ואסקס בספרו המלשינים מאיר לנו פינה פחות מוכרת של ההיסטוריה-חיי המהגרים בקולומביה בתקופת מלחמת העולם השניה
בספר שוזר ואסקס מסע חיצוני אל ההיסטוריה האפלה של קולומביה בשנות ה-40 ובמקביל מסע פנימי אל תוך הקונפליקטים המוסריים של המשפחה והאינדיבידואל תוך שהוא משרטט קווים דקים של בגידה-בין אדם לעצמו, בין בן לאב, ובין אזרח למולדתו- מלאכת מחשבת של ממש ששזורה בכאב חרטה וחיפוש אחר אמת חמקמקה שאולי כלל לא קיימת...
סגנון הכתיבה ללא רבב, תערובת של דיוק ופאתוס כתובים במקצב כמעט מהפנט, העלילה מוצגת מעיני שלוש דמויות עיקריות (לכל דמות מוקדש חלק נפרד בספר) ועל ידי מונולוגים ארוכים, אך כאן גם המקום להדגיש-הספר לא חף מפגמים-לעתים תדירות נוטש הסופר את הזווית האנושית של הסיפור ומתפתה להצגת הסיפור כהרהורים פילוסופיים וכמו סופרים רבים מז'אנר הסופרים המתפלספים לעתים חוצה ואסקס את הגבול הדק בין התבוננויות מחכימות ומעוררות מחשבה למאמץ יתר להצגת היצירה כחידה אינטלקטואלית טמירה ונראה לעתים כמי שמבקש להשתחל בכוח אל שורות הספרות הגבוהה.. ואם לא די בזה יתכן והמאמץ להשגת העומק המיוחל עתים נרמז יותר מאשר מושג... בשל כך הספר סובל לעיתים מחוסר אותנטיות ובעמודים מסוימים ממש אפשר לדמיין בחוש את אגלי הזיעה מבצבצים על מצחו של ואסקס בעודו מתייגע בהוספת משפט נוסף שלא לצורך (בלי לזלזל ב"צורך" לייצר ספרות גבוהה...)
למרות חולשותיו, מדובר בספר ששווה קריאה הן בגלל העלילה הייחודית והן בגלל העושר הרגשי שהוא מציע וכמו שכתבתי בהתחלה הספר כתוב במקצב טוב מה שמקל על הקורא לצלוח גם את הרגעים הפחות מוצלחים ולכן אני ממליץ בחום לקרוא את הספר ומייעץ למי שקורא להתאזר בסבלנות, גם אם תאבדו אותה באמצע לא יקרה כלום אם תרפרפו על איזה עמוד או שתיים....

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בדקתי מה אמרו עליו. מצאתי בעיקר התייחסויות מאד מינוריות. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני מבינה שזה הולם אותו, את הספר, אך לא את דעתי עליו. אני חושבת שמדובר בספר טוב, ספר שמסופר בטון מאד מינורי, לגמרי לא וואו, פשוט מפני שאף אחד לא התכוון לכך. אין פה נסיון לייצר משהו בומבסטי, אלא פשוט לספר סיפור באופן ענייני.

מדובר בדיווח של סופר קולומביאני, שעוסק באביו, המקורב לגולים גרמנים בקולומביה, גולים של שנות השלושים של המאה הקודמת, ובקהילת הגולים הזו, הגרמנית, יהודים ולא יהודים, ביחס של קולומביה אליהם בימי מלחמת העולם השנייה, הכל מנקודת המבט של הדור השני, בניהם שנולדו וגדלו בבוגוטה. הסיפור הזה, סיפור שיש בו חברות, בגידה, התמודדות עם העבר, בעיקר עם טעויות שנעשו בו, מסופר טיפין טיפין, תוך שתילת רמזים למה שעתיד לקרות.

אבל בעיני לאו דווקא זה עיקר הסיפור. יותר מהכל הוא עוסק בנושא הבין דורי, בעיקר ביחסים בין אב לבנו והוא עושה זאת באופן מכמיר לב. הוא מצליח למזוג לתוכם כעסים, ביקורת, אהבה, אנוכיות, חמלה וליצור מהם תמהיל שאני חושבת שכולנו יכולים להבין. והם מאד לא סטטיים. היחס של הבן אל אביו מתפתח ומעמיק גם על רקע המציאות בספר, אך לא פחות מזה מתוך גילויי העבר והיכולת לראות את האב מכיוונים רבים. נדמה לי שאני נוטה להתפעל מתיאורי יחסים מן הסוג הזה, כיון ששיפוטיות וביקורת, התעסקות בפגמים, כשהיא מלווה באהבה רבה ובחמלה, יש בה רוך ואנושיות, יופי.

