ביקורת ספרותית על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 17 באפריל, 2016
ע"י פַּפְּרִיקָה


אזהרה לקהל הקוראים.
הביקורת הזאת תהיה פוליטית לעילא ומלאת תהיות קיומיות באשר להבדלים בין השמאל והימין.
בעלי קיבה רגישה, ילדים קטנים, נשים בהיריון וחברי 'בצלם' מוזמנים בחום לדלג.
(היא גם נכתבה בין שלוש לארבע לפנות בוקר. למה שלא תתעלמו ממנה כולכם ונמשיך להיות חברים.)

* * * * * * * * *

לא במקרה נמנעתי עד עכשיו מעמוס עוז.
קשה לי עם אנשי רוח אינטלקטואלים שמרשים לעצמם לדבר בשם המוסר וזכויות האדם.
קשה לי עם אדם ששולח את ספרו למרוואן ברגותי, בצירוף הקדשה המייחלת לשחרורו.
קשה לי עם אמירות מתלהמות, מה גם שהן מופנות נגדי (ציטוט למטה).
קשה לי להאמין במוסריותו של אדם שאמר "מול רעיון גירושם והגלייתם של הערבים, המכונה אצלנו בלשון שקרית 'טרנספר'... עלינו לקום ולומר בחריפות ובפשטות: זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם לגרש את הערבים גם אפילו נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא. אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות. אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים. הגליה המונית בכוח לא תהיה, מפני שאנחנו לא ניתן שתהיה... הימין הישראלי צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם הוא יגרום להתפרקות המדינה", אבל לא עלה בדעתו לשכב תחת גלגלי הדי-ניינים שהרסו את נוה-דקלים ואת עצמונה.
וקשה לי להפריד בין האדם לבין הסופר. בין הדעות לבין הכתיבה, שלעולם אינה נקיה מאג'נדות.
קראתי בספרו (המצוין) של נתן שרנסקי דיון מעניין בינו לבין שני אסירים אחרים, בעניין הקשר בין יוצר לבין יצירה לאחר שהושלמה. אחד מהם טען שהיצירה עומדת תמיד בפני עצמה; אנחנו לא יודעים מי היה שייקספיר, והדבר אינו פוגם באיכותם של 'המלך ליר' ו'המלט'; אני אישית מצליחה בקלות לקרוא כל ספר מספריו של רואלד דאל למרות היותו אנטישמי. השני טען שאין להפריד בין הסופר והאידאולוגיה שלו לבין פרי עטו. ואם כי מבחינה תיאורטית טהורה אני חושבת שהצדק איתו, מי מאיתנו מצליח להעמיד באמות מידה חמורות כל כך את הרגלי הקריאה שלו?
הגעתי למסקנה זמנית שאם אני נהנית מספר מסוים, משמע אני מצליחה להפריד בין הסופר לבין הספר, מה טוב.
ואם אני מתקשה לקרוא ספר כלשהו, אין שום סיבה שבעולם לאלץ את עצמי לקרוא אותו. הרי יום אחד ממילא אתבגר.

* * * * * * * * * *

אז קשה לי עם גרוסמן וקשה לי עם שלו וקשה לי עם א.ב. יהושע וקשה לי גם עם עוז;
ולמרות שסרקתי כבר כמעט כל מדף בספרייה היישובית הקטנה שלנו, אני נמנעת בדרך כלל מגדולי הספרות העברית החדשה.
במקום מסוים אני תמיד מרגישה שאני אולי מחמיצה משהו גדול. איזו ישראליות מזוקקת; איזשהם ערכים גדולים; איזו אמירה בסיסית שאני מפסידה בגלל חוסר היכולת שלי להכיל דעות שרואות בי את כל הרעות החולות.
ולכן, קראתי כבר את "הדבר היה ככה", ואת "מישהו לרוץ איתו", ואת "יש ילדים זיגזג", ואפילו עיינתי קצת ב"הבשורה על פי יהודה". והשמיים לא נפלו. אפילו נהניתי. ועדיין, כל פעם ששמעתי את שמם של הסופרים המוכשרים באמת האלה ברדיו, תקפה אותי בחילה.
(כנראה זה גורלו של קורא ימני. הגיע הזמן להתרגל. יש לי רעיון שיווקי חדש בנוגע לשקיות הקאה במבצע בצומת ספרים, אבל אולי כדאי שאשן על זה לילה.)

