לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בדקתי מה אמרו עליו. מצאתי בעיקר התייחסויות מאד מינוריות. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני מבינה שזה הולם אותו, את הספר, אך לא את דעתי עליו. אני חושבת שמדובר בספר טוב, ספר שמסופר בטון מאד מינורי, לגמרי לא וואו, פשוט מפני שאף אחד לא התכוון לכך. אין פה נסיון לייצר משהו בומבסטי, אלא פשוט לספר סיפור באופן ענייני.
מדובר בדיווח של סופר קולומביאני, שעוסק באביו, המקורב לגולים גרמנים בקולומביה, גולים של שנות השלושים של המאה הקודמת, ובקהילת הגולים הזו, הגרמנית, יהודים ולא יהודים, ביחס של קולומביה אליהם בימי מלחמת העולם השנייה, הכל מנקודת המבט של הדור השני, בניהם שנולדו וגדלו בבוגוטה. הסיפור הזה, סיפור שיש בו חברות, בגידה, התמודדות עם העבר, בעיקר עם טעויות שנעשו בו, מסופר טיפין טיפין, תוך שתילת רמזים למה שעתיד לקרות.
אבל בעיני לאו דווקא זה עיקר הסיפור. יותר מהכל הוא עוסק בנושא הבין דורי, בעיקר ביחסים בין אב לבנו והוא עושה זאת באופן מכמיר לב. הוא מצליח למזוג לתוכם כעסים, ביקורת, אהבה, אנוכיות, חמלה וליצור מהם תמהיל שאני חושבת שכולנו יכולים להבין. והם מאד לא סטטיים. היחס של הבן אל אביו מתפתח ומעמיק גם על רקע המציאות בספר, אך לא פחות מזה מתוך גילויי העבר והיכולת לראות את האב מכיוונים רבים. נדמה לי שאני נוטה להתפעל מתיאורי יחסים מן הסוג הזה, כיון ששיפוטיות וביקורת, התעסקות בפגמים, כשהיא מלווה באהבה רבה ובחמלה, יש בה רוך ואנושיות, יופי.
הספר הזה מתוחכם, אבל לא מתחכם. הוא מטפל בנושאים שלו באופן מעמיק מאד. ההעמקה הזו מולידה גישה מאד מפוייסת. זה קצת כמו טיפול באיזה פצע נוראי, שלאט לאט מטפלים בו, מנקים ופותחים ומנקים עוד קצת ונוגעים ובכל התהליך הזה גם מרפאים אותו. ותוך כדי, כמו להרגיע, מדברים גם על נושאים אחרים, אבל לא סתם מפטפטים, אלא מטפלים גם בהם, נושאים כמו אופיה של קולומביה, הרציחות הפוליטיות.
החלק האחרון של הספר גאוני בעיני, מבחינת התחכום. מעין אחרית דבר, שהיא לא ממש אחרית דבר, אלא חלק מהספר עצמו, חלק שמאפשר לו, למחבר, לדון בעצם כתיבת הספר, בעצם בחירת הסיפור, תוך כדי כתיבתו, ולהגיב על כך.
מאד נהניתי מהקריאה בו, מצאתי אותו מעניין וקולח, אבל קחו בחשבון שהיו גם כאלה, לא מעטים, שלא אהבו.
