנועה כזאת והשנייה עושה תנועה אחרת, וכ'ו וכ'ו, אבל למרות הכל אני יושב על הכיסא בקהל, מוקסם ומהופנט ממה שמתרחש שם על הבמה, נהנה מההצגה שפשוט עשויה היטב - לא כל כך הבנתי מה הספר הנ"ל בדיוק מנסה להעביר ולהגיד, אבל בכל זאת קראתי אותו בעניין רב, הייתי ממש מוקסם ממנו וממה שמתרחש בו, והוא גם כתוב נורא יפה כמו שכבר אמרתי.

יופי של ספר. וכמו שהוא יפה מבחוץ, כך גם הוא יפה מבפנים. תודה לך, ערן, ומקווה בשבילך שלא יהיו לך יותר בחיים משברי כתיבה, ותמסור ד"ש ממני לחברך מיכאל בלומשטיין.

ספר מטלטל, לא פחות מכך.
ספר שהוריד אותי ממגדל השן שלי, לקח אותי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לסיבוב בביבים של האנשים שחיים אחרת לגמרי, מתבוססים במיץ של הזבל של החיים, תוהים ותועים וטועים ומנסים למצוא משמעות לחיי הרפש שלהם.
אחד הספרים החזקים שקראתי בימי חיי, קצר מאוד באורכו אך לכל מילה יש חשיבות.
בסיום הקריאה חשתי תחושת עצב עמוק, אולי אפילו דיכאון. יותר מהכול דאגתי לסופר, כי זיהיתי אצלו אי אילו נטיות אובדניות.
ממליצה על הספר בחום רב מאוד ומקווה מאוד מאוד שהסופר יזכה לחיים טובים יותר מאלו שהיו לו עד עכשיו, ואשר הוא משתף בהם את הקוראים בחושפנות שמעוררת התפעלות.

ספר קצר, 64 עמודים בלבד. סיימתי לקרוא אותו תוך שעה וחצי.
הספר הוא אוטוביוגרפיה כפולה - גם של הסופר ערן בדינרי וגם של חברו אבי בלומשטיין.
הספר נפתח בכך שערן מבקש מאבי בשיחת טלפון שיכתוב את תמצית סיפור חייו ושיעביר לו את התוצאה הכתובה. אבי נזרק מיד לתוך קונפליקט - מצד אחד הוא מעולם לא יצר, ומצד שני מדובר בבקשתו של חברו היחיד וקשה לו מאד לסרב. לבסוף הוא מתיישב וכותב במשך כמה שעות מבלי לעצור. מעל הדפים שכתב הוא מניח את הכותרת "חתול רחוב". כשהוא מסיים הוא בולע כדורים, מתאבד.
זה הפרולוג, שלושת העמודים הראשונים. אחריהם מתחיל הסיפור "חתול רחוב" ואז מבינים, בין השאר, מדוע ערן ביקש מאבי לכתוב, מדוע הבקשה הייתה עבור אבי קשה מאד, ומדוע אבי בחר להתאבד.
הספר מרתק. הכתיבה זורמת אבל דורשת התעמקות.
הרגשתי שקראתי משהו שונה, שזו הייתה חווית קריאה רעננה.
הדבר היחיד שיש לי ביקורת עליו הוא אורכו הקצר של הספר. אבל מצד שני הרגשתי שקיבלתי מנה שלמה.

