ביקורת ספרותית על נערי העורב מאת מגי סטיווטר
ספר מעולה

---

ניסיתי לכתוב את הביקורת לספר הזה פעמיים אתמול, זה לא עבד לי משהו, היו הרבה רגשות ומחשבות וזה לא יצא מדוייק כמו שרציתי.
אז היום בבוקר מצאתי את עצמי קוראת את הסוף של הספר שוב פעם, הפעם פחות ממהרת לסיים ופשוט סופגת כל פרט קטן וכל תחושה שהמילים הכתובות עוררו בי, ועכשיו אני חושבת שאני מוכנה לכתוב את הביקורת הזאת. (לפחות יותר מוכנה מאתמול)

*אזהרה, אני הולכת לפרט ולתת הרבה פרטים שאולי חלק יראו בהם כספויילרים*

למקרה שזה לא היה ברור, אני מאוהבת בספר הזה.
זה קשה להסביר, עברתי איתו דרך ארוכה, ובפעמיים הקודמות שניסיתי להסביר, זה פשוט התפזר לי לכל פינה.
אז אני רק אגיד, שזה הספר שגרם לי לרצות להיות מסוגלת לקרוא ספרים באנגלית.
מה שהרגשתי כשסיימתי את הספר הזה לפני כמעט חמש שנים, היה כל כך חזק, שזה גרם לי לכוון גבוה יותר ממה שהיה לי נוח.
כי אז, לפני חמש שנים, זה היה נראה בלתי אפשרי.
ואם תחשבו על זה, למרות שזה אכן אפשרי, כי קראתי אותו, זה עדיין לקח לי כמעט 5 שנים לעשות את זה.
זה היה מסע.
מסע שהתחלתי, רק בגלל הספר הזה; והעובדה שמשום מה, ההמשכים שלו לא תורגמו.

אני פשוט לא יכולתי להשלים עם זה...
הוא היה כל מה שכל שאר ספרי הנוער שקראתי בזמנו לא היו.
ועד היום אני לא יכולה להסביר את זה.
משהו בסיפור עצמו, בדמויות, ובאיך שהן מתקשרות זה עם זו, היה קסום.
זה היה עמוק. ואמיתי. וכל כך פאקינג מדהים אחרי כל ספרי הערפדים, מלאכים, פיות ואווטאבר, מצאתי ספר שהיה בו את כל מה שאני רציתי.

"מותחן ניאו-גוטי כתוב היטב" - אכן, וכמו אז, גם היום אין לי מושג מה זה בדיוק אומר, אבל זה מה שזה.

המיסתורין, הדמויות, אמאלה. הדמויות.
אני מאוהבת בכולם!
ובאמת, שבספר הזה, קיבלתי מהם רק פירורים, אבל זה היה כל כך טוב.
זה היה מפתה.
אני הולכת לכתוב משהו שאולי ישמע מוזר, אבל אני אוהבת בנים, והספר הזה מצליח לתפוס את הוייב שבגללו אני כל כך אוהבת בנים.
אני חושבת שכל בת, ששרופה על בנים, ומרגישה קצת טומבוי בעצמה, תצליח למצוא בו משהו שחסר לה.
אני למדתי בבית ספר רק לבנות, ויש לי שלושה אחים בנים, ותמיד הרגשתי יותר מחוברת לבנים, בקטע שבאמת קשה להסביר.
ועכשיו, אחרי שעברו חמש שנים, ואני מעריכה בנות הרבה יותר משאני מעריכה בנים, אני יכולה לומר שהדמויות בספר הזה פשוט קסומות.
גנזי, אדם, רונאן, נואה - אני פשוט התאהבתי בכולם, ומסיבות שונות.

בקריאה הראשונה לא סבלתי את אדם, משהו בתלונות שלו ודרך החשיבה שלו, וההעקשנות שלו, לא באו לי טוב לפני חמש שנים.
אבל עכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה באנגלית, אני יכולה להגיד שהוא פשוט נכנס לי ללב.
אני חיבקתי את הספר הזה בגללו, לפחות שלוש פעמים.
הדרך בה הוא חושב, ממקום נורא אישי, ועקשן, ואיך שהוא לא מוכן להתגמש על איך שהוא רוצה שהחיים שלו יראו...היום אחרי חמש שנים, אני ממש מבינה את זה.
וזה מסתבר, עכשיו אחרי שסיימתי לקרוא ועיכלתי את הסוף כמו שצריך, משחק תפקיד מאוד גדול באיך שהעלילה הזאת מתקדמת.

הסיבה שהיה קשה לי להתחבר לאדם בקריאה ראשונה, היא בגלל כמה שאני אוהבת את גנזי.
וכמה שאני בעדו, ובעד בלו.
גנזי ואדם הם הפכים, אבל הם גם חברים, ואכפת להם מאוד אחד מהשני, ובקריאה הראשונה קצת פיספסתי את זה, כי הראש שלי חיפש יותר רומנטיקה מאשר חברות.
אבל הקשר ביניהם באמת עמוק וחזק, ולמרות שבספר הזה ספציפית לא ממש מפורט למה, ואיך חבורת הבנים הזו התגבשה למי שהם, זה פשוט ברור שיש שם משהו שהקורא לא יכול להבין, ואני מקווה שבהמשך הספרים, זה באמת יוסבר.
למרות שיכול להיות שהקשר שלהם מאוד חזק, בצורה שאי אפשר להסביר במילים, ואי אפשר להצביע על אירועים שגרמו לחיבור הזה.
כי גם לי בחיים, יש קשרים, שאני פשוט לא יכולה להסביר איך הם נוצרו.
זה פשוט איך שאנשים מתחברים זה לזה, בגלל מי שהם ומה שהם ואיך שהם, יש שם משהו שהם מחפשים אחד בשני.
זה עניין של תחושה ולא של היגיון.
אתה פשוט רוצה להיות עם האדם הזה, לעזור לו להשיג את מטרותיו, ויותר מזה, אתה גם סומך עליו עם החיים שלך.

