1. תיאטרון - סיפור קצר

א.

"קח אותי לתיאטרון", היא ביקשה בעיניים ירוקות שהזדהו עם תחינת כל חיות המחמד באזור. אני הייתי אז חייל ביישוב הנידח והריק הזה, שכמעט איש לא בא בשעריו, למעט אוונגליסטים לפני יום ראשון, ואנחנו ביום ראשון. לה קראו קרולינה, היא הייתה בת 17 בערך, עולה חדשה-ישנה מארגנטינה. בקלות היית יכול לשמוע שם את הרוח, את החרקים ואולי גם את תזוזת היבשות. השעמום של קרחת העולם הזה הוביל אותה אלינו, החיילים. הגיל השונה, המנטליות המעורבת מכל המדינה, ולא רק של תושבי היישוב, בצירוף המדים והרצון לפרוק עול יצרו אצלה את האשליה שיש בינינו עניין. עד מהרה היא התבדתה, כל המוחצנים בינינו התחילו איתה בדרכים ישירות או עקיפות. המופנמים חיכו שהיא תלך ואז היו מספרים לחבריהם על הפנטזיות עליה. אבל אף אחד לא ניסה להכיר אותה מעבר לשלב של איך קוראים לה, בת כמה היא ומה היא לומדת.

אני לא זוכר אם היא הייתה יפה. בדיעבד אוכל לשער שהיה זה הגיל השונה, המבטא, שפת הגוף שמשכו אותנו. התמזל מזלי והכרתי את הספרים שהיא דיברה עליהם, הספיקו רק שניים-שלושה לבסיס משותף, גם אם לא זכרתי את עלילותיהם. נתתי לה לדבר וכשנזכרתי בדבר אחד או שניים אמרתי את זה בטון ידעני. היא התרשמה, התחברנו. היא סיפרה על הבעיות שלה בבית שנגעו לכסף ואני סיפרתי על הבעיות בבית שלי שנגעו אף הן לכסף. יום יום היינו נפגשים בש"ג, ומנהלים אותן שיחות על אותם ספרים ועל אותן בעיות. הייתה קבוצת חיילים שצפתה בנו, וכנראה נתנו דרור לדמיונם. כך חודש שלם, עד שהיא החליטה לשבור את השגרה.

"קח אותי לתיאטרון, יותם", ביקשה.
"מה לך ולתיאטרון?", שאלתי.
"אני יושבת פה בספרייה הדפוקה של המתנ"ס הטיפשי הזה. כל יום קוראת מחזות, מתרשמת מהשפה, מהתרגומים, מדמיינת את התלבושות הגדולות מהחיים. חושבת על משחק, כמו שאומרים בבית ספר, שמגיע עד ליושבים בשורה האחרונה. אני אומרת לעצמי שיש משהו גדול יותר, שיש משהו שהוא ההפך מהמקום הזה. אני רוצה להיות חלק מזה"
"את יכולה" אמרתי באטימות, "תעשי אודישנים".
"יותם, אתה לא מבין כלום, המשחק לא מעניין אותי. אני רוצה לצפות, לספוג, ואני תקועה בחור הזה בלי כסף".
"אני לא מבין למה את לא יכולה להסתפק במחזות שאת קוראת", המשכתי בטמטומי, "את אומרת בעצמך שהם משרים עלייך קסם".
"אתה עדיין לא מבין. מחזות הם יצירות לא שלמות. נמאס לי להסתפק בדמיון שלי. 17 שנה רק אני והדמיון שלי. אתה חייב להבין, גם אתה כמוני יצירה לא שלמה. גם אותך הבדידות גידלה"
"כן, נכון", אמרתי בהזדהות אף שלא הבנתי אותה לגמרי, "אבל מה את רוצה שאני אעשה?".
היא לא ענתה לשאלתי, רק הניחה אצבע על הלחי שלי ואמרה:
"אני מחבבת אותך. אתה יודע? אבל אני צריכה ללכת". זו הייתה השעה שהיא הייתה צריכה לחזור מבית ספר. כשהיא עזבה רוזנזברג, הש"ג השני, יצא מענן החיילים שצפה בנו בקביעות ושאל את השאלה שמישהו מהם היה מוכרח לשאול כבר חודש: "זיינת אותה?"

