ביקורת ספרותית על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה מאת קרול רבקה בראנט
ספר בסדר

---

מכירים את המצב של ספר קריא שמתקדמים איתו ואחרי ה-100 עמודים הראשונים עולה השאלה האם זה לא בזבוז זמן? זה מה שעברתי עם הספר הזה.
הוא כתוב בקולה של ג'ו∙ן , נערה בת 14 שגרה בפרבר של ניור יורק, עם אחותה הגדולה ממנה בשנה והוריה שרוב זמן אינם בבית. לג'ו∙ן אין חברים רגילים, היא אחרת, מתעניינת בימי הביניים ובונה לה עולם דמיוני משלה. היא היתה קשורה מאד לדוד שלה "פין" שמת ממחלת האיידס ומוצאת עצמה מחלקת את האובדן עם חברו "טובי", אשר הוכרז ע"י המשפחה כאשם במה שקרה לפין.
תאור הקשר שנוצר בין ג'ו∙ן לטובי הוא נוגע ללב, אבל לצערי אין הרבה מעבר לכך. מערכות היחסים האחרות מוצגות בצורה מוקצנת מדי לטעמי ולא הרגישו לי אמיתיות.
המחשבות של ג'ו∙ן לאורך הספר מעניינות ואצטט אחת מהן, ג'ו∙ן משוחחת עם אביה הרואה חשבון שכמה חודשים בשנה לא רואים אותו כמעט בבית כי הוא עסוק בדוחות המס של כל הלקוחות שלו. היא מבינה שהוא לא באמת אוהב מה שהוא עושה וכאשר מבררת איתו מדוע אם כך הוא עושה זאת, כתוב כך:
""אז אם ככה למה אתה עושה את זה?"
התכוונתי לזה ברצינות. באמת לא הבנתי למה אנשים עושים תמיד דברים שהם לא אוהבים לעשות. החיים נראו לי כמו מנהרה שהולכת ונהיית צרה. כשאתה נולד, המנהרה ענקית. אתה יכול להיות כל דבר. ואז כאילו ממש שנייה אחרי שאתה נולד, המנהרה נהיית צרה בחצי. נולדת בן, אז כבר ברור שלעולם לא תהיה אמא וגם סביר שלא תהיה מניקוריסטית או גננת. ואז אתה מתחיל לגדול, וכל דבר שאתה עושה סוגר את המנהרה עוד קצת. אתה מטפס על עץ ושובר את היד, אז כבר לא תוכל להיות מגיש בבייסבול. נכשלת בכל מבחן במתמטיקה, אז כבר אין סיכוי שתהיה מדען. וככה זה נמשך. עוד ועוד לאורך השנים, עד שאתה נשאר תקוע. נהיית אופה או ספרן או ברמן. או רואה חשבון. וזהו, זה מה שאתה. ביום שאתה מת, המנהרה בטח כבר כל כך צרה, ואתה נדחק אליה עם כל כך הרבה בחירות שבחרת, שאתה פשוט נמעך."

לסיכום, הספר מתאים יותר לבני הנעורים , אבל אני לא מצטערת שהמשכתי וקראתיו עד הסוף.

» ביקורות נוספות של ענתי
» ביקורות נוספות על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה