ביקורת ספרותית על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
ספר מעולה

---

אחד הספרים היפים ביותר שקראתי מעולם! אני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל לתאר את מה שהספר הזה עשה לי. צחקתי, בכיתי, צחקתי, שוב בכיתי... הדמעות זלגו מעיני ולא פסקו. מאז נעוריי לא התרגשתי ככה מספר. זה כאילו מישהו אסף לתוך ספר אחד את כל הסיבות לכך שקריאה היא התענוג הכי גדול של חיי. מעין תרכיז מזוקק של כל הטוב שלספרים יש להציע לעולם. עמוס עוז כתב את הביוגרפיה היפה ביותר, המושלמת ביותר, שקראתי אי פעם.

איך הוא עשה את זה? איך הוא הצליח לקחת את חייו ולהכניס אותם ככה לספר כמו לאיזו מן קופסה? כמו אותה קפסולת זיכרון מהסרטים של 'הארי פוטר'... אתה קורא וזה כאילו שאתה הופך למן רואה ואינו נראה, שעומד לו אי-שם ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, ומתבונן בילד עמוס קלוזנר שפוסע בין שני הוריו לצד החנויות הסגורות ובתי הקפה הדוממים של שבת בצהריים, בדרך לביתו של הדוד יוסף... קשה לי למצוא מילים לתאר את ההרגשה המיוחדת שהספר נותן. בואו נאמר רק שאני, שנולדתי 26 שנים לאחר קום המדינה, מרגישה היום איכשהו שכאילו נכחתי בהקמתה. שגם אני התעוררתי בהתרגשות, בליל ההצבעה באו"ם, לאחר חצות לשמע הצהלות והצווחות שעלו מהרחובות, ובכיתי יחד עם כולם מאושר ומהתרגשות. זו חוויה שקשה לצפות ליותר ממנה בקריאת ספר.

ולחשוב שהאוצר הנדיר הזה היה מונח אולי שנתיים סגור ליד המיטה שלי, ובכל פעם מצאתי לנכון להתחיל לקרוא דווקא ספר אחר. חששתי מעמוס עוז, שקראתי עד כה רק מעטים מספריו ("קופסה שחורה", ''לדעת אישה") והם משום מה זכורים לי כמתוסבכים וקודרים מדי. עכשיו אני רוצה לנסות לקרוא ספרים נוספים שלו. את הספר הזה, בכל אופן, סיימתי בידיעה ברורה שאקרא שוב. ולא רק זאת, אלא שהוא ימשיך לגור ליד המיטה שלי כי אני ארצה לחזור אליו מדי פעם בפעם. זה לא מאפיין אותי בדרך כלל. אני נוטה לרוץ מספר לספר כדי להספיק כמה שיותר. אבל הפעם זה שונה. אני ארצה לחזור אל כל אותם קטעים נפלאים שהצחיקו אותי או ריגשו, או הפתיעו... כמו למשל: שיחת הטלפון המשעשעת לתל-אביב, הרגע שבו אריה חוזר לביתו רועד ונרגש לאחר שספרו נמכר, המחשבות העצובות ביותר בעולם של ילד לאחר מות אמו... וגם ליל ההצבעה באו"ם, ימי המצור על ירושלים ומלחמת השחרור, המפגשים עם יוסף קלוזנר, עגנון, ביאליק, זלדה, טשרניחובסקי ובן גוריון, אסיפת תנועת 'חירות' ונאום ה"הזדיינות" של בגין... ועוד אינספור פנינים היסטוריות וספרותיות שמתחבאות להן בין דפיו התמימים למראה של הספר המדהים והבלתי נשכח הזה.

ואם אאזור אומץ, יום אחד גם אחזור אולי אל אותם הקטעים שהיה לי קשה לקרוא. שהפחידו אותי. כאחת שסובלת לא מעט מנדודי שינה, אני מכירה היטב את החושך הזה שלילות לבנים עלולים להחדיר לנשמתך... דמותה של פָניה עוד תלווה אותי זמן רב. זה באמת סיפור על אהבה וחושך.

קראתי תלונות שהספר קצת חוזר על עצמו. כן, זה נכון, הוא חוזר על עצמו מדי פעם. אבל זה מתאים כי ככה הם הרי החיים. אתה נזכר במשהו, עובר למשהו אחר, ואז חוזר לזיכרון ההוא, מזווית קצת אחרת, כשאתה קצת אחר. דווקא ההיעדר ההקפדה על עריכה מדויקת, מוסיפה לתחושת האותנטיות שעולה ממנו. קראתי גם שיש שמרגישים שהוא ארוך מדי. בעיני זה כמו להגיד על חפיסת שוקולד בלגי משובח שהיא גדולה מדי. בניגוד להרגלי, ניסיתי לקרוא אותו כמה שיותר לאט. בנגיסות קטנות-קטנות, שלא ייגמר. זה לא ספר קל לקריאה אבל אני אהבתי אותו עד אין קץ. זה ספר מענג שצריך לקרוא לאט-לאט ובסבלנות ולתת לעצמך להרגיש כאילו אתה שם, והוא לוקח אותך לשם, לימי ראשית המדינה, יותר מכל ספר אחר שקראתי אי פעם.

בשתי מלים – יצירת מופת.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות