ביקורת ספרותית על קפקא על החוף מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי.
הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו.
הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום.
הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים.
בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה?
למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק.
לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.

» ביקורות נוספות של אספנית כפייתית
» ביקורות נוספות על קפקא על החוף