ביקורת ספרותית על המלשינים מאת חואן גבריאל ואסקס
ספר לא משהו

---

סבתא שלי תמיד צוחקת עליי על כך שאני לא נוטשת ספרים באמצע. לעתים מאוד מאוד רחוקות אפסיק לקרוא ספר. תמיד תהיה בי תקווה שבשלב מסוים הוא ישתפר או שהוא יתפוס אותי, וכך אני תמיד מגיעה עד 50 עמודים לפני הסוף ורק אז נוטשת.
אבל הפעם סבתא תהיה גאה בי, מאחר שנטשתי את הספר בעמוד 170.
אין מה להגיד, 170 עמודים זה הספק מכובד, ומספיק בהחלט על מנת להבין שהספר הזה לא בשבילי וגם לא הולך לשום מקום כנראה.
הנושא נשמע מרתק ממבט ראשון - הרשימות השחורות של קולומביה, אליהן נכנסו מי שנחשדו כנאצים או בקשרים עם הנאצים. בעצם, אני חושבת שזה הנושא, אבל לא לגמרי בטוחה, מהסיבה הפשוטה שהספר כתוב בצורה כל כך מסורבלת ומבולגנת, שקשה להבין ממנו משהו. פתאום באמצע מגלים שדמות החליפה שם. איך הגיבור גילה את זה? כנראה שלעולם לא נדע. הכותב החליט ככה. ופתאום גם מבינים שאביו של הגיבור עשה מעשה נורא שהשפיע על חיי חברו בשנות ה-40. זה בטוח חייב להיות כתוב בצורה ברורה ובהירה, הרי זה חלק גדול מהסיפור. אבל גם כאן התשובה היא לא. באיזשהו שלב יהיה כתוב שזה מה שקרה, וגם אם תחזור אחורה ותנסה לקרוא שוב ולהבין איפה פספסת, לא תצליח.
לסיכום, יש ספרים ששווה לנטוש באמצע, ואולי אפילו להשאירם בחנות.

» ביקורות נוספות של אספנית כפייתית
» ביקורות נוספות על המלשינים