ביקורת ספרותית על הצופן האלכסנדרוני מאת ויל אדמס
בזבוז של זמן

---

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

» ביקורות נוספות של אספנית כפייתית
» ביקורות נוספות על הצופן האלכסנדרוני