הסתכלתי בו בבוז. או שהוא ידע שלא זיינתי אותה או שלא עניין אותו. הוא נכנס למקום המטופש הזה של חיילים גלמודים ומלאי הורמונים, לחלל הריק של שורות מכניות המוכנות לכל אדם בכל סיטואציה, אותו חלל של קלישאות ובדיחות קבועות.

רוזנברג וחבריו לא הטרידו אותי. יצאתי מהאטימות שלי, והבנתי את דבריה. אם אני רוצה אותה באמת, עליי לעשות את כל המאמצים לקחת אותה לתיאטרון. אבל איך? ממשכורת של חייל? מדמי כיס שבקושי מספיקים לארבע בירות? המצב בבית היה סביר בדוחק, אבל לא קיבלתי תנאי ת"ש כי לאבא שלי הייתה מכונית. ההצגה מתחילה.

ב.

תרבות יום א' הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי, אבל זה היה התור של רוזנברג. לשכנע חייל לוותר על יום חופש – רק משפט פארמה, פיצוח הגנום האנושי ו-300 שכיבות שמיכה ביד אחת יחד קשים יותר.
התחלתי בתירוצים:
"אמא שלי חולה".
"אמא שלך חולה? ואתה רוצה ללכת לתרבות יום א'? מה זה ענייני? דבר עם המפקד שלך"
רוזנברג לא היה טיפש מוחלט, אך בעניינים תרבותיים הוא היה בור גמור.
"אתה יודע שהמחזאי הזה, ברכט שמכט, תמך בנאצים?".
"בנזונה – הוא וצה"ל שמאפשר את זה. אם זה היה באזרחות שילכו כולם להזדיין. אבל זה יום חופש, אתה מבין את זה?"
"יש שמועות שמשטרה צבאית תהיה שם"
"יופי, תודה על האזהרה".
הוא לא השאיר לי ברירה. הצעד הבא גרם לי להיגעל מעצמי בדרך שלא הכרתי. הפעם הראשונה שהיה לי ברור שאני מפר את הערכים שהיו לי עד אז, ספרתי לפחות חמישה ערכים שהתנפצו במשפט אחד:
"קרולינה – יש מצב איתה"
משפט אחד ורוזנברג שוב נכנס לתפקיד שהוא לא מאמין בו. הוא סימן בידו סמל למשגל, ואני הנהנתי ובתוכי בחילה. הוא הסתכל עליי בכניעה:
"זהו ניצחת"
ככה זה. גבר אחד מוצא מקום לזרעו, גבר אחר מפנה את מקומו. אלו החוקים, בצבא יש חוקים.
היו עוד כמה שורות מוכנות כמו "תראה לה מה זה", "אצלי היא כבר מזמן... (השלם את החסר)". רוזנברג ויתר על השורות האלו, ואני הבנתי אותו.