עכשיו נעבור לדמות הבאה, בלו, שממנה מתחיל הסיפור.
למרות שהספר הזה די ממוקד על נערי העורב עצמם, הבנים שלומדים בתיכון פרטי לתלמידים עשירים ולבנים בלבד, שבלו מתעבת; בלו היא דמות מפתח.

אנחנו מתחילים איתה, מהנקודה שבה היא רואה את רוחו של גנזי, בלילה קדוש, על דרך המתים, עליה הולכות רוחות האנשים שימתו בשנה הקרובה.
זה די מסובך להסביר, אבל אמא של בלו (מורה) היא מדיום, ובלו גדלה בבית של נשים מופלאות ומוזרות, והיא בעצמה מאוד מיוחדת למרות שאין לה כוחות מיוחדים כמוהן.
בכל אופן, ההסבר לכך שהיא ראתה רוח, באותו הלילה, הוא או שזה כי היא זו שתגרום למותו של הנער או כי הוא אהבת האמת שלה.

והנה משהו שלא ציינתי, בלו לא יכולה לנשק אף בן, מכיוון שנאמר לה מאז שהיא קטנה שאם היא תנשק את אהבת האמת שלה הוא ימות.
אז כבר כאן, ממש בהתחלה, הקורא עושה חיבור בין גנזי לבלו, וסוג של רוצה לראות מה יקרה ביניהם.
וכאן זה נהיה מאוד מעניין, כשבלו פוגשת בגנזי, מבלי לדעת שזה הוא, היא מתעבת אותו.
מסיבות מוצדקות, הוא לא עשה עליה רושם חיובי, וזה די כי היא כבר מראש סולדת מנערים עשירים ומתנשאים, והדמות של גנזי, בגלל איך שהוא מדבר, נתפסת כמאוד מתנשאת; אפילו בעיניי אדם, שהוא לא עשיר, והוא יכול להרשות לעצמו ללמוד שם רק בגלל שהוא עובד ויש לו מלגה חלקית.

בכל מקרה, אני מבינה את גנזי, אבל זה כי הספר הזה עושה עבודה טובה בלהכניס אותנו לראש שלו, ולראות את הכוונות הטובות שלו, וכמה שקשה לו עם עצמו, ואיך שקלות הדעת שלו בכל מה שנוגע לכסף פוגעת באנשים.

אני מתה על רונאן, אבל לראש שלו לא זכיתי עוד להיכנס, אני חושבת שבספר הבא העלילה תתמקד יותר בו, ואני לגמרי נרגשת.
הנוכחות שלו מאוד לא עדינה, והחיוך שלו תמיד מתואר כחד ומאיים.
הדרך שבה הוא מתקשר, לגמרי נטולת נימוסים, הוא פשוט עושה מה שבא לו, אומר מה שבא לו, אבל בו זמנית, זה בלתי אפשרי להבין אותו ומה שהוא עבר.
אנחנו רק מקבלים חלקים של עובדות.
אבא שלו מת, לא ברור ממה, אבל רונאן הוא זה שמצא את הגופה.
ועכשיו הוא נער שבור, בעייתי, שאני מתה על כל מילה שיוצאת לו מהפה. (בייחוד כשקוראים את זה באנגלית. זה נשמע הרבה יותר טבעי)

אני לא אפרט על נואה, כי בספר הזה לא ממש רואים ממנו הרבה, אבל הוא חלק משמעותי מהעלילה, ומי שקרא כבר יודע.

אני חושבת שיכולתי לכתוב את הביקורת הזאת יותר גרוע.
זה באמת הכי טוב שיש לי.
זה אחד הספרים שהכי נגעו בי, ולא הייתי צריכה לקרוא את הספר שוב פעם כדי להתאהב בדמויות, כבר הייתי מאוהבת, וזה לא נעלם לא משנה כמה שנים עברו.
הפעם נהנתי הרבה יותר.
כי זה ספר שהדמויות הן חלק גדול מאוד מהסיפור, ואם אתה לא מתחבר לדמויות (קשה לי להבין איך זה אפשרי), אתה לא תתלהב מהספר.
בקריאה הראשונה זה לקח לי 80 עמודים, עד שמשהו שם התחבר, והתאהבתי בספר.
אני חושבת שה-80 עמודים הראשונים, מציגים לך את הנקודת ההתחלה של כל הדמויות, וזה לא ממש מעניין אותך, עד שאתה מגיע לעמוד 80, שם דברים באמת מתחילים.
אתה רואה את כל הדמויות, משוחחות ביחד, וחווה את איך שהן רואות אחת את השניה, וזה פשוט מעניין.
ובקריאה השנייה, נהנתי הרבה יותר, כי כבר הייתי מאוהבת בדמויות, אז לא היה רגע משעמם.

אני מרגישה שפיספסתי משהו, אבל אולי זה כי הסיפור הזה נורא חסר...והרבה ממנו נמצא בהמשך. (יש עוד שלושה ספרים)
אי אפשר שלא להמשיך לרצות לדעת עוד ועוד, וזה גם מה שגרם לי לרצות לקרוא באנגלית, כי הספר הזה משאיר אותך עם רעב להמשך, וזה בתנאי שבאמת התחברת לדמויות ואתה רוצה לראות איך המסע שלהם ממשיך.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על נערי העורב