הספר הזה מתוחכם, אבל לא מתחכם. הוא מטפל בנושאים שלו באופן מעמיק מאד. ההעמקה הזו מולידה גישה מאד מפוייסת. זה קצת כמו טיפול באיזה פצע נוראי, שלאט לאט מטפלים בו, מנקים ופותחים ומנקים עוד קצת ונוגעים ובכל התהליך הזה גם מרפאים אותו. ותוך כדי, כמו להרגיע, מדברים גם על נושאים אחרים, אבל לא סתם מפטפטים, אלא מטפלים גם בהם, נושאים כמו אופיה של קולומביה, הרציחות הפוליטיות.

החלק האחרון של הספר גאוני בעיני, מבחינת התחכום. מעין אחרית דבר, שהיא לא ממש אחרית דבר, אלא חלק מהספר עצמו, חלק שמאפשר לו, למחבר, לדון בעצם כתיבת הספר, בעצם בחירת הסיפור, תוך כדי כתיבתו, ולהגיב על כך.

מאד נהניתי מהקריאה בו, מצאתי אותו מעניין וקולח, אבל קחו בחשבון שהיו גם כאלה, לא מעטים, שלא אהבו.

ספוילרים: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פליטה יהודייה מגרמניה. אביו מתעב את הספר ואף כותב מאמר קוטל בעיתון על הספר של בנו. עם הזמן מתברר שהשנאה היא לא ביקורת ספרותית גרידא אלא מעלה פרנויה שיתגלה מעשה של האב שהלשין על אב חברו ברשימות השחורות בקולומביה (שהם למעשה מקארתיזם לנחשדים בנאציות במקום בקומוניזם).

בתחילת הספר האב כועס על סטודנט שאומר שנאום מסוים הצליח בגלל הרעיונות שבו. הוא מגנה את זה ואומר שכל ההשפעה היא האמצעים הרטוריים. אבל לא ניתן להפריד בין הרעיונות למילים ולכל יש השפעה. הספר של הבן פותח מעין תיבת פנדורה המגלה באיטיות דמויות נוספות המדווחות על האירוע ומקדמות את העלילה. בחלק השני מתברר שהספר "המלשינים" בעצמו שימש מודיע שכזה על אירועים שאולי היה עדיף שנשארים פרטיים. הוא גם לא משחרר אותך בקלות בסגירת מעגל. אתה צריך להסיק בעצמך מתי למילים יש השפעה, מה יש לחשוף ומה אין לחשוף.

בעיניי הספר היה קולח, למעט עודף פירוט, מעניין ומקורי בנושא שלו, מעורר מחשבה וחוסר נחת.

סבתא שלי תמיד צוחקת עליי על כך שאני לא נוטשת ספרים באמצע. לעתים מאוד מאוד רחוקות אפסיק לקרוא ספר. תמיד תהיה בי תקווה שבשלב מסוים הוא ישתפר או שהוא יתפוס אותי, וכך אני תמיד מגיעה עד 50 עמודים לפני הסוף ורק אז נוטשת.
אבל הפעם סבתא תהיה גאה בי, מאחר שנטשתי את הספר בעמוד 170.
אין מה להגיד, 170 עמודים זה הספק מכובד, ומספיק בהחלט על מנת להבין שהספר הזה לא בשבילי וגם לא הולך לשום מקום כנראה.
הנושא נשמע מרתק ממבט ראשון - הרשימות השחורות של קולומביה, אליהן נכנסו מי שנחשדו כנאצים או בקשרים עם הנאצים. בעצם, אני חושבת שזה הנושא, אבל לא לגמרי בטוחה, מהסיבה הפשוטה שהספר כתוב בצורה כל כך מסורבלת ומבולגנת, שקשה להבין ממנו משהו. פתאום באמצע מגלים שדמות החליפה שם. איך הגיבור גילה את זה? כנראה שלעולם לא נדע. הכותב החליט ככה. ופתאום גם מבינים שאביו של הגיבור עשה מעשה נורא שהשפיע על חיי חברו בשנות ה-40. זה בטוח חייב להיות כתוב בצורה ברורה ובהירה, הרי זה חלק גדול מהסיפור. אבל גם כאן התשובה היא לא. באיזשהו שלב יהיה כתוב שזה מה שקרה, וגם אם תחזור אחורה ותנסה לקרוא שוב ולהבין איפה פספסת, לא תצליח.
לסיכום, יש ספרים ששווה לנטוש באמצע, ואולי אפילו להשאירם בחנות.

התלבטתי בין 4 ל-3 כוכבים. הספר לא היה הכי מעניין אבל הוא טיפל בנושא חשוב ולא מוכר בצורה "דקומנטרית". מדובר בשלושה דורות של מהגרים לקולומביה ויחסיהם עם ילידי המקום. המהגרים, מגרמניה, היו עירוב של יהודים, נאצים בהווה וגרמנים שמסיבות שונות לא מצאו את מקומם בגרמניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לחצה ארה"ב על קולומביה לעשות "רשימה" של כל הגרמנים שמסוכנים למדינה, שעלולים להעביר מידע לגרמניה. נעשו אז הלשנות בקנה מידה עצום ואנשים נכנסו להסגר, עסקיהם נפלו ושמם הוכפש. הגרמנים ברובם לא היו אויבי השלטון באמת אלא קורבנות של הלשנות מכל סיבה שהיא. מידע היסטוריוגרפי אמין מראה שהגרמנים הודו לארצם החדשה, אהבו אותה והשתלבו בה. יהודים וגרמנים "ארים", ניהלו בקולומביה מערכות יחסים רגילות לחלוטין והיו שם כולם כאחד "גרמנים". הספר מספר על מקרה אחד, של פרופסור קולומביאני לרטוריקה שהלשין על חבר ממוצא גרמני והרס בכך את חייו ומשפחתו. בצל הסיפור הזה יש גם סיפור על קשר עם אישה יהודיה-גרמניה שנמלטה מאימת הנאצים עם הוריה לקולומביה בהיותה בת 14 והיא משמעת מעין עדה לסיפור המרכזי שהוא סיפור על היסטוריה אפלה ואשמה.

לא יודע מה לחשוב על הספר.

מצד אחד המלצות מפוארות כמו של מריו ורגה יוסה.
ומאידך אני מרגיש כי הספר הזה חולה בעודף אומנותיות ופסיכולוגיזם.( תראו מה קריאה מבלבלת גורמת לי).
אולי קצת רקע, בעצם יש לנו שני סיפורים:
- הראשון סיפור של מהגרים יהודים ולא יהודים מגרמניה לקולומביה.
התלאות ויצירת "גרמניה של בוגותה" בקולומביה.
השאר אני מותיר לכם לקרוא.
- החלק השני סיפור המחבר, אביו, פילגש המחבר וחברת/אהבת נעורים בשם שרה.
כאן הסיפור מורכב מקטעי סיפורים, מבולבל בצורה אומנותית. קראתי מספר קטעים כמה פעמים בכדי לנסות להבין מי נגד מי ולא תמיד הצלחתי להבין.
גם בסוף לא הבנתי בצורה נהירה את הקשר בין הבן והפילגש, מניעיה של הפילגש( למרות שהם כתובים אבל לא בצורה משכנעת.)
תאמינו לי השתדלתי.
המבחן שלי פשוט האם הספר מעורר תאבון לקרוא ספר אחר של המחבר? התשובה היא לא באלף רבתי.

ספר מיותר לחלוטין. כאילו שמשעמם לנו, אנחנו צריכים לרחם על נאצים וגרמנים שאכלו אותה בקולומביה בתקופת מלחמת העולם השניה. ספר הזוי ולא ברור. לוותר

לא אהבתי. הספר מביא ביטוי עמוק ליחסים בן אב לבנו בין מצבים קיצוניים של זכרון נקמה ונחמה, אך המעברים הרבים בין האנשים והתקופות מלאים לדעתי.

ספר נחמד. לא יכול להגיד שנסחפתי ממש. הספר מתאר יחסים מורכבים בין אב לבן ומביא סיפור של מהגרים מגרמניה לקולומביה על רקע מלחה"ע ה2 .הסיפור מרגיש אמיתי מאד והמספר נותן לקורא הרגשה של שותף בתהליך היצירה.