זו הייתה רק המערכה הראשונה, הכניסה שלי להצגה. אבל איך אני מכניס את קרולינה? הפתרון העולה על הדעת הוא ורד, מש"קית חינוך. הלוואי שגם איתה היה מספיק משפט אחד טיפשי, אבל מהר מאוד התחלתי לחשוב בהכללות, בנות צריכות שקרים מורכבים ורגשות, והנה המונולוג שהכנתי לה:
"את חייבת לעזור לי. זה דבר ראשון ואחרון שאני מבקש ממך, אבל תביני, חברה שלי קרולינה, היא עולה חדשה מארגנטינה, כן? היה שם עוני איום, עולם שלישי, את לא מבינה, אבא שלה ז"ל מסכן היה ניצול שואה. כל הזמן היה מספר לה שהוא היה הולך עם ההורים שלו להצגות של ברכט, עד שלצערנו הרב הם נספו, בשואה, וגם הוא מת, לא עלינו... מסרטן. אבל בארגנטינה לא היה להם כסף, אז אף פעם לא יצא לה. את חייבת לעזור לה, כן? כמה פעמים בחייך יש לך הזדמנות וכוח מוחלט לעזור?".
סיימתי את דבריי ולא הזזתי שריר בפניי, לא להסגיר שום שטות, ציפיתי לנזיפה, ללעג או לאישור, ואני מסתכל על ורד. היא דומעת, היא דומעת, היא דומעת! לא יכולתי להאמין שהיא האמינה עד בלוטת הדמע לכל ההבלים האלו. היום אני כלל לא בטוח שהיא האמינה. היא ידעה שיש אפשרות כזו, גם קלושה, שדבריי נכונים ולמקרים כאלו בכי הוא הפתרון היחיד.
"טוב", היא אמרה עדיין נרגשת, "אני יכולה לעזור לחברה שלך. אני אביא לה מדים והכל. אבל אני לוקחת סיכון והכל"
זיהיתי את מה שעומד להגיע, גם זה חלק מהחוקים, עין תחת עין, שן תחת שן וטובה תחת טובה:
"יש לי תורנות שמירה מחר בבוקר"
"לא חשבתי אחרת", אמרתי וסגרנו עסקה.

ג.
חיכינו לאוטובוס, אני, קרולינה במדים ושאר החיילים. המדים גרמו לקרולינה לאמץ את הסלנג שלנו, שאפילו אני לא אימצתי במלואו. היא השתמשה בו במקומות לא נכונים כמו תינוק שעושה שימוש ניסיוני בכלים כמו טלפון, ולמעשה בשפה. אני ניסיתי לנתב את השיחה לנושאים הקבועים שלנו: אותן בעיות ואותם שלושה ספרים.
"די. כמה אפשר לדבר על אותו דבר?"
בסיוטים שלי לא חלמתי שזה יקרה, שקרולינה תמאס בחוט היחיד המקשר בינינו. היא ראתה שנעלבתי וניסתה להרגיע אותי:
"נו, אל תהיה כזה. נסה להתרגש איתי. אני הולכת לתיאטרון בזכותך. הכל מעכשיו עומד להיות חדש".
כן, חדש. כן, בזכותי. התודה שאני מקבל היא ויתור על הבסיס המשותף, מיאוס מנושאינו המשותפים.
פירשתי את זה כמיאוס ממני.
עלינו לאוטובוס, מבחוץ רוזנברג סימן לי תנועת משגל. קרולינה, ורד ושאר הבנות אמרו ביחד שהוא כזה אידיוט\דביל\מפגר. "לגמרי אידיוט", תמכתי בהן. בנסיעה הסתכלתי כל הדרך מהחלון ושתקתי, מתאפק שלא ייראה כל סממן חיצוני לתסכול ולעלבון שלי.
ורד לקחה את קרולינה ממני ודיברה איתה במשך כל הנסיעה. הכנתי את קרולניה ודיווחתי לה על הסיפור שלי מבעוד מועד, ובכל זאת היה בי חשש שמילה אחת לא נכונה וקרולינה תסגיר את סודנו. שעתיים נסיעה, אני מסתכל על החלון ובהן, והן ממשיכות לדבר, שעתיים אני דרוך למילה לא נכונה וממציא לעצמי סיפורי כיסוי והסברים, והכל באיפוק שלא מסגיר אף רגש.
אחד החיילים ביקש מהנהג לשים קלטת עם מוזיקה קופצנית, הספסל האחורי צחק, אנשים העבירו ביניהם חטיפים, צהלו על החירות הרגעית בין הצגה שלא יהיה להם כוח אליה לבין חזרה לבסיס.
הנהג עצר בבלימה פתאומית והתחיל לקלל, בעיקר מילות נרדפות.
ושוב חוזר חלילה: אני והחלון, קרולינה וורד, מוזיקה קופצנית, צחוקים מאחור, חטיפים צוהלים, עד שהגענו, אז נזכרה קרולניה לחזור לשבת לידי.
"אתה יודע, ורד הזו ממש חמודה. לא היינו צריכים לשקר לה. היא בחורה רגישה. אני מרגישה רע עם זה".
ואני לא מרגיש רע עם זה? המוח שלי צעק, את מטומטמת? זו הסיבה שאת כאן, זו הסיבה שאני כאן, והמחיר שלנו עבור הרצון שלך בתיאטרון והרצון שלי בך הוא להרגיש רע עם עצמנו. המוח שלי היה חכם מספיק, או לא טיפש מספיק, ולא נתן פקודה ללשון.

ד.

בתיאטרון התגברה בי הבחילה, הצבע האדום, הכיסאות המטופחים והמסודרים בסדר מופתי שלא היה קיים בחיים שלי, ובעיקר הבמה לפני ההצגה, שלא הייתה בה רוח חיים, רק חפצים שמידמים לחפצים אחרים ודמיינתי את האנשים השבעים והמרוצים מעצמם שבאים לכאן בערב. האנשים עם החיים המיותרים שמשלמים סכומים גבוהים כדי לראות חיים מומצאים, ולא רציתי להיות שם, לא רציתי להיות בבסיס, ועכשיו לא רציתי להיות ליד קרולינה ולא ליד אף אחד. לא פה ולא שם, בשומקום. אבל לא היה לי לאן ללכת.

קרולינה דווקא מאוד התלהבה, מכל דבר טיפשי לדעתי. היא אהבה את גודל האולם, היא אהבה שהרבה אנשים מגיעים במיוחד לצפות באותו דבר, היא אהבה את התפאורה מלאת הדמיון, היא אהבה את ורד והיא אהבה שהיא לא ביישוב שלה ולא בבית ספר.

ההצגה התחילה, כבר בדקה הראשונה החלטתי שאני אשתעמם, קרולינה החליטה מראש להתפלא מהכל: מהאיפור ומהתלבושות, מהמסכות, מהאיפור הלבן, מהנגנים על הבמה ומהמוזיקה הקברטית. עיניי, שאיבדו ריכוז מיד, ליטפו את קרולינה, מהמצח, דרך מסגרת העיניים הירוקות, השפתיים, ועד הצוואר, שם עיניי התעכבו ארוכות, ובדמיוני נישקתי אותה בכל מקום אחר מחוץ לתיאטרון. מדי פעם נזכרתי במציאות, כמעט איש לא התעניין בהצגה, חלק נמנמו, חלק שיחקו עם השעונים, זוגות שיחקו באצבעות, ואפילו ורד, מש"קית חינוך בכבודה ובעצמה, נרדמה. רק קרולינה הלכה לאיבוד בהצגה, עיניה נפערו עד לפיה ופיה נפער עד לשדיה.

את אווירת הנכאים והנמנום הכללית קטעה קרולינה באמצע ההצגה בצעקה לעבר הבמה:
"מקי סכינאי, למה אתה עושה את זה? אתה פוגע באנשים"
תחילה זה לא הפריע לצוות השחקנים שהיה מיומן במלאכת האלתור ומורגל להפרות תרבותיות של חיילים ותלמידים, השחקן של מקי סכינאי אפילו נהנה:
"אם אי פעם תראי אדם כמוני
אל תאשימו אותו, האשימי את העוני"
גם הנגנים הצטרפו לאלתור, וקרולינה אמרה
"נו באמת, תחשוב שהאנשים האלו היו מהמשפחה שלך"
"אם השאלה היא ממון או משפחה
בוודאי שהכלכלה יותר סמיכה"
"אני לא קונה את זה. אני רואה בעיניים שלך שאתה אדם טוב"
"לא תדעי לעולם אם אדם אכזר הוא
או רק שחקן מוכשר הוא"
"לא צריך להגזים. אתה לא שחקן כזה טוב".
הדיאלוג נמשך ביניהם, והחיילים צחקו בקול. לשאר השחקנים נמאס:
"אי אפשר לעבוד ככה, ששי, תתעלם ממנה ונמשיך בהצגה", אמרה פולי, בתו של מלך הקבצנים.
"בזמני לחיילים היו ערכים, כבוד לאמנות", אמרה ג'ני הזונה מהמרתפים.
הם ניסו להמשיך כרגיל את ההצגה, אבל הערותיה של קרולינה, שניסו להיטיב עם דרכיהן של הדמויות, לרסן את האלימות ואת תאוות הבצע שלהן, עוררו צחוק עז מהחיילים, בעוד מש"קית חינוך מכסה את פניה בבושה. היו ניסיונות להוציא את קרולינה מהאולם, אבל החיילים לא אפשרו להוציא את מי ששעשעה אותם כל כך.
קרולינה ניצחה את השחקנים. מקי סכינאי שכנע את השאר לאפשר לה לעלות לבמה, כי רק כך ההצגה תוכל להימשך, ועד סוף ההצגה וההשתחוויה נהפכה קרולינה לדמות המנסה לכוון לסוף הטוב.

ה.

לפני שעלינו חזרה לאוטובוסים החמיאו חלק מהחיילים לקרולינה על חוש ההומור, על איך היא העירה אותם מההצגה המשעממת ואיך הראתה לתל אביבים הנפוחים והמתנשאים האלה, וכולם ציינו שמזמן הם לא צחקו ככה.
קרולינה ניסתה להסביר להם שהיא לא חשבה שההצגה משעממת והיא בכלל לא ניסתה להצחיק. התגובות נעו בטווח של בין "כן, בטח" ל"מה שתגידי".
גם ורד ניגשה אלינו ונזפה בנו בטון חינוכי:
"בחיים, בחיים לא הובכתי ככה. אני מקווה שאתם מרוצים, אתם כאלו מתוחכמים ומצחיקים. יותם, אני לא מאמינה שאפשרתי לך להביא ילדה להצגה.אני יוצאת מגדרי, לוקחת סיכון לעזור לכם, וזה הגמול שלי? אתם משפילים אותי? אני לא אתפלא אם תכננתם את זה. ואת, איתך אני בכלל לא רוצה לדבר".
ראיתי את האכזבה על פני קרולינה שאף אחד מהקהל לא הבין אותה, ואני חושב שהבנתי, היא לא רצתה רק לספוג תיאטרון, היא בטח לא רצתה להיות שחקנית, היא רצתה להיטמע, להשתלב בעולם החלופי, שבו ההשפעה שלה על הדמויות האחרות יותר ברורה, שהיא אינה אדם ביישוב מנותק בארץ מנותקת, ורק בעולם האלטרנטיבי היא תוכל להיות חלק. לא כעסתי עליה עוד.
באוטובוס, באמצע הנסיעה, כמעט כולם חוו נפילת אנרגיה ונרדמו, ורד קראה ספר בעל כריכה צבעונית ביותר. הסתכלתי על קרולינה שלי ועשיתי משהו שאיש לא עשה, פשוט שאלתי:
"קרולינה, מה היה כל הסיפור הזה?"
"לא יודעת. פשוט מאוד התחברתי".
היא נרדמה על כתפי ומתוך שינה זמזמה:

"זאב המים לו שיניים
לו שיניים שני טורים
ולמקי סכינאי
יש סכין במסתרים"

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים

2. שיבת המתים

מה קורה בתחיית המתים לאלו שבחרו במותם? כתבתי סיפור שהוא בין סיפור קצר לנובלה, העוסק בין היתר בשאלות של אמונה, דיכאון ואהבה. הסיפור הוא בן 22 פרקים (כ-11,000 מילה)ולכן לא אפרסם אותו כאן.
הוא מפורסם בבלוג שלי ב-22 פוסטים (הפרק האחרון יפורסם בשישי הקרוב).
אם זה מעניין אתכם ויש לכם סבלנות, תתחילו פה http://tinyurl.com/39kwy8y
והמשיכו בתגית של שיבת המתים או תחיית המתים.
קריאה מהנה

נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים