היא מתחילה בהתחלה ברגיעה מסוימת, במין מנוחה קלילה של התחלה, לא נותנת את כל מה שיש לה, אבל עושה את זה בחינניות ויופי מעבר לכל מה שאני רגילה אליו. אחר כך היא מתגברת, מתפתלת אל מקומות אחרים, עם שלל קישוטים שמעטרים אותה אבל לא עושה את זה בבומבסטיות, אלא בעדינות ייחודית ומרגיעה, כמו רפרוף של כנפי פרפר. היא ממשיכה להתפתל, ולהגיע אל מעבר לכל מה שדמיינתי והיא חסרת מילים, אבל עוצמתית כל כך רק בגלל ה שהיא משמיעה, כאילו המסר שלה בא מעצמה בלי מילים, למדתי בזכותה שכדי להביע, לא חייבים מילים. היא ממשיכה להתחזק, להיות עוצמתית כמו סופת רעמים ואז חוזרת אל ההתחלה הידועה, משנה אותה קצת, אבל עושה את זה בחן המקסים שלה. כמובן שלפעמים היא יותר עדינה ויש מקומות אחרים שהיא הרבה יותר עוצמתית, אבל בכולם יש רגש, תבונה ומסר שאני יכולה לקחת ממנה. היא מצליחה לרגש אותי ולהוציא ממני את כל הרגשות והתסכול שלי.
אלו המנגינות של פרדריך שופן בשבילי.
פרדריך שופן, שידוע בעיקר בשם משפחתו, שלעומת מלחינים קלאסיים הוא לא הלחין אופרות, סינפוניות, בלט וכמעט לא הלחין מוזיקה קאמרית. הוא לא הלחין מוזיקה דתית .אבל מה שכן, בכל מנגינה שלו, היה פסנתר, לא סתם הוא נקרא "מלך הפסנתר". פסנתר, הכלי האהוב עלי שאני מנגנת עליו כבר שש וחצי שנים.
בטח רובכם לא מבינים למה אני מקשקשת כל כך על המלחין הקלאסי שחי במאה ה-19 והלחין מוזיקה קלאסית לפסנתר, שרוב מי שאני מכירה לא שומע אלא אם הוא חייב.
אבל דווקא אני, שלא באה ממשפחה מוזיקלית בכלל, מוצאת בה הרבה יותר. אהבתי אותה מהימים שהייתי תינוקת ושמעתי "מוצרט לקטנטנים" ואחר כך ניסיתי להרכיב עליהם כוראוגרפיה, התפעלתי מהפתיח העוצמתי עם המנגינה המפורסמת של באך לסדרה "היה היה" ומשלל הקונצרטים שהלכתי אליהם מאוחר יותר, מהקונצרטים של תלמידי המורה שלי לפסנתר עד לגיל שוחט ותזמורות אחרות. תמיד עצמתי את עיני שמצאתי מוזיקה חלומית ומיוחדת ונתתי לה לקחת אותי למעלה ולהרגיש חופשית וקלילה, וגם אם לפעמים נרדמתי בקונצרטים של גיל שוחט בגלל זה (בכל זאת, עשר בלילה היתה שעה מאוחרת כשהייתי בת תשע), עדין רציתי לבוא למופע הבא ולנסות לא להירדם שוב, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא.
אבל בהתחלה לא אהבתי לנגן מוזיקה קלאסית. העדפתי לשמוע ולא לנגן אותה. כאילו אקלקל את היצירה או סתם כי הייתי עצלנית והיא קשה לי מידי. עד היום, אני לא סובלת לנגן מוצרט לא בגלל הקטעים המופלאים שלו, אלא כי קשה לי כל כך לקלוט אותם לעומת מנגינות של מלחינים אחרים שאליהם קל לי יותר להתחבר כמו באך, שומאן, שוברט ונו טוב, שופן.
נחשפתי לשופן לפני שנתיים, שהמורה שלי נתנה לי את הוולס הכי קל שלו שחושף תלמידים למנגינות שלו. ומשם רציתי לנגן עוד שירים שלו, עוד ועוד. כי איכשהו, שאני מתיישבת לנגן שופן, אני יכולה להביע את עצמי הרבה יותר ואני מו צאת את המלודיות והקישוטים שלו מסקרנים ומיוחדים, גם אם לפעמים הוא חוזר על עצמו יותר מידי פעמים. אני אוהבת לשמוע על ההיסטוריה שלו ושל שאר המלחינים, אני אוהבת לדעת מה מסתתר מאחורי כל יצירה, ואם אני לא מקבלת תשובה, אני ממציאה לה משמעות בשבילי, מאיטה במקומות שאולי לא צריך, אבל אני מצאתי לנכון להאיט שם.
שופן היה וירטואוז, גם אם הוא הלחין כמעט אך ורק לפסנתר, אני מוצאת ביצירות שלו משהו גאוני. ושאני שומעת אותו שאני קוראת (נסו לשמוע שופן ולקרוא הארי פוטר במקביל, הם משתלבים כל כך יפה יחד) או סתם כי אני רוצה לשמוע אותו, אני מרגישה כמו שצ'ארלס האלה- מייסד תזמורת מנצ'סטר, הרגיש ששמע את שופן לראשונה בגיל שבע עשרה: "שמעתי-את שופן. זה היה מעבר למילים. מעט החושים שבהם חוננתי זנחו אותי. הייתי יכול לקפוץ אל מימי הסן. כל מה שאני שומע כעת נדמה לי חסר משמעות עד שהייתי מעדיף לא לשמוע זאת כלל. שופן! הוא אינו אדם אלא מלאך, אל (או מה עוד אוכל לומר?)....עונג שדבר אינו יכול להאפיל עליו... דבר אינו יכול להזכיר לשומע כי בן אנוש הוא מפיק המוזיקה הזו. דומה שהיא יורדת מהשמיים- כה טהורה, כה צלולה, כה רוחנית."
ואני יודעת שזה נשמע מוזר שבת חמש עשרה תאהב שופן בימינו. היום, בני הנוער שומעים פופ, פופ-רוק, רוק ועוד הרבה ז'אנרים אחרים, אבל לא מוזיקה קלאסית. אפילו יש מבוגרים שלא שומעים אותה. אבל בתור בת נוער שגם שומעת פופ ורוק ופופ-רוק, אני עדין מרשה לעצמי לשים לי שופן בטלפון לכמה זמן. כמו שאמרתי, אני מרגישה לפעמים שהוא מביע רגשות טוב כל כך ויפה כל כך שאני לא חושבת שאף אחד יביע. אני מוצאת נחמה בשירים שלו, כאילו הם מדברים אלי ואני אליהם ואני יכולה לחלוק איתו ועם הפסנתר שאני מנגנת עליו את יצירותיו את כל הדברים שכואבים לי. ואני מוצאת את עצמי לפעמים כאילו יש לי משימה: להשאיר את המנגינות של שופן, באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן, מנדלסון, שומאן, היידן ושלל המלחינים הקלאסיים שלא חסרו, בתודעה האנושית כמה שרק אפשר. כי בנתיים המנגינות שלהם הן אל-מותיות, אבל מה יקרה בעתיד? האם הם כבר ישקעו לתהום הנשייה? האם כבר ישכחו מהם וכל המלודיות היפהפיות ישכחו?
פעם אמרתי בדיון עם חברים שלי שלמרות הגדולה של הביטלס, (שאני גם כן מעריצה) הם ישכחו לפני המלחינים הקלאסיים. אבל עכשיו שאני חושבת על זה, האם זה באמת נכון? האם זה באמת יקרה? כי הרי רוב מי שהולך לאופרות בימינו, בלי להכליל, הם אנשים מבוגרים. והדור של היום, הדור שלי, לאן הוא ילך?
