"קוראים לי דני מרוז," אמרתי, "ואני רוצה לדבר איתך על משהו." "בשביל זה אני כאן." ענתה חמציצה היועצת והזדקפה. אוסף השרשראות שלה התנועע על בטנה והשמיע קול קרקוש. "העניין הוא," אמרתי ועצרתי לרגע, קצת בשביל הרושם והרבה בשביל למצוא את הכוח להמשיך, "שאני הומוסקסואל." חמציצה הביטה בי בעיניים מצומצמות והנהנה. היא קמה ממקומה והחלה לשוטט בחדר, ידיה שלובות מאחורי גווה, מקיפה את השולחן ואותי גם יחד. "איך אתה יודע?" שאלה. "אני יודע," אמרתי חמציצה עמדה מולי. "טוב, אם ככה, כדאי שנוציא את התיק האישי שלך. איך אמרת שקוראים לך?" "דני, דני מרוז. אני ב-י´7," עניתי. חמציצה פתחה מגירה בארונית. "משונה", מלמלה חמציצה כמו לעצמה, מעיינת בניירות שבתיק. "אני רואה שאתה דווקא תלמיד טוב, ואני מבינה שאבא שלך טייס". אמרה, ועל פניה התפשטה הבעת תדהמה."

בכיתה י´ מגלה דני מרוז שהוא מאוהב, ולא באסנת שמחזרת אחריו ומבקשת ממנו חברות. בתמיר, החתיך של המחזור. אלא שדני עמוק בארון ומפחד לחשוף את עצמו ובטח לא בפני תמיר, שהוא סטרייט גמור, והימים הם סוף שנות השמונים והסביבה לא ממש עוזרת. גם לא הבית ובטח לא היועצת החינוכית של בית הספר שאליה הוא מנסה להגיע כדי לקבל ייעוץ. הכל מסובך ולא פתור, כי להתבגר זה לא פשוט, גם אם אתה "רגיל" ? ודני הוא ממש לא רגיל.

אלי להר, דוקטורנט למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, כותב ברגישות ובהומור, בספר הביכורים שלו, על דני ההומוסקסואל, שמגלה בגיל שש עשרה, שהוא שונה מנערים אחרים בכיתה ובשכונה. כי דני אוהב את תמיר. אבל תמיר אוהב את חגית. והכל עטוף בהווי של בני נוער מתבגרים והורמונים מתפרצים.