* * * * * * * * * *

שאלת אגב. האם תהיתם פעם מדוע כל אנשי הרוח והאינטלקטואלים בישראל הם שמאלנים?
התשובה הפשטנית תהיה, כי אין ימנים אינטלקטואליים. עד כמה שהיא מופרכת, כבר שמעתי אותה נאמרת ברצינות רבה.
אני מתקשה להאמין בזה. יש לא מעט אנשי ימין שיכולים להוות מצפן מוסרי לא פחות, אם לא יותר, מעמיתיהם בשמאל.
תשובה ימנית קלאסית תתלה את האשם בתקשורת. התקשורת מוטה שמאלה ולכן היא לא תעניק למכתב גלוי של הרב טאו את אותה עוצמה שנלווית למכתבו של איש רוח אמיתי. יכול להיות שיש בזה מן האמת.
בכל אופן, אותי לימדו שלהאשים מישהו אחר אולי צודק וגם עוזר מוראלית, אבל לא ממש פרודוקטיבי. לכן הלכתי לבדוק בויקיפדיה מיהו אינטלקטואל ומה בעצם חסר לנו בימין. אז ככה:
הסוציולוג יהודה שנהב מגדיר את האינטלקטואל כ"מי שיש לו סטטוס בשדה אחד (ספרות, אקדמיה, שירה, משפט, פיזיקה), אבל מתייצב ומביע את עמדתו בשדה אחר - הפוליטי והמוסרי. [...] מי שהצליח לחצות את השדה שלו, לעזוב את הווקטורים המוכרים בשדה שבו הוא פועל מתוך שגרה, ולשוטט בשדות אחרים, מכוח ההון הסימבולי שעומד לרשותו". אינטלקטואל אמיתי "הוא טיפוס של משוטט, מאבחן, מתריס".
אומר לכם משהו: יש לא מעט אנשי ימין ש"יש להם סטטוס" באחד מהשדות לעיל. אבל לאף אחד מהם אין את החוצפה, או היומרה, או האחריות, או איך שתרצו לקרוא לזה, "לשוטט בשדות אחרים מכוח ההון הסימבולי העומד לרשותו".
אולי זה העניין.
ואולי הוא אחר לגמרי:
המונח "אינטלקטואל" כשם עצם הפך לפופולרי בשנת 1898, לאחר שעורך בעיתון צרפתי כינה כך את אנשי הרוח שחתמו על העצומה הדורשת לערוך משפט חוזר לאלפרד דרייפוס שנחשד בבגידה. [...] כתוצאה מכך, למונח יוחס במקור קונטציה של כינוי גנאי עבור אנשים שאינם נאמנים למדינתם.
בבקשה אל תקפצו עליי. לא אמרתי שאנשי הרוח השמאלניים הם בוגדים. אבל אם נאמנות למדינה סותרת אינטלקטואליות, אז הימין בבעיה גדולה משחשבתי. מעוות לא יוכל לתקון.
(ואם אמרתי, אז מה? עמוס עוז קרא לנוער הגבעות ניאו נאצים וסירב לחזור בו, כי "רציתי לזעזע".
מובן, הזכות להפריז על מנת לזעזע שמורה רק לאינטלקטואלים ולא, נניח, לקמפיין בוטה של "אם תרצו".
שאני מגנה, כמובן, בכל תוקף.
שמתם לב לנטייה הרפלקסיבית של הימין לגנות כל אמירה מתלהמת, כל מעשה מכוער, כל התאגדות קיקיונית אלימה מקרב המחנה?
לא ראיתי אף פעם נטייה מקבילה בשמאל. לא כשקראו לאיילת שקד נאצית, לא כשכיבדו את כלל מצביעי הימין בכינויים מחמיאים.
יש למטה ציטוט יפהפה של עומס עוז. שמאלנים המבקשים לגנות יכולים לעשות זאת בהודעה אישית.)
שמעתי לאחרונה בדיחה לא קשורה בעליל, אבל אם התחלתי לקטר על אי שוויון, זה הולך.
למה מילים יכולות להרוג רק מימין לשמאל ולא משמאל לימין? כי ככה זה בעברית.
ולמה הנאורות תמיד כולה בשמאל? ולמה ההשכלה?
שאלות קשות יש לי הלילה. איטס פור אין דה מורנינג, והביקורת הזאת צריכה להגיע אל סופה.

* * * * * * * * * * *

אז מה יש בו, בסיפור על אהבה וחושך.
הרבה מאוד חושך. מעט שבמעט אהבה.
כל הדמויות בו יש בהן ממד גרוטסקי או נדכא או דהוי או עגמומי;
על כל האירועים מוטבע חותם קודר של חיים קטנוניים, שפלים, עלובים.
עין לא סלחנית ראתה רק את המכוער והזר והחולני וזרתה לרוח את הפן האנושי שבדמויות.
אוצר המילים המדכדך המרשים הזה הוא רק טעימה מעשרות המילים השונות שעוז עשה בהן שימוש כדי ליצור את אותה תמונת ערפל שהוא קורא לה 'אהבה וחושך'. למילה אהבה יש אצלי משמעות אחרת לגמרי. ואם זאת אהבה אצל עוז, צר לי עליו באמת.

הוא מלאה, החושך הזה. הוא משרה תחושה של דיכאון. תחושה שהשפה העשירה והזכרונות הרכילותיים מגדולי הדור הקודם לא יכולים לה.
אני סיימתי אותו בטעם מר.
כנראה שיום אחד אתבגר ואקרא את שלו וגרוסמן ויהושע ויזהר.
לעוז אני לא חוזרת.

* * * * * * * * * * *

הספר הזה מוכיח שעוז יודע לדקור ולהכפיש במילים מעודנות ובחן. אין לי דרך, אם כן, להסביר את הציטוט הבא:
"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטיים, פוגרומיסטים, ורוצחים שהגיחו... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף."
(עמוס עוז בנאומו בעצרת שלום עכשיו 1989, כנגד גוש אמונים)
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-8 חודשים)
פוקסי, תודה :)
נצחיה, לי קשור. אני מצדיעה לך על שהצלחת לעשות את ההפרדה.
מסכימה איתך בנוגע לעמודי מורה זלדה, היתר לא. הם מרירים ושורטים את הלב ולא מצאתי בהם שום ערך מוסף.
נצחיה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
נו, די. ספר מעולה.
מה קשור דעות פוליטיות. הוא כותב על עצמו. את עצמו. את הטרגדיה של ילד בן 12 שמנסה לספר ולא מצליח, ובורח שוב ושוב מההתאבדות של אמא שלו.
עמודי ירושלים יפים.
עמודי מורה-זלדה קסומים.
עמודי משפחה מרירים ומצחיקים ושורטים את הלב.
ספר שאני חוזרת אליו שוב ושוב. לא יודעת אם עמוס עוז ישמח כל כך לשמוע, אבל ספרו מפאר את ספרייתי המתנחלית.
snow fox (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ביקורת טובה. המשפחה שלי מגדירה את עצמה מרכז- שמאל (אם כי אבא שלי רק מרכז) וכך גם אני ולכן שאני יכולה להתחבר עם הציטוט הראשון שכתבת, באיזשהו מובן. לגבי שייקספיר- לא מצאו הוכחות חותכות שהוא אנטישמי, זו השערה. ואני מאוד אוהבת את ספריו של דיקנס, למרות היותו אנטישמי כנראה. ואת שלו אני מאוד אוהבת, הוא ואשכול נבו הם הסופרים הישראליים האהובים עלי (לא שאני קוראת הרבה ספרים ישראליים לצערי...) ולמרות שבביקורת היו הרבה דברים ימניים, שאליהם אני לא מתחברת לרוב, נהניתי לקרוא :)
נ.ב- אני גם לא אוהבת את עמוס עוז. השפה שלו קשה מידי והסיפורים כבדים מידי. הוא גם קיצוני מידי. את גרוסמן לא אהבתי בינתיים, אבל זה כנראה בגלל שעוד לא קראתי את מישהו לרוץ איתו.
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
הי הי! אני קוראת ספרי מבוגרים! הם פשוט לא שווים בכלל ;)
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
קאט, אני רועדת ממנו :) מי זה היצור העייף וטרוט העיניים שכותב את כל זה במקומי?
בייקר, אסון... מצד, שני, נחסכת ממך ההתלבטות לקרוא או לא לקרוא. ספרי מבוגרים.
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
פוליטיקה פוליטיקה. כתבת נהדר. אני זוועתית בסוגיה הזו, נוטה להעריך אדם לפי ספריו ולא הפוך, ואז מתחלחלת.
קריקטורה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
פפר, תפסת אומץ השבוע. (ואף פעם לא היית פחדנית..)
החופש עושה לך טוב.
בשבוע שעבר העברת שיעורי חינוך מיני, השבוע נפלת על השמאלנים. אני מחכה למוצ"ש הבא.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
זה קשור גם בעובדה שאני לא מוכרחה להתעניין בדעותיו של דיקנס, אבל את דעותיו של עוז אני אשמע על אפי ועל חמתי. קשה יותר להדחיק אותן.
ונכון; גם סופרים שמתייחסים בשנאה גלויה לציבור הדתי או החרדי גורמים לי לאותה שניות ביחס.
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מחשבות, צודק לגמרי, אבל אני מבינה את פפריקה. נורא קל לקבל את שייקספיר האנטישמי ולאהוב את דיקנס האנטישמי, כי הם מזמן בקברם. הרבה יותר קשה לאהוב סופר חי ששונא אותך בעליל. בתור חרדית, אגב, אני נתקלת בזה אצל סופרים רבים. וסימניה אכן מכפילה תגובות (חשובות...)
מחשבות (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
כמה דברים: עוז הוא בהחלט שמאלן שחצן. מצד שני, הוא סופר סביר פלוס. גרוסמן טוב ממנו, כך גם שלו.
את הספר לא צלחתי. נשרך מדי.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
(האתר מציג כל תגובה פעמיים, משום מה.)
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ואת נכנסת כאן לשאלה נוספת שלא הגעתי אליה, והיא הסובלנות והכלת האחר ודו הקיום שמתאיינים כשמדובר בבני פלוגתא מן הימין. והרי אנחנו נחיה כאן יחד אפילו אם יהיו כאן שתי מדינות לשני עמים.
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
כמי שמגדירה עצמה כאשת מרכז, אני חושבת שאכן רוב האינטלקטואלים והסופרים ניכסו לעצמם דעות שמאלניות. אבל, ופה בא אבל גדול, אני חושבת שאלה סיסמאות ריקות מתוכן. כי אם הליברליזם שלהם עומד במבחן מעשי, הוא נישא כמו אבק ברוח. ולכן, אני קטנת אמונה בכל הנוגע להצהרות. ואיש ימין שמנהל דו קיום למופת עם ערבי, עדיף בעיני בהרבה על איש שמאל, שמכיר ערבים מרחוק או כזה שהסובלנות שלו, כלפי שאינו שייך למיינסטרים, מסתיימת תמיד בעימות ימין שמאל, ואף פעם לא דתיים חילוניים, לדוגמה.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
דרך צלחה, עמיר. לא ידעתי שאני קיצונית. טוב שיש מי שמאיר את עיניי.
והמרכאות למה? ההנחה האוטומטית ש'אנחנו' (שו?) לא יכולים להיות חרדים באמת למקום הזה שכה "יקר" לך היא תמוהה.
(לפני שנתיים ו-9 חודשים)
כאיש של מרכז, קראתי והלכתי לדרכי. הקיצוניות - מפה ומשם - עושה מה זה רע, למקום הזה (שיקר לי מאוד) ושאתם כל כך "חרדים" לו בשם הסיסמאות.
שונרא החתול (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
שום עריכה. אם זה לא ברור, היא מצוינת.
ההערה שלי מתייחסת לעניין אחר.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
לא נראה לי, זשל"ב.