אני מאינה שכן, כי כל הנגנים שמנגנים מוזיקה קלאסית בעולם הם מה שגורם למוזיקה הקלאסית להישאר חיה ואלמותית לעוד קצת זמן ואחריו יבואו עוד נגנים צעירים והם ימשיכו את זה וכך הלאה. אני מקווה שאני צודקת.
וכמו שאני מעריצה את שופן, כך הדמות הראשית בספר הזה-שרה, מעריצה את בטהובן. שופן בטח היה מזדעזע לדעת שאני משווה פה אותו לבטהובן- שלמרות היותו מלחין אגדי, לא היה חביב על שופן בכלל. שופן העריץ את באך על רב הקוליות שבמנגינות שלו והטכניקה שלו ואת מוצרט למלודיות היפות, אבל בטוהן נראה לו כוחני וזעפן, מנוגד כל כך ליצירותיו העדינות של שופן.
אבל חוץ מזה, אני ושרה לא דומות בשום אופן.
ציפיתי מהספר הזה להרבה דווקא. התקציר היתה הבטחה מנצחת, מסע בזמן+בטהובן+אליכימיה+סודות? זה נשמע כמו משהו שאוהב, ונוסיף לזה גם את פראג היפיפייה.
אבל כמו שאומרים, כגודל הציפיות גם גודל האכזבות.
נתחיל מזה שרוב הספר הזה משעמם. מאוד משעמם, עד שמתחיל לקרות משהו בספר הזה לוקח נצח. כל הנסיעה בזמן, התככים והסודות בספר הזה אומנם קרו, אבל לא באופן שחשבתי שיהיו. כאן הם קרו באופן משעמם ומעצבן.
הדמויות היו לא אמינות וחסרות אופי ומעצבנות כל כך, בייחוד שרה. לא מבינים את המניעים שלהם, את הסיבות למה שהם עושים ושוב, לאמינות שלהם. חוץ מפולז, שמצאתי כדמות חביבה.
ואל הקטע השנוא עלי: מערכת היחסים הרומנטית בין שרה לנסיך (וזה לא ספוילר כי זה די ברור מאליו שאם כתוב בתקציר "נסיך נאה" הוא יהיה עם הגיבורה הראשית).
זה שזה היה צפוי לא מפריע לי בכלל, אני דווקא אוהבת מערכות יחסים בספרי פנטזיה בין מסיך למישהי שהיא לא ממעמד אצולה אבל הדרך שבה זה קרה בספר הזה והמערכת יחסים עצמה היו פשוט... לא טובים בכלל.
לא הבנתי מה הם מצאו אחת בשניה ומתי הם הבינו שהם מחבבים אחד את השני ולומר את האמת, רוב הספר זה נראה כאילו הם ביחד רק בגלל הקטעים המיניים והדוחים שהסופרת היתה חייבת להוסיף ולא מתאימים בכלל לספר נוער והזדעזעתי מהם קשות, ויותר מזה, אחרי שהיה לה איזה קטע מיני זה נראה כאילו אין בניהם כלום, לא ידוע אם הם באמת מחבבים אחד את השני או מתעלמים אחד מהשני. מתי קרה שהתחלתם לחבב אחד את השני? עברו מאה עמודים, הנה יש לו קצת טקסט, יאללה, נשיקה טובה ועוד כמה דברים דוחים. ולא נוסיף לזה את מה שקרה לשרה בארוחה הראשונה שלה בפראג שהיה כל כך פתאטי ומגעיל ובייש אותי כמישהי מהמין הנשי.
הדמות של מקס היתה חסרת אופי והמניעים שלו לא היו ברורים ושוב, מתי הוא בכלל התחיל לחבב אותה לפני שהם עשו את מה שהם עשו?
הרגשתי גם שהסופרת ניסתה לעשות את שרה פמיניסטית בכוח. כתוב שהיא "אף פעם לא היתה מהילדות שחלמו שנסיך יבוא אליהם," ושהיא "לא צריכה שאף אחד יישא אותה בידיים כשאני חצי מעולפת", וש"אף אחד לא ייגע בי ככה" וישר לאחר מכן, משליכה את עצמה לידיו של סתם מישהו שהיא לא יודעת מי הוא בתא שירותים. כמו שאמרתי, רצון לעשות אותה חזקה ועצמאית, אבל זה לא עבד כי נראה כאילו כל פעם היא מרחרחת אחרי איזה בן אחר לעשות איתו משהו.
