ביקורת ספרותית על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה מאת קרול רבקה בראנט
ספר טוב

---

זה היה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי בהרחקה זמנית מהחברה והתרבות בחסות מחלת הצהבת שבה נדבקתי בשירותים של בית הספר. הבקרים השתרעו לפני ארוכים וצהובים ומלאים שידורים חוזרים של דבי אין הוספיטל וג'ארכ קאריבכ ותוכניות חינוכיות נוספות, נמצאת לבד בבית כשכולם נמצאים בבית הספר או בעבודה. שעות אחר הצהרים והערב היו מסוגרות בחדר ובשירותים הצמודים אליו, משרה מעטפות במים כדי להפריד מהם את הבולים ואז לייבש, למיין ולסדר באלבומים. באחד הימים האלה, ואולי דווקא מאוחר יותר אבל הדברים מתחברים אצלי יחד, שמעתי תוכנית רדיו שבה דיברו על משהו שנקרא "תסמונת הכשל החיסוני".לא ידעו להגיד הרבה, ובעיקר לא איך זה מדבק, ולא היתה תרופה, ואלה שנדבקו וחלו גם מתו מזה.

אלה היו שנות השמונים, וזה מה שידעו בנוגע לאיידס. היום אנחנו יודעים שהוירוס לא עובר באויר, ולא במגע, ולא ברוק, וכן במעבר של דם וזרע, אבל בשנות השמונים עוד בדקו את הסוגייה ודברים לא היו ברורים. זה פריט מידע שצריך לדעת כדי להבין חלק מהעלילה של הסיפור הזה.

אבל נתחיל מההתחלה. על הכריכה של הספר יש צלליות של נערות יושבות, ואם מסתכלים היטב רואים שנוצרת תמונת זאב מהרקע שנמצא ביניהן. ציור דומה לזה, ציור שנקרא בשם "תגידו לזאבים שחזרתי הביתה" הוא יצירה שיוצר הצייר פין, בה הוא מצייר את שתי האחייניות שלו, גרטה הבכורה וג'ון הצעירה יותר, זו המספרת את הסיפור. בזמן שבו הוא מצייר את הציור פין גוסס מאיידס, והציור הוא סוג של זמן איכות והזדמנות אחרונה להיות עם אחותו ושתי הבנות שלו. השנה היא 1986, ג'ון בת ארבע עשרה, נערה גיקית מוזרה, מבודדת מחברים ומאוהבת בדוד הגוסס שלה. גרטה היא תלמידה מצטיינת שקפצה כיתה והיא גם שחקנית מחוננת ותלמידה פופולרית. עם המחלה והמוות של פין המרחק בין האחיות הולך וגדל. על שאר העלילה אפשר לשאול שוב ושוב "אבל איפה ההורים", ומתברר שבגלל ששניהם רואי חשבון, אז במשך מספר חודשים, "עונת המס" בפיהם, הם פשוט לא שם כי הם עסוקים בעבודה. ג'ון נפגשת בסתר עם טובי, בן הזוג המוסתר של פין, ומקבלת ממנו חפצים וחוויות שונות בלי שהוריה יודעים. גרטה, עם בעיותיה שלה שהחמורה בהן היא שתיה עד אובדן חושים.

זה כביכול ספר על הומוסקסואליות, הומופוביה ואיידס, אבל התופעות האלה הן רק תירוץ לקידום העלילה. יש סיבות טובות להורים של ג'ון לא לאשר, ואפילו לדחות את הזוגיות של פין וטובי ולהפנות אליו האשמת הרצחת וגם ירשת. ג'ון בוחנת את גבולות החיים, את גבולות האהבה, וכל המשפחה שלה גם יחד בוחנת את גבולות האומנות. האם העיסוק באדם מת גורם לג'ון להזניח את האנשים החיים הזקוקים לה? האם זה מה שמנתק אותה מהחברים שהיו יכולים להיות לה? האם אמה של ג'ון פספסה הזדמנויות להפוך להיות אומנית מוכרת ובמקום זה היא עוסקת בעבודה משמימה? האם צריך לעשות רק דברים שאוהבים, או שיש סיבות אחרות לעשות דברים? האם אבא של ג'ון וגרטה טועה בזה שהוא עובד בעיסוק משמים המעניק לו ולהן פרנסה טובה? וכמובן - מה אמרה הצוואה של פין, האם ג'ון צריכה לטפל בטובי כי אין לו אף אחד, או להיפך, טובי הוא זה שצריך לטפל בג'ון? ואיך זה שרק ג'ון מבינה שגרטה מנסה להרוס את התפקידים שהיא ממלאת בהצגה של בית הספר?

זה ספר נוער למעשה, ולא רק בגלל הגיל של המספרת. קראתי את הסקירות שכתבו עליו לפני, ואני מסכימה עם רוב נקודות הביקורת, ובכל זאת אני נותנת לו ארבעה כוכבים, כי זו ביקורת שהורגשה רק בדיעבד, והקריאה עצמה זורמת ונראית אמינה למדי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תגידו לזאבים שחזרתי הביתה