פעם בצבא קיבלתי לקרוא ספר, טרם צאתו לאור. במוצב בשכם הייתה חמ"ליסטית, עם מראה גותי ומבט מקרב. אבא של אותה חמ"ליסטית, היה איש תקשורת דיי ידוע, וחבר הביא לו לקרוא ספר ולחוות דעה, הספר התגלגל אליה, וממנה אלי. כך יצא שקראתי את "יש ילדים זיג זג" של דויד גרוסמן כצרור גדול של דפי A4 מודפסים בפונט לא ממש ידידותי. יש משהו מרגש בקריאת ספר מצרור דפים שכזה. גם את ספרו של ערן בדינרי קראתי מדפי A4 ואותה תחושה ליוותה אותי.
הספר כתוב כזרם תודעה שכזה, לעיתים אסוציאטיבי, ומצריך ריכוז לפרקים, כדי להכנס לקצב והלך הרוח של הדמות על מנת לזרום עם זרם התודעה והכתיבה האסוציאטיבית.
מדובר בנובלה קצרה, 64 עמודים, כנה ומרתקת, קשה להניח את הסיפור, ולכן בקטגורית המעניין,זורם קריא וכתוב היטב הספר זוכה ב 5 כוכבים (אבל מי סופר).
אבל, ואולי מכיוון שמדובר בנובלה קצרה, יש את האבל הזה הדמויות שקראתי, לא שכנעו אותי, אבי, שאמור להיות על כדורים פסיכאטרים שמכהים אצלו כל רגש, נתפס בעניי כרגיש. ערב שמלווה בפרוק בקבוק וויסקי, שומר על דיאלוג פילוסופי ארס פואטי קוהרנטי ללא התפזרות שבאה אחרי הכוסית השלישית. הרגיש לי לפרקים שלערן יש הרבה הגיגים שברצונו לחלוק עם הקורא, מחשבות על נושאים, כאלה ואחרים- חלק טרוויאלים חלק מענינים יותר וחלק פחות, את העלילה טווה ערן מסביב, כדי שיוכל להעביר את הגיגיו. ואולי בגלל קוצר היריעה, התפרים נראים לעיין והם טיפה רופפים.

אבל, ועכשיו אבל לכיוון השני, את רעינותיו והגיגיו של ערן בדינרי כיף לקרוא, יש לו מה לומר והוא בהחלט יודע לכתוב באופן שלא תרצה להניח מהיד את הספר, לכן אתן לערן את אותה המלצה שהדמות שלו נתנה לערן בדינרי שבסיפור:
"אני יכול להציע משהו ?" שאלתי בעדינות
"מה"
"תכתוב הפעם מסה, תפרסם את הרעיונות ההגותיים שלך כפי שהם לא במסווה עלילתי"

מכיוון שאני יודע מה ערן בדינרי של הסיפור חושב על הצעה זו, ברור לי שהיא לא תתקבל...
אבל אני היתי שמח לקרוא את אותה מסה שלא תכתב.

אבי בלומשטיין חי בתוך סדק. הסדק שממנו הוא יוצא לגיחות קצרות (בעיקר להיפגש עם חברו ערן בדינרי) ,סוגר עליו יותר ויותר .מהרגע שבו ניצל מניסיון ההתאבדות שלו, הוא מנסה לשרוד. אולי עד הניסיון הבא שיצליח .אין לו תקווה בחייו, המפגשים עם הסופר ערן בדינרי שלפעמים נדמה כי הם אחד, נותנים לו תקווה מצד אחד (ערן מפציר בו שיכתוב ) ומצד שני מדרדרים אותו רגשית שהרי ערן חי בסדק משלו.

בלומשטיין מייצג את האנשים השקופים .האנשים שאנחנו רואים ולא רוצים לראות .האנשים שאנחנו מרחמים עליהם אבל בעצם רוצים להקיא אותם מהחברה (תרתי משמע) כי הם פגועים ,כי הם לא הולכים בתלם.נוח לנו שיש מסגרות ומשבצות ושכל אחד ישב במרובע השייך לו. אבל גיבורי חתול רחוב לא מצליחים (ולא רוצים אולי) להיכנס למרובע .אולי הסדק שלהם מתומן .

הקריאה של הנובלה אינה פשוטה משום שהיא אמיתית, אוטוביוגרפית. בלומשטיין רק רוצה להגיע הביתה בשלום (לסדק שלו) כל מה שמפריע בדרך (אנשים, נשים, וכו) מציקים לו. אין לו את היכולת והכלים להתמודד איתם.גם אם מושיטים לו יד (למשל ענת) הוא נרתע מלקבל את חמימותה. את המנחה.

בכל אחד מאיתנו קיימים אבי וערן אצל חלק מאיתנו הם ממלאים אחוז גדול יותר, אצל חלק הם מודחקים אבל הם קיימים ובספר הם מקבלים את הבמה שלהם ולרגע אחד אור הזרקורים עליהם .

מרגש, נוגע ללב,כל אחד יכול להזהות, מקסים,לפעמים ממש יכול לגרום לבכי - עד כדי כך. זה לא ספר רגיל ובכך מתבתא כל היופי שלו.
ממליצה בחום

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב.
הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו.
קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון.
קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר.
במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.