לפני כמה זמן ראיתי את הסרט שמבוסס על "עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר. באחת הסצנות שם הראו את ג'ייס, אחד מציידי הצללים שמופיעים בספר והסרט, מסביר לדמות הראשית קליירי שבאך-המלחין הגדול ביותר בכל הזמנים (לדעתי, עם כל הכבוד לשופן) היה צייד צללים ובתוך המנגינות שלו שולבו קטעים שאמורים להרחיק שדים או מה שלא יהיה. כשהוא אמר את זה, הרגשתי כאילו חיללו את זיכרונו של באך. הכוונה היתה טובה, אולי לחשוף בני נוער לבאך אחר כך, אבל ככה, לקרוא לבאך צייד צללים, להעליל עליו שקרים ועל היצירות שלו, היה בשבילי הדבר הנורא ביותר בסרט הנורא הזה. נוסיף לכך שהדבר הזה לא נאמר בספר המקורי (ושהספר היה טוב יותר בהרבה, אבל זה לא קשור לכאן). והדבר הזה כל כך עיצבן אותי, שמנסים להרוס את באך המופלא. באך הוא באך ואסור לגעת בו, לדעתי. זה יהיה כמו שיגידו ששייקספיר - המחזאי והמשורר הגדול ביותר בעולם- היה איש זאב או שניוטון- הפיזיקאי המוכר, היה ערפד. חוץ מזה שזה מצחיק מרוב שזה מגוחך , זה להכתים שם של אנשים ששינו את ההיסטוריה ותרמו לה.
כוך הרגשתי גם כאן, שמעלילים על בטהובן עלילות שווא שמכתימות את שמו. נכון, דיברו הרבה על ההיסטוריה שלו, על פרטים נכונים באמת, אבל הפרטים האחרים שהוסיפו עליו בספר כאבו לי מאוד והפריעו לי. אבל אולי זו רק אני, שחושבת שאסור לומר פרטים לא נכונים בלשון המעטה, על מלחינים גדולים כאלה.
לא אכנס לפרטים הנוספים שעיצבנו אותי בספר כמו התרגום, אבל הבנתם אותי. לא אהבתי את הספר בכלל. אם כי היו רגעים שבאמת הוא סיקרן ועליו הוא קיבל את שני הכוכבים, בנוסף לזה שזה נראה לי מוגזם בשבילי לתת לו כוכב אחד למרות כל הדברים שעיצבנו אותי בו.
למרות שזה שני כוכבים וציפיתם אולי לאיזו קטילה אכזרית, לא רציתי לעשות את זה. כי איכשהו, הספר הזה הזכיר לי כמה אני אוהבת את שופן וחייבת להזכיר אותו. רק נקווה שעליו לא יכתבו שקרים בקרוב.
אתם מוזמנים לשמוע את אוסף היצירות הנבחרות של שופן ביוטיוב או מתוך ארבע יצירות נבחרות של שופן שאני חושבת שמומלץ להאזין להן (את הראשונה ניגנתי לאחרונה ואני מאוד אוהבת אותה. גם מומלץ להגביר את הרמקול של המחשב כי ביצירות של שופן יש הרבה קטעים חלשים [פיאניסמו ופיאנו] ):
https://www.youtube.com/watch?v=hlzF_jLZOL4
https://www.youtube.com/watch?v=zFNAcyfpIQk
https://www.youtube.com/watch?v=9NYpLIPTp14
https://www.youtube.com/watch?v=m5qeuVOIbHk
(את האחרון בטח תכירו מהסרט "הפסנתרן", שבן הדמות הראשית מנגנת את הקטע שהנאצים פולשים לפולין. אני מתחילה ללמוד את הקטע הזה)

