שונרא, מה כתבתי. אני לא מאמינה. הביקורת הזאת הולכת לעבור עריכה קטלנית.

אלון, שמיר ואפלפלד, כמובן, כבר מזמן. את בן נר אני לא מכירה, אחפש.
ימין ושמאל, הנסיגה מוכרת. לגנדי היה תחביב לצטט את יריביו הפוליטיים בתקופה הימנית החשוכה שלהם. זה לא עזר.
אלון דה אלפרט (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
נדמה לי שפספסת את הספר, ובעיקר חלק שמדבר על "הקורא הטוב" ו"הקורא הרע". גם לי קשה לרוב לדלג מעל הסופר ולהגיע אל הספר. במקרה הזה, לפחות, הצלחתי. כי הוא בעיניי כביר.
אגב, אם את רוצה לקרוא סופרים ישראלים קנוניים ונגמרה לך הרשימה אחרי שלושה, נדמה לי שיש עוד כמה, שלמרות שהם פחות נוצצים, הם לא פחות טובים. יש את משה שמיר, מגד, אפלפלד, והפייבוריט האישי שלי, יצחק בן-נר. לגבי ימין ושמאל, הנה רשימה קצרה בבלוג ששופכת אור על המושגים המעורפלים האלה:
http://bloggershuni.blogspot.co.il/2014/03/yamin.html
שונרא החתול (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
בשלוש בלילה יוצאות ממך תובנות שכנראה היו בעוצר בשעות נורמליות יותר.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מצטער, אבל לא הצלחתי כל כך להתחבר לביקורת שלך. אולי בפעם אחרת...





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